ה – מצוות האשה

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

מצוות האשה

ה, א – תשוקת אשה לבעלה

בראשית ג, טז: "… וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". רש"י: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הכל ממנו ולא ממך. תְּשׁוּקָתֵךְ – תאוותך, כמו (ישעיהו כט, ח): וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה".

והשיג הרמב"ן על דברי רש"י: "ואיננו נכון (שנענשה בכך שמשתוקקת ואין לה מצח לתובעו), כי זה שבח באשה (שתובעת בלב), כמו שאמרו (עירובין ק, ב) וזו מידה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר תְּשׁוּקָתֵךְ – משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה. והנכון בעיני, שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מידה כנגד מידה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מְצַוָה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו".

הרי שלרמב"ן נענשה בכך שתשוקתה נואשת ותלותית מדי. ולרש"י שאין לה מצח לתבוע בפה.

בראשית רבה כ, ז: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת: עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה: תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך…", וכ"כ רד"ק: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ואף על פי שתלדי בצער בנים, תהי משתוקקת עוד לשכב עמו. תְּשׁוּקָתֵךְ – תאותך". וכתב חזקוני: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ואם תאמר אכוף יצרי ולא אזקק עמו כלל? תלמוד לומר: וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ – על כרחך תזקק עמו. וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, פרש"י הכל ממנו ולא ממך. כלומר, אפילו אין לה תאוה יכול הוא לבעול, אבל אם אין לו תאוה אינה יכולה היא". וכ"כ דעת זקנים מבעלי התוספות.

כלומר, העונש של יסורי הלידה וסכנת המיתה, היה אמור למנוע את תשוקתה, אלא שתשוקתה גוברת עליה. ורש"ר הירש כתב שם, שבעקבות החטא נעשתה האשה תלויה בבעלה לפרנסתה, ובכך "שהוא המפרנס העיקרי, כך נתערער השויון המקורי – בין איש לבין אשה. וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל, ורק התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואשה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשוים; והאשה תשוב להיות עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, רָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ (משלי יב, ד; לא, י)".

ה, ב – התשוקה הטבעית של האשה לבעלה

בראשית רבה כ, ז: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז). ארבע תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא לְאִישָׁהּ, שנאמר וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחביריו… אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ… ואין תשוקתו של הקדוש ברוך הוא אלא על ישראל".

עירובין ק, ב: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך". והכוונה שאז מתרבה התשוקה מעבר לתשוקה הרגילה לבעלה (ועיין להלן ט, ד-ט).

ה, ג – מצוות התקשטות האשה לפני בעלה

מצווה לאשה שתתקשט ותתייפה לכבוד בעלה. תנחומא וישלח יב: "שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה". שיר השירים רבה א, ב: "כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה". וכן תיקן עזרא (ב"ק פב, ב), שיהיו רוכלי בשמים ומוכרי תכשיטי נשים מותרים למכור בעיירות, ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם, "משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם".

עירובין יח, א: "דריש רבי שמעון בן מנסיא: וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב) – מלמד שקילעה (קליעת שיער, רש"י) הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא" (ע"ע בן יהוידע ברכות סא, א, לביאור סוד קליעת שערה של האשה).

נדרים פא, ב, אשה שנדרה "שלא אכחול שלא אפקוס", הבעל מפר את הנדר משום דברים שבינו לבינה. ובשבת כה, ב: "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג, יז)… נָשִׁיתִי טוֹבָה – רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים". וביומא עה, א: "אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה (במדבר יא, ח), אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה".

ובתענית כג, ב: "[אבא חלקיה] כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא… [שאלוהו] מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת".

בשו"ת שערי תשובה לגאונים פד, כתב רב האי גאון: "גרסינן בשקלים: תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבוא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת". והובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, קצט (דפוס פראג).

ושיבחו חז"ל מי שיש לו אשה יפה, כתובות נט, ב: "תני רבי חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים; ותני רבי חייא: אין אשה אלא לתכשיטי אשה". סנהדרין ק, ב: "אשה יפה – אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים". רש"י: "מרוב הנאה חשובין ככפליים". ברכות נז, ב: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".

ובבראשית רבה מה, ד: "ולמה נתעקרו האמהות?… רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין… רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר: כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתעזבת, שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה".[8]

ה, ד – מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה

כתב מהר"ל (גבורות ה', פרק מג): "… ומה שאמרו (סוטה יא, ב) בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, והוא רמז נפלא מאוד מאוד, כי כאשר היו משתוקקים מאוד הנשים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לחירות. וראיה לזה שהאשה משתוקקת לבעלה יולדת בנים ראוים להיות נגאלים, דאמרינן בפרק ואלו מותרין (נדרים כ, ב): אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: כל אדם שאשתו תובעת אותו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו… ביאור דבר זה, כאשר האשה תובעת אותו אז האשה מתדבקת בבעלה, שיש לו מעלת צורה ולאשה מידת חומרי, והנה מתדבק החומר בצורה ומשלמת האשה עצמה בצורה, ולפיכן הויין לה בנים נבונים שנמשכים הכל אחר הצורה ורחוקים מן החומר. וכן כאן, כאשר היו הנשים משתוקקים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לגאולה… וכן מה שאמר שהיו מכירין את בוראן שאמרו זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב), הכל נמשך מזה, מפני שלא היה להם פתיות וסכלות החומר והיו מכירים את בוראם. ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים, הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר…".

עוד אמרו שם בגמרא (סוטה יא, ב): "וכיון שמכירין בהן המצריים – באים להורגן ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ומביאים שוורים וחורשים על גבן, וכיון שהלכו היו מבצבצים כצמח, שנאמר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר (שם, ז): וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וגו׳, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב): זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ…". ופירש המהר"ל (גבורות ה', פרק מג): "ובמאמר זה יתבאר לך גם כן מה שאמר הכתוב (שמות א, יב): וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ… וְכֵן יִפְרֹץ בעניין נפלא מאוד… וכאשר היו משעבדים המצרים בישראל בחוזק, זה נקרא חרישה על גבם, ובזה היו משימים לגמרי אותם בארץ, ואז היו חוזרים אל יסוד שלהם ומשם היו מבצבצים. ויש לך לדעת כי כל זה נמשך מפני זה שאמרנו למעלה שהילדים נולדו על ידי תשוקת האשה לבעלה, והיו בעלי מעלה נבדלת, ומאחר שהיו בעלי מעלה נבדלת היו מתעלים אל יסודם על ידי נס, כי הגשמים אינם מתעלים…".

עיין הרחבות לפרק א, ח, א-יא, לביאור ארוך על זכותן של הנשים הצדקניות במצרים. עוד עיין שם ה, ז, מדברי המהר"ל על ערך האחדות שבזיווג.

ה, ה – אשה טובה ואשה רעה

מדרש תהלים נט: "זהו שאמר הכתוב (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וכאן כתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אלא אם היא אשה טובה – אין סוף לטובתה, ואם היא אשה רעה – אין סוף לרעתה".

יבמות סג, א: "ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)? זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו. ואיכא דאמרי, רבי אלעזר רמי: כתיב כנגדו וקרינן כניגדו! זכה – כנגדו, לא זכה – מנגדתו (מדלא כתיב יו"ד לשון נגדא דמלקות, רש"י)".

עוד שם: "רב הוה מיפטר מרבי חייא, אמר ליה: רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא. ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו'".

שם סג, ב: "ואמר רבא: אשה רעה וכתובתה מרובה – צרתה בצדה (ישא אחרת אצלה, רש"י), דאמרי אינשי: בחברתה (מקבלת תוכחה יותר, רש"י) ולא בסילתא. ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר, שנאמר (משלי כז, טו): דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה. ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה – דכתיב (שם יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. כמה רעה אשה רעה – דכתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, אי בגוה משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה.

הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה (ירמיהו יא, יא) – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם (איכה א, יד) – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה… בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם (דברים לב, כא) – אמר רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

שבת יא, א: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל חולי – ולא חולי מעים, כל כאב – ולא כאב לב, כל מיחוש – ולא מיחוש ראש, כל רעה – ולא אשה רעה".

בבא בתרא קמה, ב: "רבי חנינא אמר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים (משלי טו, טו) – זה שיש לו אשה רעה, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד – זה שיש לו אשה טובה".[9]

ה, ו – הכל מן האשה

בראשית רבה יז, ז: "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה".

ה, ז – יחסו של רב לאשתו

יבמות סג, א: "רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה: עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה (היה אומר האב לבנו: אמור לאמך לעשות עדשים, והוא אומר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים, רש"י). אמר ליה: איעליא לך אמך (נעשית מעולה לקיים מצוותי, ריב"ן)! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר (ירמיהו ט, ד): לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה וגו' (פעמים שהוא מחכים את אביו, אני היה לי לעשות כן, אבל אתה, הואיל וצויתי לעשות אחר – שקר הוא, ריב"ן)".

וביאר המאירי (יבמות שם): "לעולם יזהר אדם בנשואיו לבדוק אחר האשה במדותיה, אם היא קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית, שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה. דרך צחות אמרו: רב כי הוה מיפטר מיניה דר' חייא, אמר ליה: רחמנא ליצלך ממידי דקשי ממותא, אמר ליה: ומי איכא מידי דקשי ממותא, דק ואשכח וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו). ומכל מקום מי שנפלה לגורלו – יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום. אמרו על רב שהיתה אשתו רעה ורגילה לצערו, כי הוה אמר: עבידי לי טלפחי – הוה עבדא ליה חימצי, והוא מין אחר של קטנית, ואי הוה אמר: עבידי לי חימצי – הוה עבדא ליה טלפחי, וכן בכל הדברים. כי גדל חייא בריה אפיך לה, כלומר כשהיה אביו רוצה בחימצי הוא היה אומר לאמו דטלפחי קא בעי, וכשהיה האב רואה כך אמר ליה לבריה איעלייא אמך, כלומר נתעלית והיטיבה דרכיה, אמר ליה אנא עבדי דאפיכנא לה, כלומר שעדין היא במרדה אבל אני מהפך לה את דבריך, שמח למה שראה משכלו וקרא עליו משל שההדיוטות אומרים: דנפיק מינך טעמא לילפך, כלומר שיש בן שמחכם את אביו. ומיהו את לא תעביד הכי משום דכתיב (ירמיהו ט, ד): לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, אלא שאני אלמד לעשות כן הואיל ולא אוציא שקר מפי. ואף על פי שאמרו לקמן סה, ב, מותר לשנות בדברי שלום – דוקא בדבר שאם אינו משנה נפיק מינה חורבא, אבל זו אני יודע לעבור על פשעה ואיני מקפיד, ומוטב תעמוד היא במרדה משתרגיל אתה עצמך לדבר שקרים. הא למדת שהיה סובל לה ומניח מקום לשלום".

וכ"כ האגודה (יבמות שם): "וכתב בעל הרוקח, מי שיש לו אשה רעה יסבול, יקבל ברצון, ויקבל בשמחה ולא יראה פני גיהנם".2

עוד למדנו בברכות סב, א: "רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק (עם אשתו, שיחה בטלה של ריצוי תשמיש, רש"י) ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא (כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך, רש"י)! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך". ובשם היעב"ץ כתבו שרב היה צריך להשתדל יותר לפייס את אשתו מכיוון שהיא היתה מצערת אותו.[10]


[8]. ואפילו בזמן נדתה, התירו חכמים לאשה להתקשט לבעלה כדי שלא תתגנה עליו. שבת סד, ב: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ (ויקרא טו, לג), זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה". וכ"כ רמב"ם (איסורי ביאה יא, יט): "ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה".
[9]. עוד אמרו בברכות ח, א: "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (תהלים לב, ו), אמר רבי חנינא: לְעֵת מְצֹא – זו אשה, שנאמר (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא – דכתיב (משלי יח, כב): מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה', מוצא דכתיב (קהלת ז, כו): וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו'".

[10]. כתב הרמב"ם (הל' דעות ב, ד): "אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו". ומוכח שדברי פיוס וריצוי אינם נחשבים שיחה בטילה, אלא חלק חשוב של מצוות עונה.עיין עוד בספר 'זכו שכינה ביניהם' של הרב הנזיר זצ"ל, עמ' מג-נז, לביאור רחב בשיטתו של רב בענייני נישואין.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן