יט – שאלות נוספות

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-02-19/

נישוק והסתכלות באותו מקום

יט, א – מחלוקת רבי יוחנן בן דהבאי וחכמים

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום… אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת".

כלה רבתי א, יג-יד: "מכדי רבי יוחנן בן דהבאי לאו מנפשיה קאמר, מאי טעמא לא הודו ליה רבנן? דאמר רבי יוחנן אסורים הם, אמרו ליה רבנן, כי קאמרת משמיה דמלאכי השרת הכי הוא, מיהו אסור – אין איסור. אמר להו רבי יוחנן, אודו לי מיהת דמשום הכי הוא; תדע, דהא אותבוה 'רצה', ולמה לי למיתני לדג הבא מבית הצייד? מקמא אמרו ליה: לבשר הבא מבית הטבח, אמר להו: מה לבשר רצה לאוכלו בחלב אינו אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הצייד".

הרי שחכמים מודים למה שאמרו מלאכי השרת, אבל לגבי איסור, סוברים שאין איסור. ובהגהות על מס' כלה הקשה שבנדרים כ, ב, משמע שלחכמים אין עונש כלל, ואם היה עונש, לא היו מתירים. ואפשר לבאר שלדעתם רק לעיתים רחוקות יש על כך עונש, ואף זה בצירוף של סיבות נוספות, ולכן אין בזה איסור. עוד פירש במשכן ישראל ח"ב עמ' נא, הערה 3, שאפשר שהתירו חכמים את הדבר כנגד יצר הרע, וכדרך שהתירו אשת יפת תואר, למרות שיענש על כך שלבסוף שונאה ומוליד ממנה בן סורר ומורה (רש"י דברים כא, יא), ע"כ. אמנם גם בזה ברור שאין הכוונה שכך חייב להיות, אלא הכוונה שנשיאתה עלולה להביא לשנאתה ושיצא הבן רע.

יט, ב – פירוט דעת רבי יוחנן בן דהבאי מכלה רבתי

בכלה רבתי א, יג, מבאר רבא לדעת רבי יוחנן בן דהבאי שעונשים אלו הם מידה כנגד מידה: "אמר רבא, כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו; הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו; הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו; הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אזן זרעו – למה נקרא שמו חרש? שהוא חורש, וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית לד, ה)".

ועוד אמר רבא שם שכל מה שהזהיר רבי יוחנן בן דהבאי הוא כשהאשה יכולה להתעבר מאותה ביאה: "אמר רבא: וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה".

יט, ג – הלכה כחכמים

למדנו בגמ' שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כחכמים, וכך דעת כל הראשונים, שדעת רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה. אמנם, כפי שנראה להלן, יש אומרים שדעתו לא נדחתה לגמרי.

יט, ד – דעת רוב הראשונים

רוב הראשונים פסקו שהלכה כחכמים, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, וממילא מותר לנשק או להסתכל באותו מקום.

יש אומרים שאין חסרון קדושה במעשים אלו, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה – ואין חסרון קדושה". וכך עולה מדעתם של הראשונים שהביאו את רבי יוחנן בן דהבאי וחכמים, ופסקו שהלכה כחכמים מבלי לציין עוד דרגה של צניעות או קדושה: הגאונים (מובא בשטמ"ק שם כ, ב)[44]41; מחזור ויטרי (תקכח); אשכול (הוצאת אלבק, הל' צניעות דף לד, ב); אגודה (נדרים כ, א); וכך משמע מספר חסידים (תקט; שפ). ובסמ"ג (ל"ת קכו), ובאגרת הקודש המיוחס לרמב"ן, אף שפירטו כללי המצווה ופרטיה, לא הביאו מאזהרותיו של רבי יוחנן בן דהבאי, משמע שלדעתם מותר לנשק או להסתכל באותו מקום, וגם אין בזה חסרון קדושה, שלולא כן היו צריכים לציין זאת.

לעומת זאת, יש אומרים שאמנם הלכה כחכמים, אבל מידת חסידות שלא לנשק ולהסתכל באותו מקום (או לבוא על אשתו שלא כדרכה), וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ט: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות (ה, ד), ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (וכ"כ בפיהמ"ש סנהדרין ז, ד). וכ"כ סמ"ק רפה; כלבו (עה); צדה לדרך (מאמר ג, כלל ד, פרק יד); מנורת המאור (אלנקאוה, י, עמ' 81). וכ"כ במאירי (נדרים כ, ב): "וכן יהא אדם צנוע בדרכיו, וכל שכן בענייני התשמיש, ואף על פי שאמרו: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה, לא דברו חכמים אלא כנגד יצר הרע, שאי אפשר לכל בני אדם לקדש עצמם במותר להם, מכל מקום יהא אדם מקדש עצמו בכל דבר שבתשמיש, הן בהפיכת שולחן הן בשאר מיני קלות ראשו והדיוטות ושלילת גדר טהרה".

יט, ה – יש אומרים שחכמים מודים חלקית לרבי יוחנן בן דהבאי

כתב הראב"ד (שער הקדושה) שלמרות שהלכה כחכמים, ואין סכנה במעשים אלו, חכמים מודים לרבי יוחנן בן דהבאי שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום ולספר בשעת תשמיש. אמנם בעניין הפיכת שולחן, חלקו עליו למעשה, שמותר לשמש שלא כדרכה.

וז"ל הראב"ד: "מה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לדג הבא מבית הצייד וכו', דמשמע שמותר לעשות כן לכתחלה, נראה לי שאינו אלא על הפיכת השולחן בלבד, כדאיתא בשמעתא דההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו רבי שלחן ערכתי לפניו והפכו, אמר לה מאי שנא מביניתא, דמשמע נמי מהכא דהפיכת שולחן אינו אסור. ודוקא על הפיכת השולחן לבד, אבל על האחרות, אף על פי שאינו נדון עליהם דין חמור, מכל מקום איסור יש בהן, כאשר אמרנו למעלה שאסור לאדם לספר בדברים אחרים בשעת תשמיש אלא אם כן הם צרכי תשמיש או שהוא צריך לרצותה. ובמס' חגיגה (ה, ב) אמרו: מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ – אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. וכן המסתכל באותו מקום עובר על וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ (מיכה ו, ח), ומעביר את הבושה מעל פניו, וכתיב (שמות כ, טז): וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם – זו הבושה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ – שכל המתבייש אינו חוטא, וכל שכן הנושק שיש בו כל אלה".

וכ"כ טור (או"ח רמ; אה"ע כה). וכך עולה מאוהל מועד (יא, ב).

יט, ו – יש אומרים לחשוש לסכנה

כתב הסמ"ק רפה, שלמרות שהלכה כחכמים, מידת חסידות לחשוש לסכנה: "ולא ידבר בשעת תשמיש ולא יסתכל באותו מקום ולא ינשק באותו מקום ולא ישמש שלא כדרכו, וכל זה למידת חסידות פן יבואו הבנים לידי מום, אבל לא לשורת הדין". וכן בחסד לאלפים או"ח רמ, ה, הביא רק את חשש הסכנה של ר' יוחנן בן דהבאי.

יט, ז – בל תשקצו

כפי שלמדנו, כתב הראב"ד (שער הקדושה) שאסור לנשק באותו מקום, והוסיף: "ועוד, שעוברין משום בל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג), כאשר אמרו רבותנו ז"ל (מכות טז, ב): האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא – עבר משום בל תשקצו. ורב כהנא דהוה מעבר שושיבה על פומיה ואמר ליה רב: שקליה, דלא לימרו מיכל קא אכיל וקא עבר משום בל תשקצו (שבת צ, ב), וכל שכן הך". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ד.

אמנם כתב הרב רפאל בירדוגו (תורות אמת אה"ע כה): "גם מה שכתב הרב 'עובר משום בל תשקצו' הוא תמוה. דבל תשקצו הוא באוכל דבר מאוס אבל בנשיקה וחיבה בעלמא מה שיקוץ בזה, ודבר שנאהב לכל העולם, ואין הפרש בין זה ובין אוכל כרכשתא של בהמה".

ויש מקום לומר, שכיום שההגיינה יותר טובה, ובני הזוג רוצים דבר זה וממילא עושים את ההכנות הנדרשות, גם הראב"ד ושו"ע יודו שאין בזה בל תשקצו. וכיוצא בזה כתב הרב רב יוסף משאש (שו"ת מים חיים א, עמ' צב), לעניין תשמיש באור (הובאו דבריו לעיל טז, יג).

יט, ח – להלכה – נישוק והסתכלות באותו מקום

השו"ע או"ח רמ, ד, כתב כלשון הראב"ד: "אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) – זו הבושה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. ועוד, דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה. ועוד, שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג)".

לעומת זאת, הרמ"א אה"ע כה, ב, כתב כלשון הרמב"ם: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה… ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו, קדוש יאמרו לו".

וכתבו כמה אחרונים שגם הרמ"א לא רצה להתיר נישוק באותו מקום, אלא כל איבר שירצה חוץ מאותו מקום (בית שמואל אה"ע כה, א; באר היטב שם א; חכ"א קכח, ג; וכך נראה מדרכי טהרה כב, ד). וכ"כ למעשה עוד יוסף חי שופטים טז; ואג"מ יו"ד ב, עה.

אמנם אין זה פשט דברי הרמ"א שהעתיק את לשון הרמב"ם (וכפי שכתבו רבים בדעת הרמב"ם, שמה שכתב ומנשק בכל אבר שירצה, כוונתו להתיר אותו מקום – לחם יהודה דעות ה, ד; עולת יצחק ב, קפב; הרב קאפח איסו"ב כא, טו, ועוד), וכ"כ הגר"א אה"ע כה, טו, שמקור הרמ"א מדברי חכמים שחלקו על רבי יוחנן בן דהבאי. וכ"כ בעצי ארזים אה"ע שם, שהבית שמואל לא דקדק יפה, וברור שהרמ"א בא להתיר נישוק באותו מקום. וכ"כ להלכה הלבוש כה, ב; וערוה"ש יא. וכ"כ תורות אמת אה"ע כה: "מדהוצרך להתיר נישוק בכל איבר, ודאי דלא קאי אלא לאותו מקום שזכר רבי יוחנן בן דהבאי, דאי לאו הכי מאי קא משמע לן, ומי אסר עד שיצטרך להתיר, ומה הוא האיבר שיעלה על הדעת לאוסרו עד שיתיר".

בשו"ת עולת יצחק ב, קפב, כתב שזו מחלוקת, ולמעשה החמיר. אמנם בשו"ת בני בנים (ד, טז), כתב שפשוט שאפשר לסמוך על הרמב"ם ודעימיה כשיש עוד צדדים להקל או שכך המנהג.

למעשה, כתב הרב בספר: "כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ"א אה"ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, ימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים".

ועיין לעיל יח, ה, שביארנו למה בדורנו ראוי להורות כעיקר הדין לבני זוג שרוצים לשמח זה את זה.

יט, ט – סברות נוספות להקל

ביאר הרב שיש להבין את סברת האומרים שמידת חסידות שלא ינשק ויסתכל ויהפוך שולחן. כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, ט): "ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו". ולשון הטור: "מפני שנוהג בה מנהג הפקר". ואם כן אפשר, שכל הפגם בילד הוא כאשר אין זה דרך ארץ, שכן יסוד מצווה זו קשור לדרך ארץ וטבע העולם. ודבר זה תלוי ומושפע מהתקופה והמצב החברתי. וכן כתב הטור, שהמנשק שם עובר על בל תשקצו, ובוודאי איסור זה מושפע מהמקובלות החברתיות. ולכן בזמן שדבר זה נחשב מקובל, הרי שאין בזה גנאי, וממילא אין על כך עונש גם למלאכי השרת. אמנם עדיין צריך לומר שיש מנהג חסידות בתשמיש כדרכו כשהיא למטה, שזהו דרך הטבע, והראייה, שכך הסיכוי להריון גבוה יותר. והדרך השלימה לקיום מצוות עונה היא באופן שבו מקיימים את מצוות פרו ורבו באופן המובחר.

הביא הרב בספר סברה נוספת: "עוד יש להוסיף, שאפשר אולי שלדעת המחמירים איסור הנישוק הוא רק במקום החיבור, היינו הפתח עצמו, אבל לא במקום שבו התענוג מרובה". ולגבי הסתכלות כתב הרב: "ואפשר אולי שלדעת המחמירים איסור ההסתכלות הוא לנוהגות לגלח שיער אותו מקום, שאז הוא גלוי לגמרי". ועיין באות הבאה סברה נוספת להקל בהסתכלות.

יט, י – גדר הסתכלות

כתב עזר מקודש אה"ע כה, א: "מה שכתב בב"י ז"ל באה"ע סי' כ"ה שאסור להסתכל במקום טנופות, נראה שאין זה רק לגבי אותו מקום באשה דאיירי ביה שם, משא"כ חוץ לזה, גם שטוב לשמור את עצמו מכל מקום לא שייך בזה גדר איסור, כי אין להוסיף על דברי חז"ל בכזה. וכבר כתבתי במק"א שאין גדר הסתכלות כי אם במעיין ותוקע דעתו בזה, משא"כ דרך העברה בעלמא אין שום קפידא בכל מילי שאמרו חז"ל שלא להסתכל, ובשבת (פב, א) גבי טייעא דהוה שפיך כקדירה כו' משמע שגם נתן עיניו לראות בזה כיון שיש בזה צד תועלת ידיעה, ומכל מקום באותו מקום יש ליזהר ביותר".

והביא הרב סברה זו (סוף הערה 21) כסניף להקל: "עוד אפשר שאיסור ההסתכלות הוא דווקא במבט ממוקד כשיש אור, אבל במבט שטחי או כשיש אור חלש מאוד, אין איסור".


[44]41. וז"ל הגאונים שם: "זו דברי ר' יוחנן, שלא יהפך שלחנו ולא יספר ולא יסתכל. אבל חכמים אומרים אין הלכה כן, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, דהתורה הקנה לו כחפץ הקנוי בדמים, דכתיב (דברים כד, א): כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. על כן הביא משל מבשר ומדג הקנוי לאדם שאוכלו בכל ענין שירצה, אף האשה בתשמיש כן".
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן