ו – מידה יפה באשה שתובעת בלב

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-02-06/

ו, א – מצוות האשה – מרציא ארצויי קמיה

עירובין ק, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה – הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וכתיב (שם טו): וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, ואילו נְבֹנִים לא אשכח. ואילו גבי לאה כתיב (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, וכתיב (דהי"א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם. – איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה… וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ – מלמד שהאשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים. – כי קאמרינן, דמרצייא ארצויי קמיה (מראה לפניו עניני חיבה, רש"י)".

הרי שגם לאשה ישנה מצווה לפייס את בעלה ולהראות לו את אהבתה ותשוקתה אליו, ואם היא גורמת בכך לחיבור ביניהם, היא זוכה בצאצאים שלא היו כמותם אפילו בדורו של משה רבנו.

וכ"כ המאירי שם: "אף על פי שמידת הצניעות משובחת אצל הכל, בנשים משובחת ביותר, ואעפ"כ כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכוונת מצוה, אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומידה מעלה, ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים, הואיל ואין כוונתה אלא לכך, וכבר העיד הכתוב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וגו'". ורבינו חננאל כתב: "דמרציא ארצויי קמיה – בלבישת בגדים נאים, ותיקונם של גוף (עיין לעיל ה, ג, על מצוות האשה להתקשט לבעלה), ודברים בניחותא שמרגילין את האדם לדבר מצוה".

וכתב היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), שבזכות האהבה והשמחה בין בני הזוג נולדים צאצאים מעולים: "שאין בדורו של משה כמותן – ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם. דמרצה ארצויי – נוהגת עמו עניני חיבה כדי לשמחו, ומתוך כן בא עליה בשמחה" (עיין לעיל הרחבות לפ"א, ד, ב).

והטעם שזוכות הנשים בצאצאים כאלה, ביאר מהרש"א (נדרים כ, ב, 'כל'): "והענין מבואר דהוייה לה בנים, דהיינו זכרים – על ידי שתבעתו היא ודאי מזרעת תחלה ויולדת זכר, ובשכר התביעה לדבר מצוה הוייה לה בנים חכמים ונבונים כו'".

עוד כתב בשבט מוסר כד, ו: "אם רואה האשה שאירע לבעלה איזה תקלה או עלילת ממון שהעלילו עליו, והוא עצב – תדבר על ליבו דברי תנחומים ותקל הדברים הקשים בעיניו בדברים המושכים ליבו של אדם, מדברי חן ופנים שוחקות, ותאמר לו: אהבת עולם אהבתיך! ראיתי פניך כראות פני מלאכי אלוהים, ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. לכה דודי נרוה עד הבוקר, נתעלסה באהבים! וכשמוע האיש דברי פיוסים כי נעמו, מסיר עצבותו מליבו, ואם מזדקק עמה – יהיו בניה טובים וחכמים מחוכמים, הפך המזדווג עם אשתו בעצבות ודאגה – נוצר הוולד משועמם וטיפש, כאשר אמרו חכמי המחקר".

ו, ב – למה לאה זכתה

לפי היישוב של הגמ' לאה תבעה בלב ורמזה את אהבתה ותשוקתה ליעקב, ולכן זכתה ביששכר. וקשה, שהרי היא אמרה במפורש: אֵלַי תָּבוֹא (בראשית ל, טז), ובפשטות כוונתה לתשמיש.

הסביר הר"ן (נדרים כ, ב, 'דמרציא'), שכוונת לאה לא היתה לתשמיש אלא שיעקב יבוא לאוהל שלה: "שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור באהלה, אבל לא שתהא תובעתו בפה". וכ"כ מהרש"א (שם 'כל'). וכ"כ רבנו אברהם מן ההר (שם 'ארצויי'); פרישה אה"ע כה, לב; ותורה תמימה בראשית ל, טז, ד.

ויש שכתבו שאכן לאה תבעה בפה, אלא כוונתה היתה לשם מצווה, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה, ולאה – לטובה נתכוונה". בדומה לזה כתב תורת חיים (עירובין שם): "אף על גב דלאה תבעה בפה, לשם שמים נתכוונה להרבות שבטים, ולפי שמשכב אותו הלילה של רחל היה, הוצרכה לאה להודיעו בפיה. ומכל מקום כיון שזכתה בכך שיצא ממנה יששכר, שמעינן מינה דכל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה בדרך המותר לה, כגון דארצויי קמיה – הוויין לה בנים דאפילו בדורו של משה כו'". וכך נראה מתוס' סוטה כב, א, 'כל'. (עיין לקמן יג, יא, בביאור בני חצופה).

הרי שעל פי שיטות אלו, לפעמים גם תביעה בפה משובחת. ובספר (הערה 4) כתב הרב: "מידה זו של תביעה בלב נועדה לשמור על כבודו של הבעל. אמנם ככל שהאמון ביניהם גובר, ראוי לאשה שתנהג לפי מה שישמח יותר את בעלה. שיש מעדיפים דיבור גלוי, ויש שמעדיפים שהאשה תיזום יותר, שעל ידי כך הם מתעוררים אליה בשמחה יתירה. וכאשר האשה יודעת שזה רצון בעלה, כך ראוי שתנהג, ואין בזה חוסר צניעות אלא מצווה, הואיל והיא עושה זאת כדי לשמחו".

מכל מקום בביאור סיפורה של לאה, הרב ביאר בספר כהסבר הר"ן, רבנו אברהם בן הרמב"ם ופרישה, שכך הדרך הרגילה: "וכך נהגה לאה אמנו שאמרה ליעקב אֵלַי תָּבוֹא, לבטא את אהבתה ורצונה שיבוא לאוהלה כדי שישנו יחד בקירוב בשר, אבל לא בקשה ממנו במפורש שיתייחד עימה בחיבור גמור".

ו, ג – כוונת האמהות לשם שמיים

כתב ספורנו (בראשית ל, טז): "ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה, הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה עניינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם, כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל, אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו. והודיע שבהיות כוונת האמהות רצויה לפני הא-ל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים – נשמעה תפילתן על זה, כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו, ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד, א)".

וכ"כ רבנו בחיי (בראשית כט, כא) על מה שאמר יעקב ללבן: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – "ויתכן לפרש כי הדבור הזה ליעקב לא היה מצד התאוה שהיה בו רוע מוסר, רק מצד השכל. וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידים, ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערוה, עד שאכלו והמשיכו כח מעץ הדעת ונתלבשו בתאוות, וכיון שכן היו האבות שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמשם בכלי הגוף כדי להמשך אחר השכל. גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית, כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוח הקודש שי"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל (שם ל, טו): הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וגו', והשיבה רחל (שם): לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו (שם טז): אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, לא היתה כונתן רדיפת התאוה ח"ו, כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה", עיין שם המשך דבריו. ועיין של"ה (וישב תורה אור ט), ואוצרות רמח"ל עמ' שלט.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן