יח – שלא כדרכה

ביאה שלא כדרכה ותשמיש דרך איברים

יח, א – הפיכת שולחן – ביאה שלא כדרכה

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? – מפני שהופכים את שולחנם… א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא".

יש שפירשו שהפיכת שולחן היינו שבא עליה באותו מקום אבל מאחוריה, וכך עולה מהראב"ד, שער הקדושה: "מפני שהופכים את שולחנם, פירוש נוהגין בה כמעשה בהמה". וכ"כ אגור (סימן שלו): "שהופכין שולחניהם – פירש שנוהגים כמעשה בהמה פנים כנגד אחור, אבל מ"מ משמש כדרכה". וכ"כ רשב"ץ (מגן אבות ג, ד); ספר חרדים פרק סד; ושל"ה שער האותיות, קדושת הזיווג, שסג (וכ"כ בדרכי טהרה כב, ה). ויש שפירשו שהפיכת שולחן היינו היא למעלה והוא למטה (מרדכי נדה תשלב, בשם ר"י; ריטב"א בהסברו השני, מובא בשטמ"ק; מיוחס לרש"י בפירושו השני).

אמנם רוב הראשונים פירשו שהפיכת שולחן היינו ביאה שלא כדרכה. וכ"כ תוס' ורא"ש בפירושם לנדרים; תוס' (סנהדרין נח, ב, 'מי'); תוס' ישנים (יבמות לד, ב); רמב"ם (איסו"ב כא, ט; פיהמ"ש לסנהדרין ז, ד); ריא"ז (סנהדרין נח, ב, קונטרס הראיות); ארחות חיים (הל' כתובות ז); סמ"ק (רפה); רבנו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); אגודה (סנהדרין ז, נב; יבמות ג, לג); ריטב"א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); מרדכי (הל' נדה שבועות תשלב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב), ועוד.

ובשו"ת פנים מאירות ב, קנח, הוכיח בראיות ברורות מהש"ס שביאה שלא כדרכה היינו ביאה בפי הטבעת.

וביאר הרב שמתוך תשובתו של רבי: "בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך", משמע שאין דעתו נוחה מזה, ולדעתו אין זו הדרך הראויה לכתחילה. אלא שאינו יכול לאסור את מה שהתירה התורה. ואם כן, אם זה רצונו של בעלה, מוטב שתתחשב בו. ומתשובת רב: "מאי שנא מן ביניתא", משמע יותר שאם זה רצונו – מותר, שאין בזה צד של איסור.

יח, ב – מתי מותרת ביאה שלא כדרכה

מסקנת הגמ' בנדרים לפי רבי יוחנן, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, וממילא, הפיכת שולחן, שהיא לפי רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה, מותרת. וכן למדנו בסנהדרין נח, ב: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה – חייב, שנאמר (בראשית ב, כד): וְדָבַק – ולא שלא כדרכה. אמר רבא: מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב?!", הרי שבישראל ביאה שלא כדרכה מותרת.

והקשו הראשונים מיבמות לד, ב, שבני יהודה ער ואונן באו על תמר שלא כדרכה ובכך השחיתו את זרעם, ומעשה ער ואונן אסור.

תרצו תוס' סנהדרין נח, ב, 'מי': "ויש לומר דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר, שלא תתעבר ויכחיש יופיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה – שרי". וכ"כ רוב הראשונים, שביאה שלא כדרכה להנאתו באקראי מותרת, וכ"כ תוס' רי"ד (יבמות יב, ב, 'תני'); ריא"ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); תוס' ישנים (יבמות לד, ב); רא"ש (יבמות ג, ט, לפי גרסת הב"ח אות ו, ובית יוסף אה"ע כה; וכ"כ במפורש בתוספותיו לנדרים כ, ב); רבנו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); מרדכי שבועות (הל' נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו"ב כא, אות ד); אגודה (סנהדרין ז, נב; וביבמות ג, לג, הביא את שני התירוצים); ריטב"א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב; כך גם הבין בדעתו ברכ"י או"ח רמ, ה). וכך דעת הרמב"ם לפי חלק מהגרסאות המדויקות (הל' איסו"ב כא, ט; עיין הערה 36).

ויש שתרצו שביאה שלא כדרכה מותרת בתנאי שלא יוציא את זרעו שם, וכ"כ ר"י בתירוצו הראשון (תוס' יבמות לד, ב, 'ולא'): "ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי, דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן". וכ"כ ריטב"א בשם יש אומרים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); רבנו אברהם מן ההר (בפירושו לנדרים כ, ב); ארחות חיים (הל' כתובות ז); וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב"ם שהביאו הרבה ראשונים (עיין הערה 36). וכ"כ הבית יוסף אה"ע כה, ב: "ודבר קשה הוא להתיר לו להיכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו". ובבדק הבית הוסיף: "ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה, כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה, לא היה כותב זה שכתב".^[36]

יח, ג – הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה

כפי שלמדנו, לדעת רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה מותרת באקראי גם כשמוציא זרעו שם. וקשה, הרי יש בזה איסור הוצאת זרע לבטלה.

ביאר הרי"ד (תוספותיו יבמות יב, ב): "ואי קשיא לך, האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן? תשובה: איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה, כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה – מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאוות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר – מותר, כדאמרינן בפרק קמא דנדרים (כ, ב): ההיא דאתא לקמיה דרבי, א"ל ערכתי לו שולחן והפכו, והתיר; והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו, כדאמרינן לקמן במסכת (לד, ב), אלא ודאי הם, שהיתה כוונתם שלא תתעבר, היו עוברים, אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ולא יקרא משחית זרעו, שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה המעוברת והעקרה".

נמצא שאם מתכוון רק למילוי תאוותו ולא כדי להשחית זרעו או כדי לבטל מצוות פריה ורביה – אינו נחשב מוציא זרע לבטלה, וכ"כ הר"ן סנהדרין נח, ב, בשם תוס'; מרדכי (הל' נדה שבועות תשלב); ריא"ז (סנהדרין נח, ב, קונטרס הראיות); ורא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב).

מרן הרב קוק זצ"ל (עזרת כהן לה) הוסיף לבאר שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין זו הוצאת זרע לבטלה: "וטעמא דמילתא (שאין השחתת זרע במניעת הריון כשיש סכנה לאשה), יש לומר דלא הוי השחתה כי אם לבטלה בלא תועלת, אבל כיון שיש תועלת, להסיר הסכנה או ספק סכנה, ועצם התשמיש יש בו משום מצות עונה, כיון שיש הנאה לגוף מן הגוף, ואפילו שלא בשעת עונתה איכא דבר מצוה כדרבא בפסחים עב, לא הוי בכלל השחתה כשאי אפשר באופן אחר… ובזה אתי שפיר מה שהקשה בבית שמואל בסי' כג סק"א, אהא דספר חסידים המובא בחלקת מחוקק שם, שאם מתיירא שלא יכשל באיסור אשת איש או נדה ח"ו, טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפי דברינו יש לומר דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמשמע מדברי הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע, כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להנצל מאיסור חמור אין זה לבטלה, ונקלש איסוריה. מה שאין כן בעריות וכל איסורי תורה שבהם לא יש (אין) גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו על ידי מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה. וזהו גם כן טעמם של היש אומרים בסי' כ"ה ס"ב בהג"ה, שמתירין שלא כדרכה באקראי אפילו אם הוציא זרע, משום דס"ל דגם בכה"ג באקראי כיון שהתורה התירה לשיטה זו, הוי בכלל קצת מצוה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה… עכ"פ כל אלה הדברים גם כן הרעישו האחרונים, ביחוד חכמי המוסר והמקובלים, כמבואר בשל"ה ובספר חרדים על זה, אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול של הרהור עבירה או נסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים" (וכ"כ גם בעזרת כהן סוף סי' לז, ע"ש).

וכ"כ אגרות משה (אה"ע א, סג): "פירוש לבטלה הוא לבטלה ממש שאין בה שום צורך, ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו, לכן סברי הר"י והרא"ש מצד הגמ' דנדרים מקרא דכִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, שהיא לקוחה לעשות בה כל חפצו, שמזה אמר רבי התורה התירתך, עיין שם בר"ן שבענין אישות לאיש עם אשתו התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר".^[37]

עיין עוד בהרחבות לפרק ד, א, ו-יא, באופני איסר הוצאת זרע לבטלה וגדריו.

יח, ד – דעת המחמירים

בספר חרדים (מצוות התשובה ב, פרק סד) החמיר מאוד, וכתב שמה שהתירו הראשונים ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו כשמוציא זרע, הכוונה פעם אחת בכל ימי חייו. והקשה איך אפשר להתיר איסור הוצאת זרע לבטלה פעם אחת, ואם אינו נחשב זרע לבטלה, היה צריך להיות מותר פעמים רבות. ולבסוף פירש את הגמ' בסנהדרין שלא באה להתיר לישראל ביאה שלא כדרכה, אלא רק באה לפטור גוי שבא על אשת חברו שלא כדרכה (עיין קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין נח, ב, שדחה פירוש כעין זה). ומסקנתו שביאה שלא כדרכה אסורה משום הוצאת זרע לבטלה. וכ"כ של"ה (שער האותיות, קדושת הזיווג, שס-שסד).

בא"ר או"ח רמ, י, האריך לחלוק על פירוש הספר חרדים: "ולענ"ד במחילת כבוד תורתו, כמה שגיאות וטעות בדבריו אלו: חדא, דמה שאמר דהרא"ש דווקא בפעם אחת בכל ימיו התיר, לא משמע כן מדברי תוספות והרא"ש והטור ורמ"א שכתבו דווקא ברגיל אסור, משמע באין רגיל אף שתאב הרבה פעמים מותר. וכן מוכח באגודה פרק ד' אחין (יבמות סימן לג) שכתב זה לשונו: דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי וכו'. וכן מצאתי להדיא בתוספות סנהדרין דף נח (ע"ב ד"ה מי) זה לשונם: דלא אסור אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ותכחיש יפיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא באקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי עכ"ל, משמע דאף בהרבה פעמים מותר אם רוב תשמישו כדרכו. והשתא ממילא נדחה מה שתמה על תוספות והרא"ש אי חשיב לבטלה פעם אחת מי התירו, ואם אינו זרע לבטלה פעמים רבות מי אסרו, אלו הן הדברים שאין הדעת סובלתן עכ"ל. ולמאי שפירשתי ניחא, דבאמת אינו זרע לבטלה, והא דאסור ברגיל היינו משום שעושה כדי שלא תתעבר… גם שארי דברים שהאריך לדחות ראיית תוספות מש"ס סנהדרין אינו למעיין". וכ"כ החיד"א (ברכי יוסף רמ, ה): "והרב הקדוש בעל ספר חרדים (סי' סד) האריך בזה וכתב דאיסור גמור הוא לכל הפוסקים, ומה שהותר אינו אלא במקום הראוי רק שאינו פנים בפנים, עיין שם באורך שהגזים מאד מאד". וכ"כ עזר מקודש אה"ע כה, ב, לדחות את דברי ספר חרדים.

יח, ה – להלכה

כפי שלמדנו, לדעת רוב רובם של הראשונים, ביאה שלא כדרכה מותרת, וכך מפורש בכמה גמרות. לרוב הראשונים, אפילו כשהוא מוציא זרעו שם, ובתנאי שעושה כן באקראי ולתאוותו. ולמיעוט הראשונים בתנאי שלא יוציא זרעו שם.

הרמ"א אה"ע כה, ב, מביא שתי דעות אלו: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו – קדוש יאמרו לו".

כמה אחרונים כתבו שהלכה כרוב הראשונים, שביאה שלא כדרכה מותרת באקראי אפילו אם מוציא זרע. וכ"כ א"ר רמ, י (והוסיף שכך משמע בלבוש); תורות אמת (הרב רפאל בירדוגו, אה"ע שם); וכך נראה מברכ"י רמ, ה, ועזר מקודש כה, ב. אמנם גם פוסקים אלו כתבו, כפי שסיים הרמ"א, שאע"פ שמותר, דרך הקדושה להימנע מדברים אלו. ומעין זה כתב בישועות יעקב אה"ע כה, ב, שאף על פי שמותר, "בדורות הללו ראוי להחמיר בכל אלה ובכיוצא באלה".

וכמה אחרונים החמירו יותר, וכתבו כבית יוסף שקשה להתיר להיכשל בעוון הוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, וכ"כ בחלקת מחוקק ב; באר היטב אה"ע כה, ב; ערוך השולחן אה"ע כה, יא; דברי מלכיאל ה, קנז. ולדעת הספר חרדים והשל"ה ביאה שלא כדרכה אסורה.

ויש רבנים שמלמדים בעיקר את דברי הפוסקים שהחמירו, ורק בשעת הדחק מורים ליחידים לקולא. אמנם נדמה שאדרבה, בדורנו שהפריצות נפוצה, והפיתויים והנסיונות בענייני עריות גוברים, צריך להדגיש יותר את הקדושה שבאה לידי ביטוי בנאמנות שבין בני הזוג. ואם בני הזוג רוצים לשמח זה את זה בדרכים שונות – צריך להורות להם את עיקר הדין. ומי שירצה להתקדש יותר, בלא שיפגע בשמחת עונה, קדוש יֵאמר לו. בנוסף לכך, למדנו לעיל יח, ג, שכתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) שגם הפוסקים שהחמירו, לא החמירו במקרה של חשש הרהור עבירה או נסיון, שאז לכולי עלמא יש לסמוך על המקילים: "אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול של הרהור עבירה או נסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים".

ולמעשה כתב הרב בספר: "אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקלו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך".

יח, ו – הנאה ומצוות עונה בביאה שלא כדרכה

יש ראשונים שכתבו שאשה לא נהנית מביאה שלא כדרכה. כ"כ רש"י סנהדרין נח, ב: "שלא כדרכה – אין כאן דבק, שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו". וכ"כ תוס' (שם 'מי'): "אלא שלא כדרכה שמצערתה, כדאמר התם (בראשית לא, נ): אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי שלא כדרכן, ואמר (שם לד, ב): וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ כדרכה, וַיְעַנֶּהָ שלא כדרכה". וכ"כ יד רמה (סנהדרין שם): "אמר ר"א אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה – חייב, מאי טעמא? וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (שם ב, כד) – דרך דיבוק ולא שלא כדרכה, ויש אומרים שכיון שאין נהנית בדבר אין נדבקת עמו". וכ"כ הרא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב), וכך משמע מספר חסידים תקט.

ואם ברור שאשה לא נהנית מביאה שלא כדרכה, לכאורה אין כאן מצוות עונה, ואיך המתירים הקלו? (עיין בעזר מקודש אה"ע עו, א, ומנחת חינוך מו, ב, שהסתפקו אם מקיימים מצוות עונה בביאה שלא כדרכה; ע"ע אוצר הפוסקים עו, א, ג, ד).

אלא שצריך לומר שהעניין תלוי במציאות בפועל, וכפי שמצינו בקידושין כב, ב, שלפעמים האשה נהנית מביאה שלא כדרכה: "כי קאמרינן – זה נהנה וזה מצטער, הכא זה נהנה וזה נהנה הוא. שלא כדרכה מאי איכא למימר? אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? ועוד, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא יח, כב) כתיב, הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה".

ובשו"ת תורה לשמה (רצט) ביאר שלפעמים יש לאשה הנאה מהקרבה וההתייחדות למרות שהחיבור עצמו לא מענג: "שאע"ג שמצטערת מצד הביאה באותו מקום, הנה יש לה הנאה מצד אחר, מכח דיבוק בשרם וחיבוקם זה עם זה, כי אפילו בא עליה דרך איברים בין ירכותיה שלא הזריע בפנים כלל, ולא הכניס האבר כלל אפילו בין השפיות, עם כל זה היא יש לה הנאה מזה, וכן הענין בהנאה זו, ולכן כתב הרמב"ם בהל' אישות ג, ה, דמקודשת בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה".^[38]

וביאר הרב בעל פה: נראה שדעת המתירים היא, שאם האשה ממש נהנית עד שמגיעה לשיא השמחה, מקיימים בזה מצוות עונה. ואם האשה אינה נהנית מזה אבל מסכימה שבעלה יבוא אליה שלא כדרכה, מתוך שהיא יודעת שבעלה נהנה מזה מאוד, הרי שגם בזה יש סוג מסוים של הנאה שיכול להיחשב לבעל בכלל קיום מצוות עונה. ואם ישמח אותה לפני כן על ידי ליטוף באותו מקום עד שתגיע לשיא התענוג, יקיים בזה את מצוותו. ולכאורה אם יכול לקיים את מצוותו על ידי ליטוף באותו מקום, מה הפגם שאח"כ החיבור יהיה שלא כדרכה, שיש שאוסרים אותו לגמרי, ויש שהתירו אבל משמע שאינו לכתחילה. וצריך לומר שבנוסף לכך שצריך האיש לשמח את אשתו, גם החיבור עצמו צריך להיות בשמחה לשניהם ובדרך הראויה להולדה.

יח, ז – שורש הרצון לביאה שלא כדרכה

כתב בשו"ת נחפה בכסף (אה"ע מב, ג), שהרצון לביאה שלא כדרכה נובע מתאווה למשכב זכר, ולכן התירו באקראי אפילו להוציא זרע כדי שלא יחטא בחטא חמור יותר: "וגם בנידון מור"ם התירו לו באקראי כדי להצילו מעבירה חמורה דמשכב זכר, וישביע יצרו באשתו שלא כדרכה".

מעין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים ו, צט: "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלוהינו יקום לעולם, וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה – תועה אתה בה (נדרים נא, א), שהיא נטייה רעה, שצריך אדם, וכללות האדם, להילחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש, ואמרו על זה (שם כ, ב): כל מה שאדם רוצה וכו' משל לדג הבא מבית הצייד, רצה לאוכלו צלי, שלוק, מבושל – אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו (שם ע"א): חגרין מפני מה הויין? מפני שהופכין את שולחנם, ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ה', וכל עם ה' על פיהם יחנה וייסע. וכל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר, וישנא תהפוכות. ודרך ישרים סלולה".

יח, ח – תשמיש דרך איברים

בפשטות, לפי רוב הראשונים שהתירו ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו אם מוציא זרע, גם תשמיש דרך איברים בכלל זה, ומותר להוציא זרע באקראי בתשמיש דרך איברים. וכן מתבאר מלשון כמה ראשונים, כ"כ הרמב"ם (איסו"ב כא, ט, לפי הגירסה המדויקת): "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים". וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה"ע כה, ב. וכ"כ הרמ"א אה"ע כה, ב.

וכ"כ הדרישה (אה"ע כה, ו) בהסבר דעת הראשונים שהקילו להוציא זרע בביאה שלא כדרכה: "ומכאן יש ללמוד שכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה, שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר, וכללינהו בשם שלא כדרכה".

אמנם רוב הראשונים שהתירו ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו כשמוציא זרע, לא הוסיפו את המילים 'דרך איברים', ולמרות שלכאורה אותה הסברה שייכת בתשמיש דרך איברים כמו בביאה שלא כדרכה, שמאחר ובני הזוג עושים זאת להנאתם ולא בשביל לבטל פריה ורביה, אין כאן הוצאת זרע לבטלה (עיין לעיל יח, ג), אולי לדעתם אסור כשאין ביאה ממש. ולכך נטה בשו"ת בני בנים ד, יח, שתשמיש דרך איברים גרע טפי מביאה שלא כדרכה, אמנם לימד זכות על העולם על סמך דעת הדרישה.^[39]

ביאור המהר"ל לדין שלא כדרכה וההבדל בין ישראל לעמים

יח, ט – ביאה שלא כדרכה

באר הגולה ב, ט: "פרק ב' דנדרים (כ, ב), שהתירו חכמים ביאה שלא כדרכה. ודבר זה הוא זר בעיניהם מאוד מאוד (בעיני חכמי הגוים), עד שכל רודפיה הזילוה, ואומרים כי ראו ערותה. ומעתה נשאל אותם, אם התימה באלו הדברים מהוצאת שכבת זרע לבטלה, הלא כתב הרמב"ם
ז"ל (הלכות איסו"ב כא, ט) שלא הותר רק אם אינו מוציא ש"ז לבטלה (לפי גירסאות הדפוס, עיין לעיל יח, ב, 36), ולפי הרמב"ם ז"ל לא באו לומר רק כי העראה, והוא נשיקת אבר, מותר שלא כדרכו. כי אם היה שלא כדרכו אסור, היה אסור אפילו נשיקת אבר, דהיינו העראה. ובכל מקום נקרא אף נשיקת אבר בלבד 'תשמיש'. ועל זה אמר שהותרה ביאה שלא כדרכה, והיינו העראה, והוא נשיקת אבר. אם כן מצד זה אין כאן קשיא… (ומרחיב לבאר חומרת עוון הוצאת זרע לבטלה).

יח, י – היתר שלא כדרכה בישראל

וכדי שתדע שכל דברי חכמים הם בחכמה עמוקה מאוד… בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח, ב) סבירא לרבי אלעזר בשם רבי חנינא, בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה, חייב מיתה. ואף על גב דרבא פליג התם, לא פליג רק משום סברא זאת דלא מצאנו דבר שמותר לישראל ואסור לבן נח. מכל מקום קודם שהותר לישראל, דהיינו קודם שנתנה התורה לישראל, היה דבר זה אסור בבן נח, ובישראל דבר זה מותר. ודבר זה הוא פלא גדול, כי לא בא על ישראל להקל, רק להחמיר. אבל פירוש זה, כי קודם שנתנה תורה לישראל לא היה להם המדריגה העליונה עד שקבלו התורה, ואז היה להם המדריגה העליונה.

יח, יא – שני הפנים שבחיבור איש לאשה

ודבר זה, כי האיש והאשה יש בחבורם שני פנים; האחד, הוא החבור לפריה ורביה, כמו שהוא בחבור כל הבעלי חיים, שחבור שלהם הוא בשביל פריה ורביה, כי לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ רק לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), ובודאי דבר זה החבור כדרכה. הבחינה השניה מצד כי האיש הוא כמו צורה לאשה, ומצד הזה יש להם חבור ביחד. והאדם, שהוא שלימות הבריאה בתחתונים, ראוי שיהיה שלם. ואין בריאת האדם שלימה כי אם על ידי האשה. וזהו בחינה שניה, כי חבורם ביחד הוא השלמת האדם, והחבור הזה בכל עניין שהוא נקרא חבור, בין כדרכה ובין שלא כדרכה.

יח, יב – ההבדל בין ישראל לבני נח

ודעת רבי חנינא, כי אצל בן נח אין ראוי רק כדרכה, מפני שאין להם מדריגת הצורה, כי מדריגת הצורה אינו רק לישראל, וכמו שהארכנו בדבר זה בחבור גבורות ה' (פ"ד), עיין שם ותמצא מבואר. כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חומריים. וכמו שאמרו ז"ל (יבמות סא, א): אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם. ולפיכך אין חבור איש ואשה מצד בחינה זאת, שיהיה האיש כמו צורה לאשה, כי אין מדריגת האומות כך. ולפיכך חבור שלהם כמו כל שאר נבראים, שהם מתחברים ביחד לפריה ורביה. אבל ישראל שיש להם מדריגת הצורה, וחבור איש ואשה מצד שהאיש כמו צורה לאשה, ומצד הזה החבור. ואין החבור אצל האומות רק דוקא כדרכה, משום פריה ורביה, כמו בהמה וחיה. רק אצל ישראל חבור שלהם חבור חומר וצורה, ולפיכך בכל ענין, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, הוא חבור חומר לצורה, אף שלא כדרכה. ומי שמבין המשל שהביא רבי לראיה על זה (נדרים כ, ב), שאמר: משל למי שלוקח בשר מן הטבח, אכלו צלי, שלוק, מבושל, בכל עניין שירצה. וביאור זה, כי אחר שהאיש נחשב כמו צורה לאשה, הכל הוא ממנו, ובכל עניין אשר הוא משמש עמה מותר לו. וכל זה מצד שהאיש נחשב צורה אל האשה ויש לצורה חבור אל הדבר שהוא נחשב צורה לו, ואינו תולה בפריה ורביה. ולכך הותר לישראל ואסור לבן נח. וכיון שהוא מותר לישראל, מותר גם כן לבני נח, שלא מצינו דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח. ודי בזה למי שמבין דברי חכמה ותבונה.

יח, יג – שני סוגי החיבורים

ועוד יש לך להבין עניין אלו שני חבורים, האחד הוא כדרכה, והאחד שלא כדרכה. וכבר אמרנו כי חבור איש ואשה הוא חבור חומר וצורה, כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות. וחבור הצורה אל החומר הוא בשני פנים, האחד הוא חבור צורה בחומר וצורה מוטבעת בחומר, והשני הוא חבור צורה לחומר, ואין הצורה מוטבעת, רק הוא צורה נבדלת. וכנגד זה הם שני חבורים; החבור האחד כדרכה, וזהו חבור גמור, עד שהצורה דבוק לגמרי בחומר. והשני, חבור הצורה הנבדלת, ואין זה כמו חבור צורה בחומר מוטבעת בו לגמרי.

ולכך אמר רבי חנינא (סנהדרין נח, ב): בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה. מפני שאין לבני נח מדריגה זאת שיש להם מעלת הצורה הנבדלת, רק חבור שלהם הוא חבור צורה לחומר שהוא מוטבע לו. ולכך אם בא בן נח על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, שאין זה חבור הראוי, וכאילו בא על דבר שאין לו חבור אליו… ועתה יש לך להבין המשל שהביא (נדרים כ, ב), משל למי שלוקח בשר מן הטבח, אכלו צלי, שלוק, מבושל. כלומר, בשביל שלקחו ונתן מעות שלו בו, מה שלוקח הוא תחת רשותו, ויכול לאכול אותו כמו שירצה, הן שלוק, הן צלי. וכך האיש שיש לו מעלת הצורה הנבדלת, עד שהאשה שהיא נמשלת כחומר, והיא תחת רשותו לגמרי. ואינו כמו הצורה שהיא מוטבעת בו, כי אז הרי הוא כמותה, ומצד הזה צריך שיהיה החבור כדרכה. אבל חבור צורה הנבדלת, בשביל שהצורה נבדלת מן החומר, והוא תחת רשות הצורה, והחבור הזה הוא בכל עניין, אף אם אינו עומד בו ומוטבע בו. ואלו דברים מופלגים בחכמה מאוד…".

תנוחות שונות

יח, יד – הוא למטה והיא למעלה

כלה רבתי א, כג: "הוא למטה והיא למעלה – הרי זה דרך עזות, ואוחזתו דיליריא. היא למטה והוא למעלה – הרי זה דרך ביאה. שמשו שניהם כאחד הרי זה דרך עקש".

כמה ראשונים הביאו אזהרה זו להלכה, כ"כ הראב"ד בשער הקדושה: "שנינו במסכת כלה (סוף פ"א): הוא למטה והיא למעלה – זו היא דרך עזות, שמשו שניהם כאחת – זו היא דרך עקש". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב); אשכול (הלכות צניעות לו, ב); טור (או"ח רמ; אה"ע כה); וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ה: "הוא למטה והיא למעלה – זו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד – זו דרך עקש". וכ"כ הרבה אחרונים. ובמנורת המאור (אלנקאוה פרק י, עמ' 83) כתב שאסור לשמש כשהוא למטה והיא למעלה.

אמנם רוב רובם של הראשונים, ובראשם הרמב"ם, לא הביאו אזהרה זו, הרי שלדעתם תנוחה זו מותרת לגמרי. וכן מוכח מכל הראשונים שפירשו שהפיכת שולחן היא ביאה שלא כדרכה (עיין לעיל יח, א), שרק בזה עסקה הגמ', אבל שאר התנוחות מותרות. וכ"כ במפורש רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א דף קצב טור ג): "והא דאמרינן בנדרים דשולחן ערכתי לו והפכו שמותר, פירוש ששמש עמה שלא כדרכה, דאינו ר"ל היא למעלה והוא למטה, דודאי זה מותר ולא היתה מתרעמת, אלא בשימש שלא כדרכה נתרעמה, ואמר לה רבי שמותר". וכ"כ הרא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב).

בנוסף לכך, בספר חרדים ושל"ה שאסרו ביאה שלא כדרכה, פירשו שהפיכת השולחן היינו הוא למטה והיא למעלה, ולדעתם תנוחה זו מותרת, כי על זה אמר רבי יוחנן שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה.

ולמעשה כתב הרב בספר: "כיוון שלדעת רוב הפוסקים אין בשינוי מהתנוחה הרגילה איסור, וגם למחמירים מדובר במנהג חסידות, ויש שפירשו שהוא רק כשאינו ברצון שניהם, הרי שהרוצים לשנות מהתנוחה הרגילה רשאים. ואם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה".

יח, טו – פירוש עזות ועקשות

רוב הפוסקים שעסקו בדין זה לא ביארו מהי העזות או העקשות במעשה זה. במנורת המאור (אלנקאוה י, עמ' 83), כתב לגבי עקשות: "שניהם נוטים על צידיהם – הרי זה דרך עקשות. פירוש, אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן".

כלומר, העקשות היא שבני הזוג מתקוטטים מי יהיה למעלה, וממילא כך אפשר גם להסביר את העזות, שהאשה מתקוטטת עם בעלה ורוצה להיות מעליו, וכ"כ מאמר מרדכי (או"ח רמ, ז): "נראה לפק"ד שהאי עזות כלפי האשה, שנראה שהוא עזות פנים לאשה להיות על האיש וכאילו היא הפועלת, וכן מה שאמרו ששניהם כאחד זה דרך עקש, שנראה כאילו האשה מתעקשת בדבר שלא להיות היא למטה, ועל כל פנים רוצה מיהא להיות שוה בשוה, שאם אין הבעל רוצה להיות למטה, גם היא אינה רוצה להיות למטה, כנ"ל בטעם דברים אלו, דאם לא כן צריך עיון למה אמרו על זה דרך עזות ועל זה דרך עקש".

ואם כן יוצא, שאם שני בני הזוג שמחים מתנוחות שונות, אין בהן עזות או עקשות, ולכולי עלמא מותר. וכפי שלמדנו באות הקודמת, אם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה.

יח, טז – ביאה שאפשר להתעבר ממנה

בספר חסידים תקט, משמע שכל האזהרה לא לשמש כשהוא למטה והיא למעלה נאמרה בביאה שאפשר להתעבר ממנה: "רק בליל טבילה לא יתכן כי אם הוא למעלה והיא למטה, כי אין הנאה לאשה אם הוא למטה, ואז תתעבר כי קרוב לווסתה היא, ולאיש יש בליל טבילה תאוה, לכך טוב שתהנה היא ממנו, שאם תתעבר יהיה הולד כמוהו חריף, והיא תזריע תחילה והולד זכר, אבל בשאר הלילות יעשה כפי הנאתו, כדי שלא יהרהר אחר נשים אחרות, ורק שיהיה רצון האשה, שהרי כתיב (משלי יט, ב): גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. כל אלה הדברים לפי דעת אשתו ולפי דעתו, אם מצא אשה טובה שתהיה כרצונו באותם דברים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' (שם יח, כב), רָצָה הָאֱלוֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט, ז)".^[40]
וכן דייקו מדברי ספר חסידים בברכי יוסף רמ, ז, ובדעת תורה רמ, ה. וכ"כ בפתחי עולם ומטעמי השולחן רמ, יז. ובדעת תורה סיים: "אבל מסתימת שאר פוסקים לא נראה כן".

וכתב הרב בספר: "וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה הריון, יתחברו באופן המובחר". ובהערה זה הוגדר כמידת חסידות.

יח, יז – פנים נגד אחור

בזוהר (פקודי רנט, א) משמע שצריך להיזהר לא לשמש כשפניו של האיש כנגד אחוריה של אשתו: "ועל דא תנינן: מאן דשמיש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות (ועל זה שנינו מי שמשמש מיטתו מאחור מחליש תיקון של הסתכלות פנים בפנים להאיר הכל כאחד ולהימצא הכל פנים בפנים בדבקות כראוי), כמא דאת אמר (בראשית ב, כד): וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו". ועל כן תמוה מה שהביא הבאר היטב רמ, טו, דברי הזוהר על מה שכתב השו"ע לגבי היא למעלה והוא למטה. וכך העיר בשו"ת ברכת יהודה חלק ד, אבן העזר יב, הערה 1.

יח, יח – דרך ביאה

למרות שמותר לשמש בתנוחות שונות, מכמה מקומות בחז"ל למדנו שדרך ההתחברות הרגילה היא כשהאיש למעלה ואשתו למטה. וכפי שכתוב בכלה רבתי א, כג: "היא למטה והוא למעלה – הרי זה דרך ביאה".

נדה לא, ב: "שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי… ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש? זה – ממקום שנברא, וזו – ממקום שנבראת".

סוטה יא, ב: "אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להן (למיילדות במצרים): בן – פניו למטה, בת – פניה למעלה". רש"י: "בן פניו למטה – כדרך תשמישו; בת פניה למעלה – כדרך תשמישתה, והכי מפרש במסכת נדה (לא, ב)". ועל פי המקובלים, תנוחה זו מבטאת שהאיש משפיע, והאשה מקבלת.

לכן כתב הרב בספר: "אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר".