יא – קשיים בקיום המצווה מצד האיש

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

חולה וזקן במצוות עונה (הרב בראל שבח)

יא, א – חולה וחסר כח גברא

כל העונות האמורות במשנה (כתובות סא, ב) נאמרו באדם בריא, אבל אם הוא חולה או חלוש אין עליו חיוב, אלא כפי אומדן כוחו (טור בשם רמ"ה; שו"ע אה"ע עו, ג; ב"ח שם ד).

מי שמחלתו או תשישותו גורמות לכך שאינו יכול לקיים עונתו פרק זמן ארוך, כתב הרמב"ם (אישות יד, ז), שימתין שישה חודשים עד שיבריא (שכן היא העונה הגדולה ביותר), ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה. וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות טו); מאירי (כתובת סג, א, 'אמר'); טור ושו"ע (אה"ע עו, יא). וכן הובא באוצה"פ (עו, עמ' פא), בשם דינא דחיי (לאוין פא, ב, ט"ב), שהרמב"ם הוא רב מפורסם, והכי נקטינן.

השאלה מה הדין כאשר יש רפואה לחוליו של הבעל, אלא שצריכה האשה לחכות לשם כך יותר משישה חודשים. דיון זה מעשי ונידון בשו"ת ובפסקי בתי הדין, סביב נשים התובעות כתובתן בטענה "יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד" (איוב ח, טו), היינו שאין לבעל גבורת אנשים.

מחד, רוב ככל הפוסקים מסכימים שיש לעשות השתדלות שלא לפרק את ברית הנישואין, כי רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשים גירושין. ועל בית הדין לנסות לדחות את הכרעת הדין ולנסות לדבר על לבה ולרצותה (עיין בשו"ת מהרלב"ח כט; לג). מנגד, צריך להיזהר גם שלא "לצרור בת ישראל באלמנות חיות ולעגנה חינם", והעושה כן עונשו גדול (מהרלב"ח שם), "והרי זה עינוי נורא ואיום לאשה" (פסקים וכתבים לרב הרצוג ו, כט).

כאשר לא הועילו נסיונות הפיוס, והאשה עומדת על שלה ומבקשת להתגרש, לריא"ז (ה, ד, יב): "אם היה מחמת חולי הראוי לרפואה – צריכה להמתין לו עד שיתרפא". וכן עולה משו"ת בשמים ראש (סימן קכ); תשב"ץ (מובא בב"י אה"ע קנד); מהרשד"ם (אה"ע קג); ונוב"י (תניינא פט). וכ"כ חלקת מחוקק (עו, יח), בית שמואל (עו, יז); ותומת ישרים (הובא באוצה"פ עו, עמ' 160).

אמנם לרי"ד (תשובה עט. מובאת גם באו"ז א, תשנד), ורמ"ה (סימן רנג) – על הבעל לגרשה. וכן משמע מהרמב"ם, ארחות חיים, מאירי, טור ושו"ע. וכ"כ ריב"ש (סימן קכז, הביאו מהרלב"ח); ריצב"א (מובא בשו"ת מהרשד"ם קג); ומהרלב"ח (סימן כט; לג); דינא דחיי; משכן שילה (קצ-קצא); שו"ת אשר חנן (ה, יח).

ועיין באבני נזר (חו"מ פג), שהביא מכנסת הגדולה שאפשר שהרמב"ם וריא"ז אינם חולקים. ריא"ז הסובר שעליה להמתין, דיבר בשיש זמן ידוע לרפואתו, ואילו הרמב"ם, שממנו משמע שאינה צריכה להמתין, דיבר בשאין זמן ידוע לרפואתו.

בימינו, עם התקדמות הרפואה, רבים מהסובלים מבעיות של כח גברא יכולים להבריא ולקיים את המצווה כהלכה על ידי תרופות או טיפולים פסיכולוגיים. ומחובתו של הבעל להיעזר בכך כדי לקיים את מצוות עונתו, כפי אומדן כוחו.

יא, ב – חיוב הטיפול בבעיית שפיכה מוקדמת

כתב הרב בספר (הערה 10) שמי שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, פעמים רבות אינו מצליח לשמח את אשתו כראוי, ואזי עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת. והוסיף הרב בעל פה שאם אשתו דורשת שיטפל בבעיה – חייב ללכת לרופא ולבקש תרופה לכך. אבל אם אינה דורשת – אינו חייב, מפני שבפועל הם מקיימים את החיבור, והוא יכול לשמח אותה עד לשיא השמחה על ידי ליטוף באותו מקום. אמנם גם כאשר האשה אינה דורשת זאת, אם יפנה לקבלת תרופה כדי לשמח יותר את אשתו, יקיים בכך מצווה.

יא, ג – זקן במצוות עונה

שבת קנב, א: "אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר ליה… משים שלום בבית בטל (אבר תשמיש, רש"י)". עיין עוד ויקרא רבה יח, א.

קידושין פא, ב: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי (מחמת זקנה, רש"י), מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה (בתכשיטיה, קישוטי בשמים ואפרסמון, רש"י) חלפה ותנייה קמיה (עברה לפניו ושנתה פעם שניה, רש"י). אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא (שם זונה ניכרת בעיר, רש"י) דהדרי מיומא; תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור (קפץ) אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה (להמית את עצמו, רש"י). אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה".

הרי שבשל זקנותו של רבי חייא בר אשי בטל ממנו כח גברא, ולכן לא בא על אשתו כמה שנים. וכ"כ רד"ל: "משמע דפסק חמדיה ובטל משים שלום בבית, כההוא דשבת. רק כדאקשטה ואמרה דהיא חרותה וכו' בכח היצר הרע שנתעורר בו לאיסורא, אז לפי שעה חזר לנערותו". וכן ביאר האג"מ (אה"ע ח"ד, סה, י) בדברי רש"י: "דפריש מאשתו מצד זקנתו כדפרש"י, ומוכרחין לומר דלא היה יכול להתקשות ולבעול מצד זקנתו, דאם לא כן הרי היה מחוייב במצות עונה לאשתו". הרי שזקן שאינו יכול להתקשות ולבעול – אינו חייב במצוות עונה.

יא, ד – מדד הזִקנה

ביאר היעב"ץ (לחם שמים כתובות ח, ו): "עונות קצובות הללו השנויות כאן עוד צריכות ביאור בגבול השנים. שבודאי הזקן, אע"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו, אי אפשר שימשך חיובו זה לעת זקנתו, ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ"ד דקידושין בעובדא דרבי חייא בר אשי, דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי, ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה [מכל מקום אינו מוכרח, ויש לומר גם כן דמדעתה עבד פרישה]. ונראה עכ"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט שכבת זרע בה – אינו רשאי לבטל עונתו בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים, שעל זה אמר הכתוב (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו – ילד מקרי, אפילו בן שמונים".

שני דברים חשובים למדנו: א. חיוב העונה משתנה לעת זקנתו "ככלות כחו ונס ליחו". ב. הזיקנה אינה נמדדת לפי גיל, אלא לפי התפקוד.

יא, ה – חיוב זקן במצוות עונה אינו משתנה

עוד פירש הרד"ל שרבי חייא היה בעל כוח גברא אלא שמחלה לו אשתו: "ולולי פרש"י יש לומר שהוא פרש ממנה שמחלה לו, ומזה הוכיחה שאין לו לירא מיצר הרע. אבל באמת לא פסק חמדיה מזקנה עדיין, ולכן כדאקשטה וחלפה ותני' קמיה נתאוה לה".

ולפי הסבר זה דין זקן כדין כל אדם ש"אם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה" (רמב"ם אישות יד, ז; שו"ע אה"ע עו, יא).

וכ"כ שו"ת בנימין זאב (סי' קכו), ופס"ד רבניים (ה, עמ' 154), לגבי אשה הרוצה בילדים ובעלה זקן וחסר כח גברא, שמחויב לתת לה גט. ומבואר בפסה"ד שם שדי בטענה שאין לבעל כח גברא, ואין צורך בטענה שרוצה ילדים כדי לחייבו גט. אלא שנחלקו לעניין כפיה (עיין בפס"ד שם, ובאותו חלק עמ' 240). מכל מקום למדנו שאין שינוי בחיוב עונה לזקן, ודין זקן שאין לו כוח גברא להוציא ולתת כתובה. והוא הדין זקן שאינו יכול לקיים עונתו אחת לששה חודשים לפחות.

וכ"כ הרב קאפח (אישות יד, ז), "וכבר היה מעשה לפנינו שלאחר חמשים וחמש שנות נישואין תבעה האשה גט פיטורין בטענת יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד… ושם מסופר על רבי שמעון בן חלפתא שסיפר את סבלו לעת זקנתו, ולכאורה תמוה, דאדם גדול כמוהו ישעה לנושא זה, אלא כנראה שעזבתו אשתו בשל כך, והיה צריך להטפל בעצמו ולפיכך לא היה יכול לבקר את רבי".

וכ"כ הרב בספר (הערה 10): "ואם הם זקנים ואף מבוגרים, ובמשך שנים רבות היחסים ביניהם היו טובים, גם כאשר אין סיכוי שיתרפא, בית הדין משתדל לשכנע את האשה שלא תעזוב את בעלה, אבל אם תתעקש להתגרש, חובה על בעלה לגרשה (שו"ת מהרלב"ח כט-ל)".

יא, ו – מחילת האשה

משנה כתובות סא, ב: "התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים – שבת אחת". גמ' שם: "ברשות כמה? כמה דבעי". ומכאן שמותר לאשה למחול על עונתה. וכ"כ הרמב"ם אישות טו, א: "האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.[23]

כתבו הרבה אחרונים שאף על פי שאשתו מוחלת – היא יכולה לחזור בה, עיין אוצר הפוסקים עו, ו, כח, ב.

יא, ז – כשעוד לא קיים פריה ורביה

המשיך הרמב"ם שם: "במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.

כתב המגיד משנה: "ביאר רבינו שמצות עונה ומצות פריה ורביה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו, ופשוט הוא. ושנינו פרק הבא על יבמתו (יבמות סא, ב): לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים, ופירושה – שיבעול בכל עונה כמ"ש רבינו, ודבר נכון הוא, דודאי יש לה זמנים ידועים".

כתב עזר מקודש (עו, ו): "נראה שגם בימי יניקה אין לבטל עונה על ידי מחילתה כל שלא קיים עדיין פריה ורביה. כי גם שתיקנו חז"ל שלא לישא מעוברת חברו מצד חשש חסרון הנקה, אין זה כי אם מצד שהוא מסור לרבים בכל הזמנים וכל המקומות, ורובא דעלמא יש בהם קלות הדעת בכזה מצד נטותם אחר הבצע, ומצד עצלות וכדומה, מה שאין כן לגבי המצוה דפו"ר, בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו. ואטו עני שאין לו במה לפרנס ילדים יהיה פטור ממצוות עשה דפו"ר?! כן הוא בזה, כיון שאפשר למסמס בבצים או לשכור מיניקת, אין על ידי זה שום צד השמטה ממצוות פו"ר, ומי שברא יומו ברא פרנסתו תמיד, וצלע"ע". וכ"כ מ"ב רמ, ב, שיש לקיים את העונה אף בימי העיבור וההנקה.

כפי שלמדנו בעזר מקודש: "בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו". וכ"כ הרב בספר: "אבל אם עדיין לא קיים (פריה ורביה), חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון".

ויש לציין שהביא הרב דין מחילת האשה על עונתה בהלכה העוסקת בקשיים בקיום מצוות עונה, והטעם לכך, שביחסים זוגיים תקינים – מקיימים מצוות עונה בשמחה גדולה, ואין מה לדבר על מחילה. אלא רק במקרה שיש קשיים מסוימים או במקרים רחוקים שייך דין זה.

יא, ח – מחילה כשעוד לא קיימו מצוות 'לערב'

מקשה בית שמואל (א, א), על הרמב"ם, שגם אחרי שקיימו מצוות פריה ורביה צריכים לקיים מצוות לערב, ואיך מועילה מחילתה של האשה: "ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפילו אם יכול להוליד, ואיני יודע מנא ליה לרמב"ם חילוק זה, דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא מהני קודם שקיים פו"ר, דהא אפילו אם קיים פו"ר, מכל מקום חייב לקיים וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו), אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה לערב אינו אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה".

תירץ הט"ז (אה"ע א, א, בתירוצו הראשון) שהרמב"ם כתב שאין לבטל פריה ורביה מדאורייתא, אבל הוא מסכים שגם את המצווה מדרבנן אין לבטל, ולא מועילה לכך מחילתה של האשה. וכ"כ עוד אחרונים, ומובאים באוצר הפוסקים (עו, ו, כט). ונראה שגם לדבריהם יש גבול, ותועיל מחילתה של האשה אם קיימו מצוות 'לערב'.

בברכי יוסף (אה"ע א, ב) תירץ שרק מצוות פרו ורבו מחייבת לבעול בכל עונה: "לכן נראה דלא קשיא מידי, דאם קיים פו"ר אין חייב לבעול בכל עונה, אבל משום וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח – סגי לעתים רחוקות ואין צורך בכל עונה. וקרא הכי כתיב: וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, שלא יניח לגמרי, וכל שנאמרה פקידה באשה בין הפרקים, והגם רחוקים – אַל תַּנַּח קרינן ביה, ומקיים מצווה מדברי סופרים… דמשום וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח מחייב בעת מן העתים כאשר יעלה ברצונו בעת מן העתים, ולא בכל עונה". וכ"כ פת"ש (אה"ע א, א), וערוה"ש (א, י).

וכ"כ מרן הרב קוק זצ"ל (מצות ראיה אה"ע א), והגדיר מה נקרא לעתים רחוקות: "ולע"ד יש לומר כיון שמצינו עונות חלוקות, והנה גם הגמלים והספנים גם כן מקיימים מצוה זו, על ידי עונה אחת לי"ב חודש,[24] ומינה נשמע דלא מיקרי שמניח ידיו על כל פנים גם בעונה כזאת, ואם כן יש לומר דהרמב"ם דייק על 'בכל עונה', אבל כשיש לו יוכל להתבטל על העונה היותר רחוקה. אבל להתבטל לגמרי, הכי נמי דלא מהניא מחילתה".[25]


[23]. וכן מבואר מהמעשה המפורסם המובא בגמ' שם סב, ב: "רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי, שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי…".

[24]. אולי יש ט"ס וכוונת מרן הרב קוק 'אחת לששה חודשים', או שמא כוונת מרן הרב לעונת נשיא ישראל כהלל הזקן שלחלק מהשיטות היא אחת לי"ב חודש (עיין שו"ת חת"ס אה"ע א, קנא), וצ"ע (הרב מאור הורוביץ).

[25]. ומשמע מהדיון כאן שיש גבול לקיום מצוות לערב, שאם לא כן, כל עוד האשה פורייה היא לא תוכל למחול על עונתה, והפוסקים היו צריכים לציין זאת במפורש. עיין הרחבות לפרק ה – ה, ג; ו, א.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן