טז – האיסור באור

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-02-16/

 תשמיש המיטה לאור הנר וביום

טז, א – מקור הדין

נדה יז, א: "אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר רבא: ואם היה בית אפל – מותר, ותלמיד חכם – מאפיל בכסותו ומשמש… תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא, ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים. קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך משמשין – מזכירין אותן לשבח? – אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה".

ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר (ביום טוב) מפני דבר אחר (לשמש מיטתו, רש"י)? אמר לו: אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי. אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור".

פסחים קיב, ב: "המשמש מטתו לאור הנר – הויין לו בנים נכפין". וכ"כ בכלה רבתי א, כב.

טז, ב – טעמי האיסור

הגמרא לא מביאה טעם מפורש לאיסור תשמיש המיטה לאור הנר, ואילו בדין תשמיש המיטה ביום, הגמ' מביאה את טעמיהם של רב חסדא (ואהבת לרעך כמוך) ורב הונא (ישראל קדושים). ומכיוון שהגמ' משווה דין תשמיש המיטה לאור הנר לתשמיש המיטה ביום, אנו למדים שהדינים שווים בטעמם. וכ"כ ר"ן (ביצה יא, ב, מדפי הרי"ף).

יש ראשונים שהשמיטו את טעמו של רב הונא, והביאו רק את טעמו של רב חסדא משום ואהבת לרעך כמוך, וכ"כ פסקי ריא"ז (נדה ב, א, יד); ר"ן (ביצה יא, ב, מדפי הרי"ף); ורבנו ישמעאל בן חכמון (פירושו לעירובין ק, ב).

אמנם טעמו של רב הונא מובא גם בשבת פו, א, ובכתובות סה, ב. בנוסף לכך, הרבה ראשונים הביאו רק טעמו של רב הונא: סמ"ג (ל"ת קכו); ראב"ד (שער הפרישה ב); ראב"ן (שלג); ריטב"א ורשב"א כתובות ה, א; טור או"ח רמ. וכך נראה מהרמב"ם (איסו"ב כא, י): "אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דולק – הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא". ונראה שכוונתו בעזות פנים לפרש מה שאמר רב הונא שישראל קדושים ולא משמשים מיטותיהם ביום (בתורה תמימה ויקרא יט, קכז, תמה על הרמב"ם למה חידש טעם ולא כתב את טעם הגמ'). וכרמב"ם כתבו גם אורחות חיים הל' כתובות ז; כלבו עה; עץ חיים לרבנו יעקב ב"ר יהודה (הל' פו"ר פרק ג); לבוש אה"ע כה, ה (ובאו"ח רמ, יא, כתב את טעמי שני הדינים "משום צניעות").

ויש שהביאו את האיסור לשמש ביום ולאור הנר ללא נימוק, וכ"כ סמ"ק (רפה); אשכול (אלבק, לה, ב); רבנו ירוחם (כג, א); מהר"ח או"ז (דרשות פנחס יז); אוהל מועד (דרך יא, ב). וכ"כ חכ"א קכח, ט, וקיצור שו"ע קנ, ג.

ויש שכתבו את שני הטעמים – גם של רב חסדא וגם של רב הונא. וכ"כ רי"ף (עירובין לג, ב מדפי הרי"ף); רא"ש (עירובין י, יג); מאירי עירובין ק, ב (בנדה יז, א, הביא את טעמו של רב חסדא ובשבת פו, א, כתב: "מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום", משמע כרב הונא, וכך משמע מפירושו לביצה כב, א).[29] ולפי דבריהם אין מחלוקת בין רב חסדא לרב הונא, אמנם כמה פוסקים דנו בנפקא מינה בין הטעמים (עיין ערוך לנר נדה יז, א, ופתחי נדה שם).

טז, ג – טעמו של רב חסדא

טעמו של רב חסדא (עם פירוש אביי) "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו" צריך ביאור, הרי מותר לאדם לראות את אשתו בלא בגדים, ואיך חוששים בעת החיבור לאיזה מום שהאיש יראה באשתו ועל ידי כך תתגנה.

בערוה"ש או"ח רמ, טז, פירש את דברי רב חסדא שמא יראה את ערוותה של אשתו סמוך לחיבור, ע"כ. ואזי יש לבאר שמא תתגנה עליו – מראיית אותו מקום בלבד. וכ"כ רבנו אפרים על התורה (אחרי מות): "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח, ו) – פי' שלא יגלה ערותה בשעת תשמיש, אזהרה שלא ישמש מיטתו ביום שמא יראה ערוה ותתגנה עליו". וכך משמע קצת מפסקי הריא"ז נדה יז, א: "שמא יראה באשתו דבר ערוה ויתגנה בעיניו".

ובספר הרב ביאר את דברי רב חסדא, שאין הכוונה שיראה מום מסויים ואשתו תתגנה עליו, אלא שאם משמשים באור, במשך הזמן הסוד והיופי הפנימי והנשגב של החיבור בין איש לאשתו עלול להתפוגג, כי הוא נעשה מוגבל ותלוי במראה החיצוני, ויש חשש שאולי עקב כך אשתו של אדם תתגנה עליו. ומעין זה כתב בדרכי טהרה כב, יג: "ואין הכוונה דוקא מום או כיעור בגופה, אלא יש לחוש שעצם הגילוי יביאנו לזלזל בה".

טז, ד – כמות האור

לעיל למדנו מביצה כב, א, שאפשר להעמיד מחיצה לפני הנר ולשמש מיטתו, ודייק בדרכי משה אה"ע כה, א, שאפשר שהחדר יישאר קצת מואר: "ונראה שם מלשון רש"י דכשעושה מחיצה בינו לבין הנר, דאע"ג דאור הנר עדיין נראה – דשרי, דכתב שם שאפשר לעשות מחיצה בסדין, ובודאי האור נראה דרך הסדין, ואפילו הכי משמע דשרי". וכ"כ רמ"א או"ח רמ, יא: "אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר, אף על פי שהאור נראה דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין – שרי". וכ"כ הלבוש רמ, יא.

ולגבי מצב שמגיע מעבר למחיצה יותר אור, כתב יש"ש (ביצה ב, ל): "והא דעושין מחיצה בפני הנר, נראה בעיני דאין צריך לעשות אלא הפסק בעלמא, כמו לפני ספר תורה, אבל לא שלא יבהיק אורו למעלה מן המחיצה ומן הצדדין, רק להפסיק בין נר שדולק, ומכל מקום צריך להאפיל בטליתו מאחר שהחדר מלא אור, דלא גרע ממשמש מטתו ביום". משמע שאם החדר אינו מלא אור גם לא צריך להאפיל בטליתו. וכ"כ מ"א רמ, כד, לדעת הרמ"א, שאם הבית מלא אור יאפיל בטליתו, וכ"כ מ"ב מא.

וכך עולה מרש"י (שבת פו, א) לגבי תשמיש המיטה ביום, שמותר לתלמיד חכם להאפיל בטליתו: "תלמיד חכם – שהוא צנוע ולא יסתכל – סגי ליה במאפיל בטליתו". משמע שגם אחרי האפלת הטלית אין חושך גמור, ולכן ההיתר הוא לתלמיד חכם כי הוא לא מסתכל (ועיין לקמן טז, יב, בהגדרת האפלת טלית).

לעומת זאת, כתב רבנו פרץ בהג' הסמ"ק רפה: "צריך לכבות את הנר או להאפיל כל כך שלא תראה שום אורה מחמת הנר". וכך משמע מעוד ראשונים שמדובר על כמות אור שאי אפשר כמעט לראות זה את זה, וכ"כ שטמ"ק בשם היראים (נדרים כ, ב, בפירוש הנהגת רבי אליעזר): "מגלה טפח – מבגדיו, ומכסה אותו טפח מבגדיו. לא שמעתי טעם למה טוב לעשות כן, שאם תאמר כדי לראות חזה שלה ויתאוה לבו, והלא לילה היה". וכ"כ שטמ"ק בשם הריטב"א: "ויש מפרשים כדי שלא יסתכל בה, וזה תימה, כי בלילה ובלא נר היאך יכול להסתכל בה".

טז, ה – דיונים בכמות האור

אם אור מסויים מגיע לחדר, כתב בסדר היום (סדר הנהגות הלילה): "אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטב, אלא שמכח הכאת האור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר, והאורה מועטת, נראה לי דמותר". וכ"כ של"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תכ). מעין זה הביאו באוצר הפוסקים כה, ה, ב, בשם כתונת יוסף, שאם האור לא ממש עליהם – מותר, כי בפועל אי אפשר לראות דבר מגונה באשתו, וזיל בתר טעמא. והביא ראייה מבדיקת חמץ לאור הנר. אמנם כתב שאין הוא סומך על עצמו למעשה אלא עד שיתירו חכמים.

בבן איש חי (ש"ש וירא כו) החמיר יותר: "צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המיטה כלל ועיקר, וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער טעמי המצוות דף ז עמוד א, יעויין שם. ומלשון רבותינו ז"ל מוכח שאם ישן באכסדרה גדולה או על גג גדול, והנר רחוק מן המיטה ואין מגיע אורו כלל – שרי, אף על פי שהוא רואה בעיניו את הנר הדולק".

עוד דנו הפוסקים לגבי אור הלבנה שמגיע לחדר דרך החלון. בסדר היום (סדר הנהגות הלילה) כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון ומאיר לבית, אין חשש, משום שאין האור כל כך מבהיק למי שאינו עומד תחתיה ממש עד שנחוש עליה. וכ"כ של"ה (שער האותיות שם תכג). אמנם בכנסת הגדולה כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון שהוא שוכב כנגדו – אסור. במ"ב רמ, לט, הביא את דברי סדר היום להלכה, אבל כתב שטוב לחוש לכנה"ג ולהאפיל בטליתו.

עוד דנו לגבי אור כוכבים, בסדר היום (סדר הנהגות הלילה) כתב שמותר אא"כ האור מאיר עליהם היטב, וכ"כ של"ה (שם תכד).

טז, ו – האיסור בשעת החיבור עצמו

כתב הרב בספר: "איסור זה הוא דוקא בשעת החיבור עצמו", ולא בזמן שמשמחים אחד את השני לפני החיבור. וכך מקובל להורות למרות שחילוק זה לא נזכר כמעט בפוסקים, וביאר הרב שהיסוד לכך, שאין להם איסור לראות זה את זה בלא בגדים, ומאידך חז"ל אסרו תשמיש באור, הרי שאיסור האור הוא בזמן החיבור בלבד. וכ"כ משכן ישראל חלק ב, עמ' עט, שלא נאסרה ראייה באשתו קודם תשמיש. גם הרב קידר (קונטרס קדושת האוהל עמ' לד) דייק מהטור שיש חילוק בין לפני התשמיש לתשמיש עצמו.[30]

ועיין לעיל טז, ג, בביאורו של הרב לטעמו של רב חסדא, ולקמן טז, יד, על קדושת הזיווג כקדושת עמידה.

טז, ז – תשמיש ביום בבית אפל

כפי שלמדנו בנדה יז, א, מותר לשמש ביום כשהחדר חשוך (בית אפל). בפשטות, משמע שהדבר מותר לכתחילה, וכך מבואר בכתובות סה, ב, ושבת פו, א, שהגמ' שאלה הרי אסור לשמש ביום, ועונה הגמ' בבית אפל מותר, ללא שום סייג.

וכך עולה מרוב הראשונים, שמותר לכתחילה לשמש ביום בבית אפל, ולא סייגו זאת לשעת הדחק או לשעת הצורך, וכ"כ רי"ף (עירובין לג, ב); ראב"ד (שער הפרישה ב); רבינו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); רשב"א (כתובות ה, א); רא"ה (כתובות סה, ב); ראב"ן (שלג); רוקח (שיז); פסקי ריא"ז (נדה ב, א, יד); רא"ש (עירובין י, יג); ספר היראה לרבנו יונה; אגודה (נדה ב, ט); פסקי רשב"ץ (נדה יז, א). וכך מפורש ברשב"א כתובות סה, ב: "דבבית אפל אי בעי שרי…".

ויש אומרים שרק כשיש צורך מותר לשמש ביום בחדר חשוך, וכ"כ ריטב"א כתובות סה, ב: "הא אמר רבא אם היה בבית אפל מותר. איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך, למה מחייבו רשב"ג בכך…" (אמנם בכתובות ה, א, לא סייג את הדין). וכ"כ רבנו אפרים על התורה (אחרי מות); מנורת המאור (אבוהב קעט). באוהל מועד (דרך יא, ב), כתב במפורש שאסור לשמש מיטתו ביום אפילו בבית אפל.[31]

להלכה, כתב שו"ע או"ח רמ, יא, שאסור לשמש ביום אא"כ הוא בבית אפל, ולא כתב שההיתר הוא דוקא בשעת הצורך,[32] וכ"כ מ"א רמ, כו, שמשמע בגמ' (כתובות סה, ב) שמותר לכתחילה ביום, וכ"כ א"ר רמ, יז. וכך עולה מעוד אחרונים שהתירו ללא סייג: לבוש (רמ, יא); חכ"א קכח, ט; ערוה"ש רמ, טז; מ"ב (לא העיר על השו"ע).

אמנם יש פוסקים שכתבו שרק כשיש צורך מותר לשמש ביום, וכ"כ חסד לאלפים רמ, ו; תורה לשמה תלה; כה"ח רמ, פ; אג"מ (אה"ע א, קב); וכך נראה מברכי יוסף או"ח רמ, טז, שפקפק בראיית המ"א. ובדרכי טהרה כב, יג, החמיר יותר וכתב שההיתר לשמש ביום הוא בשעת הדחק.

בספר הרב כתב: "כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך".

טז, ח – לפעמים מצווה לשמש ביום כבית מונבז

לפעמים עדיף לשמש ביום, כמבואר בגמ' נדה יז, א, על בית מונבז המלך ששימשו מיטתם ביום ושיבחו אותם חכמים שעל ידי כך קיימו את המצווה בעירנות ושמחה (עיין רש"י שם 'אונס'),[33] וכ"כ המאירי נדה יז, א: "אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה, כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות, או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית, מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה, ולא דרך דריסה וטירוף".

הרי שאם ביום אפשר לקיים את המצווה ביותר שמחה, יש מקום להעדיף את היום. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה ע, שמי שנמצאים בביתו אנשים רבים בלילה, ישמש לכתחילה ביום בבית אפל, והוסיף: "ודע, דאל יקטן בעיניך ביטול מצות עונה, כי ראה תראה מה שאמר הרב הגדול רבינו חיים ויטאל ז"ל, וז"ל: שאלתי למורי זלה"ה אם אמלט עצמי מן העונה בימי עיבורה או מניקתה להיות הזמן קר ואי אפשר לטבול, והשיב כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת בודאי פטור, אך עם כל זה טוב לקיימו עכ"ל".

וכ"כ הרב בספר: "ובמקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם… וכן כאשר האיש חוזר באמצע היום מהצבא או מנסיעה רחוקה, יכולים להאפיל את החדר ולשמש לכתחילה ביום".

טז, ט – יצחק מצחק את רבקה אשתו

בראשית כו, ח: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".

וכתב רש"י: "שראהו משמש מטתו", וכך פירשו רשב"ם, ריב"א ועוד. והקשו המפרשים, איך יצחק שימש מיטתו ביום?

ר' חיים פלטיאל (בראשית שם), תירץ ששימש בחדר חשוך: "ואם תאמר והיאך ראהו? והא אמרינן אסור לאדם לשמש מטתו ביום! ויש לומר דבית אפל מותר. ואם תאמר אם היה הבית אפל היאך ראהו? יש לומר, הבין, לפי שהיה החלון סגור". והריב"א (בראשית שם) כתב שהיה מאפיל בטליתו ומשמש. וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא (בראשית שם), ומהר"ל בגור אריה (עיין זוהר בלק קפד, ב, שאבימלך לא ראה את יצחק בפועל, אלא ראה דרך "חלון דחכמתא").

ויש שפירשו שיצחק לא שימש מיטתו אלא שמח עם רבקה בהכנות שלפני החיבור, וכ"כ חזקוני: "צחוק שלפני הבעילה, כדכתיב (בראשית לט, יד): הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ ואחריו כתיב לִשְׁכַּב עִמִּי. ואין לומר שראהו בועל, שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום". וכ"כ אלשיך (שם): "וַיַּשְׁקֵף, וירא אותו מצחק – שהוא ענין נשוק וחבוק". וכ"כ אור החיים (שם): "מְצַחֵק אֵת רִבְקָה – פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו". וכך נראה מהעמק דבר: "ענייני צחוק המיוחדים לאשה, ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו".[34]

עוד פירשו בהדר זקנים (לקט פירושים מבעלי התוס' על התורה, שם): "ואם תאמר ואותו צדיק היכי שמש מטתו ביום? יש לומר, האריכות ימים שהיה לו שלא שמש מטתו, שהיה ירא שמא יהרגוהו, ואהבה מקלקלת השורה ששמש ביום" (והביא אח"כ את התירוצים הנוספים שאולי לא מדובר בתשמיש או ששימש בבית אפל).

עוד מובא במדרש שכל טוב (שם): "וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ – היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו. ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר (איוב ג, ג): וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר, שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח. וכל כך למה? אמרו רבותינו, שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, הלכך במקום אופל מותר".

טז, י – תשמיש ביום ולאור הנר על ידי האפלת טלית

בנדה יז, א, למדנו לגבי תשמיש ביום: "ותלמיד חכם מאפיל בכסותו ומשמש". וכ"כ רמ"א או"ח רמ, יא, וכ"כ כל הפוסקים (עיין לקמן שכתבו הרבה פוסקים שמותר רק בשעת הצורך).

ולכאורה גם לאור הנר מותר לשמש על ידי האפלת טלית. וכ"כ פתח עיניים לחיד"א (נדה שם) בשם רבינו אפרים על התורה, ומאירי נדרים כ, ב. כך נראה מהרמב"ם איסו"ב כא, י, שאחרי הדין שלא לשמש לאור הנר וביום, כתב שתלמידי חכמים יכולים להאפיל בטליתם, משמע בין ביום ובין לאור הנר. וכ"כ בעולת תמיד רמ, ה; החיד"א (כסא רחמים); כף החיים עא, בשם הקדמת הזוהר, וכ"כ כף החיים למעשה, שאם אי אפשר לכבות את הנר או לעשות מחיצה – יש להקל בהאפלת טלית, "ובפרט אם אינו משמש לשם הריון, וגם אין אשתו מעוברת". וכך נוטה בדעת תורה רמ, יא.

אמנם הראב"ד (שער הפרישה סימן ב) דייק מכך שהגמ' בביצה לא נתנה אפשרות להאפיל בטלית, שלאור הנר לא מועיל האפלת טלית: "וכן אמרו (נדה יז, א): אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפילו מאפיל בטליתו נמי אסור, משמעתא דמסכת יום טוב (כב, א) דאיבעיא לן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב); סמ"ק (רפה); רבנו פרץ (הג' הסמ"ק רפה); ריטב"א (נדה טז, ב); הגה"מ (יום טוב ד, ד); לקט יושר (או"ח עמ' מו, ענין א); וכ"כ שו"ע או"ח רמ, יא, ואבן העזר כה, ה. וכ"כ רוב האחרונים (סדר היום; כנה"ג הג' ב"י רמ; יש"ש ביצה ב, ל; לבוש רמ, יא; א"ר רמ, יח; של"ה שער האותיות, קדושת הזיווג, תכב; יוסף אומץ יוזפא קצ; חסד לאלפים רמ, ו; חכ"א קכח, ט; מ"ב רמ, לט; שטו, י). וכ"כ הרב בספר.

בפסקי הרשב"ץ לנדה יז, א, הקשה מה ההבדל בין תשמיש ביום לתשמיש לאור הנר? ומסביר בסדר היום (סדר הנהגות הלילה): "והטעם, שהוא יודע שהשעה צריכה לכך ולא יבוא לעשות לכתחלה, דאסור לשמש מטה ביום. אבל בלילה, דדרך תשמיש להיותו בלילה, אם היינו מתירים לו בהאפלת טלית יבא להקל בכך ויבוא לשמש לאור הנר בהדיא, כי אינו עומד ברשותו אחר שיצרו מתגבר עליו, ואין אפוטרופוס לעריות (כתובות יג, ב), אסרו מכל וכל ואפילו על ידי האפלת הטלית, וטעמא דמסתבר הוא". וכ"כ של"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תכב), וכנה"ג (הגב"י רמ).

טז, יא – מתי ולמי מותר לשמש על ידי האפלת טלית

כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, י): "ואם היה תלמיד חכמים שאינו בא להמשך בכך, הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול", ופירש מ"א רמ, כו, "פי' כשיצרו מתגבר עליו". ולמרות שבגמ' לא כתוב תנאי זה, הסביר המגיד משנה: "דבר פשוט הוא שאין לו לתלמיד חכם להקל על עצמו אלא מפני הצורך".

רוב הראשונים לא הביאו תנאי זה, וגם השו"ע (או"ח רמ, יא; אה"ע כה, ה) השמיט אותו, אמנם כמה אחרונים הביאו אותו: מ"א רמ, כו; חכ"א קכח, ט; חסד לאלפים רמ, ו; מ"ב מה; ערוה"ש רמ, טז; דרכי טהרה כג, כט.

כתב בשער הציון רמ, כח: "ומחכמת אדם משמע דכשיצרו מתגבר עליו, ויכול לבוא חס וחלילה לידי חטא, מותר על ידי האפלת טלית בכל אדם". וכ"כ דרכי טהרה כב, כט, והוסיף: "ובלבד שיזהר מאד כתלמיד חכם". וכ"כ הרב בספר.

טז, יב – הגדרת האפלת טלית

הפוסקים לא הגדירו מהי האפלת טלית, ובכף החיים או"ח רמ, עא, כתב: "והיינו דצריך לכסות כל גופם ממעלה לראשם ולתחת רגליהם באופן שלא יתראה מהם שום דבר, וגם הטלית צריך להיות עבה באופן שלא יתראה מתוכו שום ניצוץ של אורה". וכ"כ בדרכי טהרה כב, ל. וכעין זה בבן איש חי (ש"ש וירא כו): "הרי זה מאפיל בסדין שיפרסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי".

אמנם מכמה ראשונים עולות לכאורה הגדרות אחרות להאפלת טלית. וז"ל רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין לג, ב): "מאפיל בכסותו – על ראשו, ומותר" (אמנם אולי הכוונה גם על ראשו). אהל מועד (דרך יב, א): "ות"ח דיו להאפיל הבית בטליתו" (עיין עוד שו"ת בני בנים ד, יז).

נראה שבהאפלת הטלית יש יותר אור מאשר בית אפל, ולכן רק לתלמיד חכם התירו, כי סמכו עליו שלא יסתכל, מה שאין כן בבית אפל צריך שיהיה חשוך כמעט כמו לילה, ואזי כל אחד יכול לשמש בו. ולפי זה, ההיתר ביום הוא להאפיל בשמיכה דקה (וגם לשון בא"ח: "מאפיל בסדין"), ולאו דוקא כל גופם מראשם עד רגליהם בשמיכה עבה כמו שכתב כה"ח.

טז, יג – האם דין זה הוא איסור או הנהגה נכונה

יש לעיין בשורש הדין, האם זוהי חובה, שאסור לשמש ביום או לאור הנר, או שזו הנהגה נכונה וצנועה. הגמ' אומרת 'אסור' וכך לשון רוב הראשונים והאחרונים, מאידך, הלכה כרבי יוחנן שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה (נדרים כ, ב), ולפי רוב הראשונים, ביאה שלא כדרכה מותרת (לקמן יח, ה), ואף נישוק והסתכלות באותו מקום (לקמן יט, ג-ד; יט, ח), ואיך אפשר לומר שאסור לשמש לאור הנר.

בדומה לזה כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים א, עמ' צב) שכיום לא שייכת הסכנה של בנים נכפים, וגם לא שייך טעמו של רב חסדא, משום שבזמן הזה הנקיון הולך וגדל מיום ליום ובפרט אצל הנשים ובפרט בימי טהרתן, אלא שבפועל הפוסקים אסרו דבר זה משום פרישות וצניעות, ולכן "נראה פשוט דבאקראי בעלמא לפרקים – שרי, אם גבר עליו החומר להשביע גם את עינו, דלא גרע זה מביאה שלא כדרכה אף אם יוציא שז"ל דשרי מדינא באקראי כמו שכתב מור"ם שם באבן העזר. והמקדש עצמו במותר לו, קדוש יאמר לו". וכ"כ ערוך לנר (נדה יז, א) שלטעמו של רב הונא אין איסור, אלא גדר של צניעות וקדושה.

וכך משמע מלשון כמה ראשונים, שאין הכוונה לאיסור ממש. כ"כ אגודה (נדה ב, ט): "המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה, וגם ביום". (ובאגודה פסחים י, צז, הזכיר רק את הטעם של סכנה); אשכול (אלבק הל' צניעות דף לה, ב): "ויהא קדוש בשעת תשמיש, שלא ישמש לאור הנר ולא ישמש ערום… ואינו משמש מטתו ביום, ופורש מאשתו סמוך לווסתה. וכמה? אותה עונה – כל הני הוי קדוש"[35]; רד"ק (בראשית כט, כג): "וַיְהִי בָעֶרֶב – הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר, כל שכן לאור היום, ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש אלא בחשאי, ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול"; וכך נראה מהסמ"ק (רפה) שמנה הנהגות רבות בתשמיש המיטה, כולל תשמיש ביום ולאור הנר, וסיים: "וכל זה למידת חסידות פן יבואו הבנים לידי מום, אבל לא לשורת הדין". וכך משמע מלשון המדרש (ב"ר תולדות סד, ה): "אמר רבי יוחנן: המשמש מטתו ביום הרי זה מגונה, דאמר רבי יוחנן: אין תשמיש המטה אלא בלילה, שנאמר (אסתר ב, יד): בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה".

בנוסף לכך, מצינו פוסקים שהתירו תשמיש לאור הנר במצבים מיוחדים, ומבואר מכך שסברו שהדבר אינו איסור מוחלט:

הבן איש חי (ש"ש וירא כו; עי' תורה לשמה קד) כתב שמנהג בגדאד שחתן משמש בליל הכלולות עם כלתו דוקא לאור הנר, "אפילו אם הוא חכם וחסיד, בלי שום פקפוק", והסביר משום שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה (ורבים דחו מנהג זה, עיין טהרת הבית י, ז). ואם מדובר באיסור גמור, איך התירו אפילו לצורך.

המאירי (נדרים כ, ב), בביאור ההנהגות של רבי אליעזר, מסביר את פשר מנהגו 'מכסה טפח ומגלה טפח', למרות שיש חושך בחדר ולא יכול לראות את גופה: "ואף על פי שאסור לשמש מטתו לאור הנר, תלמיד חכם שאני שעוסק בתורה כל הלילה, וכשרוצה לישן מעט הוא פוקד את אשתו וישן לו מעט ומטהר עצמו וחוזר למשנתו". כלומר, התירו לשמש אפילו לאור הנר כשיש צורך חשוב לכך (היה אפשר לומר שמדובר כשמאפיל בטליתו אבל המאירי לא מציין זאת).

למרות כל הנ"ל, לשון הגמרא ורוב רובם של הפוסקים היא 'אסור', ואמנם מצינו פעמים רבות שחז"ל כתבו אסור ואין הכוונה איסור ממש (עיין תורה תמימה ויקרא יט, קכג), אבל נראה שהפוסקים כאן מתייחסים לדין זה כאל איסור.

טז, יד – קדושת הזיווג כקדושת עמידה – תיקוני זוהר

כתב הרב בספר שהחיבור והייחוד בין בני הזוג עמוק ונשגב, צנוע ומוסתר, וזה יסוד האיסור להתחבר באור. "כעין זה מצינו בתפילת עמידה, שלרוב גובה ועומק מעלתה, צריכים לאומרה בלחש, שלא כמו שאר התפילות והברכות שנאמרות בקול".

וכן מבואר בתקוני זוהר תיקון י', כה, א; תיקון זה עוסק בתיקון המלכות, ובו עניינים שונים, ובתוך כך עמד על עניינה של תפילת עמידה, שהיא יחוד זו"ן (זכר ונקבה). "בזמנא דאינון ביחודא חדא צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי (בזמן שהם בייחוד אחד צריכים ישראל לעמוד בתפילה בחשאי, וסוד הדבר הביאו לה בחשאי). ובגין דא, בעמדם ישראל בעמידה, לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי, לארקא לה ברכאן, אתמר בחייון (יחזקאל א, כד): בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן דלא צריך למשמע גדפייהו, כגוונא דחנה דאתמר בה (שמו"א א, יג): וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ (ולכן, בעמוד ישראל בעמידה, לערות אליה ח"י ברכות בחשאי, להריק לה ברכות, נאמר בחיות בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן שלא צריך לשמוע כנפיהם, כמו חנה שנאמר בה וקולה לא ישמע). והכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגייהו בחשאי בענוה באימה ברתת ובזיע בכסופא (וכך צריכים ישראל להתיחד עם בת זוגם בחשאי בענוה באימה ברתת ובזיע, בבושה), כמה דאוקמוהו קדמאין: כמי שכפאו שד, דאיהי שד מן שד"י, (כמו שהעמידוהו ראשונים כמי שכפאו שד, שהיא שד מן שד"י, מחשש שאם יסור ה'י' ישאר שד), דבההוא זמנא אתעבר מתרעא (שבאותו זמן עובר מהשער. פירוש – על ידי שאדם מקדש עצמו בתשמיש השד מסתלק מהיסוד). ודא רזא דמזוזה, דאתמר בה (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזֹות בֵּיתֶךָ מזוזת כתיב, זז מות. ואם הוא אתשמע קליה (בתפילת לחש) מיד: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז), ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא (ולא עוד אלא שהוא קטן באמונה), ולא למגנא אוקמוה קדמאין, כל המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה (ולא לחינם העמידוה הראשונים כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה)", וממשיך בעניין קידושין של כלה.

וכן מבואר בתיקוני זוהר נח, צב, א, שכשם שהתפילה צריכה להיות בלא חציצה בין המתפלל לקיר, כך הייחוד צריך להיות בלא חציצה של בגדים. והובא להלן בהרחבות לפרק ג, יב, ט.


[29]. טעם הסכנה שמובא בפסחים ובכלה רבתי שמא יהיו הבנים נכפים הובא בכמה ראשונים: ר"ח פסחים קיב, ב; רוקח נדה שי"ז; ר"ן ביצה (יא, ב, מדפי הרי"ף); אגודה פסחים י, צז; ליקוטי הפרדס מרש"י דף ד, ב; מנורת המאור (אלנקאוה, י, עמ' 82); כלבו קמה.[30]. וכך עולה משו"ת תורה לשמה תקד, שיש הבדל בין שעת החיבור עצמו לבין ההכנות לחיבור: "אחד שבא להזדווג עם אשתו בליל שבת, והואיל והיה הנר עדיין דולק ורוצה להזדווג עמה אחר כבוי הנר, והיא שוכבת בצידו על המיטה, ומתחבקים זה עם זה בקירוב בשר, ומעשה געגועין גרם לה שפלטה זרע שלה לחוץ, שהזריעה היא קודם ששמש עמה בהכנסת האבר" (השאלה שם על זרע לבטלה לאשה).

[31]. הרמב"ם (איסו"ב כא, י) לכאורה השמיט את ההיתר לשמש ביום בבית אפל, (וכן השמיטו עוד ראשונים – סמ"ג לאוין קכו; ארחות חיים הל' כתובות ז), וכתב המ"מ שם: "ולא הזכירו רבנו כדי להרחיק מהרגל תשמיש". החת"ס נדה יז, ב, כתב שהרמב"ם פסק מדינא שאסור לשמש ביום בבית אפל, והבין שזו דעת רבי יוחנן ורב אשי בגמ'. אמנם קשה לומר שלרמב"ם אסור לשמש ביום, שכתב במפורש (הל' איסו"ב כא, ט) שמותר לאדם להיות "בועל בכל עת שירצה", ובפשטות הכוונה גם ביום.

[32]. בשו"ע אה"ע כה, ה, העתיק את הרמב"ם והשמיט את ההיתר של בית אפל.

[33]. אפשר עוד לבאר שהיו עסוקים וטרודים בענייני המלוכה, או שבהיותם עשירים ונכבדים יכלו יותר לחטוא בניאוף, ושיבחו אותם שהיו נאמנים ומתייחדים עם נשותיהם.

[34]. אפשר להביא מכאן מקור לחילוק שבין ההכנות לחיבור, שאין איסור שיהיו באור, לבין החיבור עצמו, עיין לעיל טז, ו.

[35]. הרב יאיר וייץ העיר שבפשטות אין מכאן ראיה כלל, שהרי באותו משפט האשכול כותב 'ופורש מאשתו סמוך לווסתה', ולא ייתכן לומר שהאשכול סובר שפרישה סמוך לוסת זו הנהגה טובה ולא דין. ולכן אין ראיה מכך שאומר 'כל הני הוי קדוש', שזו הנהגת קדושה ולא חובה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן