ד – דרך ארץ

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-02-04/

התשוקה והתאווה לחיבור

ד, א – הרצון וההשתוקקות של בני הזוג לחיבור

כתב הרב בספר: "ברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה". מקורות רבים לכך שעצם התשוקה והתאווה של בני הזוג לפני ובעת החיבור רצויים, נכונים וטובים:

בבבא קמא פב, א, מובא שתיקן עזרא שיהיו אוכלים שום בערב שבת משום עונה, לפי שהשום מרבה הזרע: "עשרה תקנות תיקן עזרא… ואוכלין שום בערב שבת… תנו רבנן, חמישה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כינים שבבני מעיים; ויש אומרים: מכניס אהבה (מתוך שמשמח את הלב), ומוציא את הקנאה". ובירושלמי מגילה פ"ד ה"א: "שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה". פירש קרבן העדה: "מתוך שמשמח הלב ומוציא תאוה להזדקק לאשתו, ומצות עונה בלילי שבת".

נדה יז, א: "ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום… דאי סלקא דעתך משמשין – מזכירין אותן לשבח? אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה". רש"י: "אונס שינה – מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא, או לרצותה ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מידות דאמרו בנדרים".

וכך למדנו בנדרים כ, ב, שמותר לבני הזוג לספר בשעת תשמיש במילי דתשמיש, ופירש הרא"ש: "במילי דתשמיש – שרי להרבות תאותו". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב: "ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר: וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג) אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו".

וכן מבואר מדברי רש"י (שבת קמ, ב) הנזכרים לעיל ג, ו: "מרגניתא אחוין ליה – הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו, ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער, הדר אחוי ליה". וכ"כ הר"ן שם.

וכ"כ ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד: "כתב שם הרב יצחק דמן עכו ע"ה במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם: כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוקית כדפרשנו… (לפני כן הובא מעשה על אחד שחשק בבת המלך ואמרה לו לחכות לה בבית הקברות, ולבסוף מתוך אהבתו התעלה ונעשה איש אלוקים קדוש)… ומהמעשה הזה נלמד, שמי שיחשוק בתורה… בוודאי ישיג מעלה נפלאה בנשמתו, ולא יצטרך לסיגופים ותעניות…".

וכ"כ בשו"ת תורה לשמה עב: "אין טוב לשמש בלא רצון, אלא אדרבה צריך שיהיה לו רצון ותאוה מצד עצמו, דהכי איתא בגמרא דנדה דף יז, א… נמצא דיותר טוב לעורר רצון ותאוה ולא יהיה קץ בתשמיש זה. על כן מותר לו לדבר בשיחה ושחוק עמה כדי לעורר תאוה ורצון בלבו, אם יודע שבזה תתעורר התאוה ויהיה לו רצון, וכן איתא בגמרא (ברכות סב, א) דרב כהנא גני תותי פוריה דרב, שמע דשח ושחק ושימש, וכונת רב ע"ה היתה בעבור לעורר התאוה שלו כדי שיהיה לו רצון לתשמיש ולא יהיה קץ בה ח"ו, כי האדם, אף על פי שצריך לכוין לעשות מצות ה', צריך שיהיה לו בזה תאוה ורצון בכל לבו".

ועיין לקמן י, א, על חשיבות קיום מצוות עונה בשבת משום עונג שבת והנאת הגוף. ועוד לקמן ה, ב, על תשוקתה הטבעית של האשה לבעלה. ושם ה, ד, על מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה. ולקמן ה, ז, ביחס רב לאשתו. ועיין עוד בהרחבות לפרק ג, יב, א-ז, בהסבר להנהגת רבי אליעזר.

ד, ב – מידת החשק גדולה ממידת האהבה

רבנו בחיי (כד הקמח, סוף ערך 'אהבה'): "מידת האהבה גדולה, אך מידת החשק גדולה ממנה. כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר, אבל לעתים תתעלם ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה, אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל. והעד על זה (בראשית לד, ג): וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה, ואמר (שם, ח): שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, פירוש על הדבקות שהזכיר כבר, שהוא החשק, כי אין החושק מחשב בדבר אחר כי אם בחשוק לבדו, ואף כשיאכל וישתה לא יחשוב כי אם בו, ולפעמים יתבטל ממנו חוש העינים ולא יתאוו למטעמותיו ולא יאכל כלל, גם בשינה יראה החשוק בחלומו ויספר עמו. וכדי להפליג במעלת החשק המשיל המלך דוד ע"ה חשקו את ה' יתעלה לחשק הצמא, שהוא חשק גדול וחזק יותר מכל חשק גופני, והוא שאמר (תהלים סג, ב): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. המשיל צמא בנפשו בחשק הש"י לצמא הצמא למים והוא בארץ מדבר, ואומר כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי על שם שכל הרגשותיו בטלות וכל שאר עניניו הוא שוכח, איננו זוכר כי אם המים. ולכך הפליג בדבריו ואמר בְּאֶרֶץ צִיָּה, כי הצמא והוא בארץ ציה הלא חשק הצמא כפול, והפליג עוד באומרו וְעָיֵף, כי אלו לא היה עיף לא יגדל חשקו כל כך. והפליג עוד באמרו בְּלִי מָיִם, כלומר שאין לו עוד תקוה שיהיה לו מים שהרי בארץ ציה הוא, ולכך חשק הצמא בו ירבה ויפרוץ. ומרוב הפלגת מעלת החשק על מעלת האהבה אמר הכתוב (שם צא, יד): כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ וגו', לא אמר כי בי אהב אלא כִּי בִי חָשַׁק, ולמדך הכתוב כי היודע אמתת שמו ית' הוא החושק הזוכה לאורך ימים לחיי העולם הבא. ומבואר שאין עיקר כוונת הכתוב באורך ימים של העולם הזה, כי החושק הוא האיש המסתלק מכל מחשבות גופניות, איננו חושש לאריכות ימים של העולם הזה, ואין כל מחשבותיו אלא בעניני העולם הבא".

דרך ארץ

ד, ג – החיבור נקרא דרך ארץ

במקומות רבים החיבור בין איש לאשתו נקרא דרך ארץ: "למדנו דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק, ב); "צערתן בדרך ארץ" (נדרים צא, ב); "מי שאינו בקי בדרך ארץ" (גיטין ע, א). ור' צדוק (ישראל קדושים אות ד) הוסיף שבקידושין ב, ב, ביאה נקראת דרך; ובנדה טז, ב, דרשו על החיבור מהפסוק בּוֹזֵה דְרָכָיו (משלי יט, טז); עיין עוד בישראל קודשים שם ראיה מברכות יא, א.[7]

הרי שברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, כדרך כל הארץ, ותשוקה זו היא קדושה ונכונה.

ד, ד – מחמאות והבטחות מוגזמות

עירובין ק, ב: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא (מלבוש, רש"י) דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי (לאחר בעילה, שמנענע וכופף ראשו לה לארץ, רש"י) אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך".

כתב בן יהוידע (שם) שמלשון הגמ' 'אלמלא לא נתנה התורה', יש לדייק שעכשיו שניתנה התורה אין ללמוד מאלו, ושואל: "וקשה, מה בכך? אדרבא צריך ללמוד מאלו ליקח קל וחומר בעצמינו! ונראה לי בס"ד כי עתה שניתנה תורה ואסרה לנו השקר, אין ללמוד מידת הפיוס מן התרנגול שהוא מפייס בשקר וכזב, דמבטיח ואינו עושה, ואומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה, דהא ודאי אסור באדם כיוצא בזה. וכן אין ללמוד ממנו דבר טוב, פן יתלמד בכל דרכיו שהוא אוהב נשים הרבה ומרבה התשמיש… לכן עתה שניתנה התורה לנו, אין נכון ללמדו מבריות אלו כלום, פן ילמדו גם מן הרעות הנמצאים בהם".

לעומת זאת, הנצי"ב כתב במרומי שדה: "מלמדינו, שמותר לשנות לה ולהבטיח בפיו וליבו בל עמו, ומעין זה אמרו חז"ל דמותר להחניף לאשתו".

ובספר (הלכה ג) הרב יישב זאת על פי דברי בית הלל: "כשיתחילו להתקרב זה אל זה, מצווה שהאיש יבטא בפיו את אהבתו כלפי אשתו, וטוב שלא יחסוך בשום מחמאה, על יופייה ותכונותיה, הכל לפי מה שהוא יודע שמשמח את אשתו (זוהר ח"א מט, ב; תיקוני זוהר נז, א). ואל ימציא מחמאות של שקר, אלא יתעמק באהבתו ויאמר מחמאות אמיתיות. אמנם בדברים האמיתיים אפשר להגזים, כי רק מפני החיסרון שבנו איננו רואים שהגוזמא קרובה יותר לאמת (עי' כתובות יז, א)". והוסיף הרב (הלכה ד): "רצו חכמים ללמדנו בזה שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה".

ד, ה – דרכי הפיוס של התרנגול

כתב בן יהוידע (עירובין שם): "ונראה לי כי עשה השם יתברך הוראה של פיוס התרנגול במלבוש, ללמדך שגם האדם יעשה הפיוס לאשתו במלבוש, כי בזה ניחא לה טפי מאכילה ושתיה". וכ"כ הנצי"ב במרומי שדה שם: "הנה מלמדנו דרך ארץ, דפיוס נשים אינה אלא בבגדים, וכדאיתא בפסחים קט, א: נשים במה משמחן? בבבל בבגדי צבעונין".

עוד כתב בן יהוידע: "ומה שעשה עוד בטבעו שינענע בראשו לפייסה על הבטחה שהבטיח לה ועתה אין לאל ידו לקיים, ללמדך שאם פייסתה קודם תשמיש בדברים לעשות לה איזה דבר ואחר כך לא היה ביכולתך לקיים, אל תאמר כיון שגמרתי עסקי ושמשתי אניחנה בתוחלת ממושכה, ולמה אטריח עצמי לעשות התנצלות ולפייסה על ההבטחה שהבטחתי לה שאיני יכול לקיים, אלא צריך שתדבר על ליבה ותפייסה ותפיס דעתה בדברים המתיישבים על הלב".

וכ"כ הרב בספר: "ולאחר החיבור, לימדונו חכמים שאין לנהוג כמו אותם הגברים שפתאום מאבדים כל עניין בבת זוגם ומפנים לה את גבם ונרדמים, אלא ראוי להתנצל אז על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה כפי שהיה ראוי".

ד, ו – החיבור נמשל למאכל ולסעודה

בנדרים כ, ב, החיבור נמשל למאכל ולסעודה: "אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא (אכילת דג). וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט) – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר".

ביאר הרב בספר: "עוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח"כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב".

עוד למדנו בבראשית לט, ו: "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה". והסביר רש"י על פי המדרש: "כִּי אִם הַלֶּחֶם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה". וכ"כ רמב"ן ורבנו בחיי ומהר"ל בגור אריה.

ד, ז – החיבור נקרא אכילה מהמהר"ל

נתיב העבודה פרק טז: "תשמיש נקרא אכילה בין באשה ובין באיש, באשה כתיב (משלי ל, כ): אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, באיש נאמר (בראשית לט, ו): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, ועוד כתיב (משלי ה, טו): שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ. וכן בדברי חכמים (כתובות סה, א): אוכלת עמו מלילי שבת לליל שבת, וקאמר שם שהוא תשמיש, כדאיתא התם. כלל הדבר, קבלת דבר יקרא אכילה, שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה מקבלת בוודאי האיש, והאיש מקבל את האשה, כי כל חיבור האחד מקבל את האחר ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חיבור בעולם. ולכך נקרא הבעילה אכילה בין לאיש בין לאשה…".


[7]. וכן מצינו שדרשו חז"ל במדרשים רבים, והובא ברש"י ובחזקוני על בראשית ו, יב, הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ – היינו שחטאו בגילוי עריות, שה'דרך' שלהם היתה קלוקלת (הרב יאיר וייץ).
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן