יב – ציצית שחוטיה נקרעו

[16]. ‘כדי עניבה’ הוא כדי לענוב את החוטים שנקרעו בלבד (שו”ע יב, א; באו”ה ‘אם’). גם כאשר החוטים עבים ולכן בפועל החוט שנקרע אינו יכול לעונבם, אם לפי שיעור חוטי ציצית דקים ניתן לעונבם – כשרים (שו”ע יב, ב). מוסכם על הכל ש’כדי עניבה’ של כל שמונת החוטים הוא לא יותר משתי אצבעות – 3.8 ס”מ. ואם נחתכו פחות חוטים, די בשיעור עניבת החוטים החתוכים בלבד. ויש מקילים לשער תמיד ‘כדי עניבה’ של חוט אחד (רי”ף ורמב”ם, ראו באו”ה יב, א, ‘אם’), ויש מקילים שאם נשאר ‘כדי עניבה’ בגדיל – כשר, למרות שלא נותר כלל ענף (ר”י), אולם נוהגים להחמיר כרש”י, ש’כדי עניבה’ הוא מהחוטים בלא הגדיל (שו”ע יב, ג).

המבואר למעלה שצריך להישאר מכל אחד מארבעת החוטים כדי עניבה הוא כדעת הרא”ש. אולם לר”ת צריך ששניים מתוך ארבעת החוטים יישארו שלמים בשני צידיהם (ואורכם כ-16 ס”מ, כמבואר לעיל בהערה 14). ורק מהשניים הנותרים אפשר שמתוך כל חוט יישאר בצד אחד כדי עניבה ובצידו השני יחתך לגמרי עד הגדיל. למעשה, מברכים גם על ציציות שנפסלו לשיטת רבנו תם, אולם לכתחילה טוב להחליף את החוטים כדי לצאת גם לפי שיטתו (שו”ע יב, א).

לט”ז (יב, ג), אפשר לחבר חוטים שנקרעו על ידי קשר ועל ידי כך להאריכם לשיעור הנדרש, הן לפני הטלת הציציות בבגד והן לאחר שהוטלו והחלו להיפסל, כדי שלא ייפסלו לגמרי אם ייקרעו עוד חוטים. אך אם הציצית נפסלה, לא יועיל להאריך את החוטים על ידי קשירה, משום ‘תעשה ולא מן העשוי’. וכן הורו רוה”פ, ומהם: א”ר, פמ”ג, שועה”ר, דה”ח, ערוה”ש יב, מ”ב ז. אמנם יש אומרים שקשירה אינה מועילה ליצור חוט (מהרש”ם ח, ט), ויש אומרים שרק לאחר שהחוט נקרע ונעשה קצר מכפי שהוא צריך להיות, אין מועיל לקושרו (בית יצחק או”ח ג). ולכתחילה טוב לחוש לדעתם משום נוי הציצית.