את העור שממנו מכינים את הבתים והרצועות צריך לעבד לשם מצוות תפילין (שו”ע לב, לז; לג, ג). העיבוד נעשה על ידי הנחת העור בסיד או בחומר אחר, כדי שישאב ממנו את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך יוכל להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר.[2]
ניתן להכין את בתי התפילין מעור של בהמה דקה, היינו מיני כבשים ועיזים, או מעור של בהמה גסה, היינו שור, פרה או עגל. בעבר, כמעט כל בתי התפילין יוצרו מעור בהמה דקה, שעורה דק וקל יותר לעיבוד והכנה, אולם כיוון שאינו עבה, קשה להכין ממנו בתים בהידור המירבי. בנוסף, עם השנים הבית ובמיוחד הריבוע שלו נשׁחק ומתקלקל. אך לא הכינו תפילין מעור של בהמה גסה, מפני שהוא עבה ולא נמצאה השיטה לעבדו ולהכינו בצורה הרצויה לתפילין. לפני כמאה וחמישים שנה נמצאה הדרך להכין תפילין מעור בהמה גסה, ומאז ניתן להכין תפילין מהודרות שמחזיקות מעמד שנים רבות כחדשות. כיום כמעט כל התפילין הן מעור של בהמה גסה.
אפשר להיעזר במכונה חשמלית כדי לרבע את התפילין ולשייף אותן, כי אף שהלחץ נעשה מכוח המכונה, וכן המשייף מסתובב מכוח חשמל, האדם הוא שמניח את המכונה במקום הנכון כדי ללחוץ את הריבוע וכדי לשייף כראוי (מנחת שלמה ב, ד; דברי יציב א, כו). ויש מחמירים (להורות נתן יא, א-ג), וסברתם קשה, הואיל ובפועל האדם בידו משתמש במכונה כדי לרבע ולשייף את הבתים.
הלכה למשה מסיני שצריך לצבוע את רצועות התפילין בצבע שחור (להלן הלכה ו). אולם את בתי התפילין לדעת רבים אין מצווה לצבוע בשחור, אלא אפשר להשאירם בצבעם הטבעי או לצובעם בכל צבע, ורק משום הידור מצווה, נוהגים לצובעם בצבע שחור (רמב”ם ורא”ש). ויש אומרים שהלכה למשה מסיני לצבוע גם את בתי התפילין בשחור (ר”י בתוס’ שבת כח, ב, ‘תפילין’, ב”ח, גר”א). למעשה, מצווה לצבוע את הבתים בשחור אבל אין זה מעכב את המצווה (שו”ע לב, מ; מ”א לג, ו; ערוה”ש לב, עט).
