יז – השהייה בתנור חשמלי ובישול בשעון שבת

יז,א – גדר איסור הנחת מאכל חי בשבת על פלטה קרה שאח"כ תבשלו

בפשטות נראה שהאיסור מדרבנן, והוא עפ"י גמרא ביצה לד, א: "אחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס… וכולן פטורין", למרות שאח"כ אחד הביא את האור ובישל. והכוונה פטור אבל אסור. כיוצא בזה כתב בתה"ד סו, שאסור ליהודי להניח קדירה על תנור קר שאח"כ יבוא נכרי להדליקו, וכן הובא להלכה ברמ"א רנג, ה. וביאר במ"א מא, מפני שהוא דומה לאחד נותן את העצים וכו'. וכ"כ הרבה אחרונים. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ב ו, א, לגבי המניח קדירה שאינה מבושלת על מקום שיתחיל אח"כ להתחמם בשעון שבת.

ובבית אפרים (או"ח סימן כא), תמה על זה, כי בגמ' ביצה אמרו שפטור אבל אסור, כי סייע ביד היהודי לעבור עבירה, אבל כאשר הגוי ידליק אח"כ את התנור, כיוון שלגוי הדבר מותר, לכאורה גם ליהודי אין איסור, כי בשעת העמדת הקדירה לא עשה דבר, ולא שייך כאן לומר דפטור אבל אסור. אולם למסקנה קיבל בית אפרים את פסק תה"ד והרמ"א.

יז,ב – אפשרות שיש בזה איסור דאורייתא

בשו"ת הר צבי או"ח א, קלו, הביא את דברי בית אפרים, והוסיף שכל זה לגבי נכרי שאח"כ ידליק את התנור, אבל כאשר התנור ידלק על ידי שעון שבת, יש מקום לומר שאולי מניח הקדירה חייב מן התורה. "עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, א, 'סוף חמה') לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למאן דאמר אשו משום חציו. והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב, ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת". אמנם לא החליט שאכן מדובר באיסור תורה. וכ"כ במלאכת מבשל ג', שספק אם הדבר אסור מדאורייתא או מדרבנן. וכיוצא בזה כתב באול"צ ח"ב ל, יח. ובמנחת יצחק ד, כו, יז, החליט שהאיסור מדאורייתא, כי בבישול איסור התורה הוא בגרמא.

יז,ג – האיסור משום גרמא ואולי אין איסור

מנגד, כתב החזון איש (לח, ג), שהאיסור משום גרמא בלבד. "וגרמא לא אסרה תורה בכל מלאכות כדאמר (שבת קכ, ב), וזה נקרא גרמא כדין גודר בכלי חרס חדשים וכנותן מים לקבל נצוצות. וכדאמר סנהדרין (עז, א) לענין רציחה. ונראה דגם איסור דרבנן ליכא, דלא דמי לנתינת מים לקבל נצוצות, דהכא עדיין חסר כח החשמל לגמרי, והשעון עדיין לית ליה כח הפתיחה ולא חמיר מכלי חרס חדשים, וכל שכן לפי תוס' דגם מים לקבל נצוצות אינו אלא משום חשש דלמא יכבה בשעת קירוב המים, והכא לא שייך חשש זה. ומיהו למש"כ המרדכי פ' כל כתבי בשם רבינו יואל, דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד, וכן פסק הרמ"א סי' של"ד סכ"ב, הכי נמי בכל מלאכות אסור גרמא בלא הפסד". והביאו ביבי"א י, כו, א.

והרב אויערבאך כתב (שלחן שלמה רנג, לב, ס"ק ד, וס"ק ו), שמעיקר הדין אין בזה איסור, שהואיל והחימום יעשה לבדו, בלא מלאכה אפילו של גוי, אין זה נחשב אפילו גרמא. בנוסף לכך, רבים סוברים שגרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד. אולם למעשה כתב שם בס"ק ד, שחלילה להקל בזה, שבכגון זה אסרו גדולי הדור מכמה טעמים.

יז,ד – האוסרים להתחיל פעולה בע"ש שתגרום בשבת לבישול או חימום

בציץ אליעזר ב, ו, כתב שאסור להניח בע"ש על פלטה שתתחיל לפעול בשבת מאכלים, בין מבושלים ובין חיים, מחשש שמא מתוך כך יבואו להניח בשבת על הפלטה מאכלים חיים לפני שהפלטה תתחיל לחמם. ואף שהאיסור בזה דרבנן, יש לחוש שבדיוק כשיניח את המאכלים הפלטה תתחיל לעבוד. וביותר יש לחשוש מפני הרואים שיאמרו התירו פרושים את הדבר. עוד חשש שמא יבוא להגיס בקדירה. ושם ב, ז, הביא את דברי הרב פרנק שפקפק על חומרתו, וכדי למנוע את ההגסה הציע להדק את המכסה היטב. והביא את דברי הירושלמי שביעית (פ"ב ה"ד) דאין מוסיפים על הגזירה. והציץ אליעזר השיב שקשה למנוע את ההגסה, שהרי צריכים לבדוק אם התבשיל נשרף, וממילא צריכים לפתוח את המכסה. ועוד הוסיף להסביר מדוע יש לגזור בזה. וכ"כ גם שם ג, יח; ז, טז; יב, צא. גם במנחת יצחק ד, כו, החמיר בזה, שמא יניחו בשבת על הפלטה בעודה כבויה מאכלים חיים, ועל כן יש לגזור גם בערב שבת. וכ"כ שם ח, כט, א. והעצה היחידה לדעתם שהפלטה תעבוד בעת כניסת השבת, ואז הנחת התבשיל עליה תהיה כדין כל הנחת קדירה על כירה.

ובשו"ת מלמד להועיל ג, נח, הסכים להניח בערב שבת על הפלטה הכבויה תבשיל שכבר נגמר בישולו, אבל אסר להניח תבשיל שלא נגמר בישולו, שמא יניח אותו בשבת. וכ"כ בשש"כ א, לב.^[2]

יז,ה – המתירים

לעומת זאת, רש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ב, לד), השיב לציץ אליעזר שאין מקום לגזור איסור בזה. ואם החשש משום הגסה, הלא מצינו שאין חוששים להגסה, שכן אם הכירה גרופה או קטומה, מותר להשהות עליה תבשיל שאינו מבושל, ולא חששו להגסה. וכן עולה מדבריו (כמובא לעיל משלחן שלמה רנג, לב, ס"ק ד, וס"ק ו), שאפילו אם יניח בשבת אין כל כך איסור, ולכן פשיטא שמותר להניח על הפלטה בערב שבת מאכל לא מבושל שיתחיל להתבשל באמצע השבת. וגם לסוברים שהוא איסור גרמא ואפילו איסור דרבנן (כמבואר לעיל), אין מקום לגזור מחמתו בערב שבת.

וביבי"א י, כו, האריך להתיר להניח בשבת על הפלטה הקרה תבשיל נוזלי מבושל, (ואף שהשו"ע מחמיר לאסור לחמם בשבת תבשיל נוזלי, כסוברים שהוא איסור דאורייתא. מ"מ כאשר האיסור דרבנן, הוי ספיקא דרבנן לקולא)^[3]. וק"ו שיתיר להניח תבשיל שאינו מבושל בערב שבת. ושם בס"ק א' הרחיב להוכיח שרק כאשר יש חשש שיבואו לחתות בגחלים או להגביר את האש יש לאסור, וכשאין חשש מותר, ובפלטה וכיוצא בה אין חשש כפי שכתבו כמה אחרונים. ועוד הביא דעות שכאשר החום אינו דועך, אף שאפשר להגבירו, אין איסור. ובס"ק ד' דחה חומרת הציץ אליעזר (ב, ו) שחשש שמא יבוא לבשל ממש. ועוד הביא מספר מתא דירושלים שכתב בשם החתם סופר, שסיפר שמופלגי תורה בפרנקפורט נהגו להשאיר חוט דולק שעד שיגיע לעצים יעברו כמה שעות, וכשיגיע לעצים יבשל את הקפה. וכן הסכימו בשו"ת משנה שכיר ב, סו, וילקוט הגרשוני רנה. ואמנם בעל מתא דירושלים החמיר. אבל כתב הגרע"י שבפלטה שלא שייך שמא יחתה, אין לאסור. וכן הסכים הרב עמאר, כמובא בחזון עובדיה שבת א, ע' צח.

וכן התיר באור לציון ח"ב ל, יח, להניח על הפלטה הקרה בערב שבת תבשיל שאח"כ כשהפלטה תדלק בשבת – יתבשל (ע"ש בסוף ההערה).^[4]

יז,ו – מכונה לאפיית לחם

דיון זה מעשי מאוד למכונה לאפיית לחם. וראיתי תשובה שכתב הרב רא"ם הכהן, והתיר זאת, משום שאין בה גזירת חיתוי בגחלים, שכן אי אפשר לשנות את תוכנית האפיה לאחר התחלת התהליך. ואמנם יש חוששים מנולד, עפ"י מה שכתב בשו"ע שכה, ד, על פת שאפה גוי בשבת לצורך עצמו – "יש אוסרים ויש מתירים. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים". אלא שביאר עפ"י יש"ש שגם לאוסר נולד, כאשר ברור מערב שבת שהדבר יגמר בשבת, אין בו דין נולד. אמנם חשש להתיר את הלישה בשבת מחמת קול הלישה. שכן לפי דעת הרמ"א שפסק לכתחילה כדעת תוס' ורא"ש שפסקו כרבה (שבת יח, א), אין להתחיל בערב שבת מלאכה שתעשה רעש בשבת. אולם כפי שכתבתי לעיל ב, ט, ובהרחבות, נראה שמצד זה אין להחמיר. ואמנם יש אוסרים ברעש קל (למשל בהלכות שבת בשבת ב, כב, עמ' עז, אסר גם פעולת פקס ומדפסת). מ"מ נראה שעיקר החומרא ברעש גדול, שהדוגמא לזה טחנת קמח. ואמנם אסרו הפעלת מכונת כביסה (שש"כ מב, ג), אולם יתכן שדיברו במכונות ישנות שהיו רועשות יותר. ומנגד מצינו שבציץ אליעזר ד, לא, התיר הפעלת ממטרות, כי אינן רועשות כל כך. וכיוון שהשו"ע מתיר אף הפעלת טחנת קמח בערב שבת, ואף הרמ"א לא החמיר אלא לכתחילה, והוא דין דרבנן, אפשר להקל שאין הלישה הזו נחשבת רועשת.

אלא שכמובן לכל האוסרים שהובאו לעיל, יש לאסור. ועיין באבני ישפה ה, מט.

יז,ז – סיכום

נראה שמעיקר הדין אין איסור לעשות בערב שבת דברים שיגרמו לבישול בשבת. וכן נראה שדבר זה אינו אסור עפ"י אחת הגזירות שכבר גזרו חכמים. ועוד נראה למעשה, שמותר להניח בשבת מאכלים מבושלים על פלטה קרה או תנור קר, שאח"כ יתחילו לחמם בשעון שבת (כמבואר בהלכה כא). אלא שעדיין צ"ע האם יש מקום שחכמי הדור יגזרו על הכנת הדברים בערב שבת באופן שהבישול יעשה כולו בשבת, כדוגמת מכונה לאפיית לחם. או שימליצו להחמיר. וכמדומה שדברים כאלה מתבררים במשך הזמן, להיתר או לאיסור. שכן במשך הזמן מצטברים מקרים, ואם מתברר לרבנים שהדבר גורם לפירצה מצד שבאים לידי איסור או מצד זילותא דשבת, אוסרים. ואם מתברר שאין חשש – ההיתר מתחזק ונעשה רווח. ודוגמא לכך משעון שבת שבאג"מ או"ח ד, ס, אסר משום זילותא דשבת, ולא נתקבלו דבריו.