מתחילה בגן עדן האדם לא נצרך לבגדים, הואיל ולא היה גנאי בעירומו, אולם משנגרר אחר תאוות הגוף וחטא, והרוע חדר לתוכו, החל להתבייש בעירומו. שנאמר (בראשית ג, ח-יא): “וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלוֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה’ אֱלוֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?”. בעקבות חטאו, גורש האדם מגן עדן ונצרך להגנה מקור, גשם וקרני החמה. וה’ חמל עליו ועשה לו בגדים, שנאמר (שם ג, כא): “וַיַּעַשׂ ה’ אֱלוֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם”.
הבגד מסתיר את הפגמים שבאדם ומעניק לו בכך כבוד, אך אפשר שיהיה זה כבוד מזויף שנועד להונות את הזולת על ידי הסתרת הכוונות הרעות, ואזי הבגד מבטא בגידה, והמעיל מעילה. מנגד, אפשר שהבגד יבטא את שאיפתו של האדם לטוב וליפה, תוך התנכרות לנטיותיו הרעות וניסיון להעלימן, ובכך יעניק לאדם כבוד אמיתי (ראו רסיסי לילה לד). הבגד המכובד ביותר הוא הטלית המצויצת, שכן למדנו (לעיל א, ב), שהטלית המרובעת מבטאת את כלל הכוחות הגנוזים באדם ובעולם, והציציות את תרי”ג המצוות שמדריכות את האדם כיצד להוציאם אל הפועל. ואין בגד נאה מזה, שאמרו חכמים (שבת כג, ב): “הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה”.
ביארו חכמי הסוד, שהטלית רומזת ל’אור המקיף’, היינו להארה האלוהית הגבוהה, שמפני גובהה וגודלה האדם אינו יכול להשיגה, אבל היא משפיעה עליו (ראו פנה”ל סוכות א, ז), ומתוך השפעתה הוא מבין היטב את ה’אור הפנימי’. היינו את הרעיונות המוגדרים שבתורה ובמצוותיה שחוטי הציציות מבטאים (כמבואר לעיל א, ב). אמרו חכמים (במדב”ר כה, כא), שהציצית רומזת לתרי”ג המצוות, שגימטריה של ‘ציצית’ שש מאות, ועם חמישה קשרים ושמונה חוטים שבגדיל – תרי”ג.
רק בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית, מפני שרק בגד כזה מבטא את העולם על כל צדדיו (אור החיים במדבר טו, לט). כלומר רק מתוך התקשרות לכלל המציאות שברא ה’, אפשר להמשיך את תרי”ג מצוות התורה, שסוללות את הדרך המתוקנת להוצאת הכוחות שטמונים בכלל המציאות אל הפועל, באופן שמוסיף ברכה לאדם ולעולם. בבחינת ‘דרך ארץ קדמה לתורה’.
את הציציות צריך לחבר אל הכנף, שהיא הקרן שבקצה הבגד. ואף הציצית עצמה בתחילה כרוכה כגדיל, לבטא את הרעיונות הכלליים שבהדרכת התורה, ומהגדיל הם נחלקים לשמונה חוטים (להלן הלכה יא). כלומר, מתוך הרעיונות הכלליים, מתפרטת הדרכת התורה בהדרגה עד לפרטי המצוות וההלכות.
שאלו חכמים (משנת רבי אליעזר יד): מהיכן זכו ישראל לעטר בגדיהם בציצית? והשיבו: משֵם בן נח, שכאשר נח השתכר והתבזה, הלך שם עם יפת אחיו וכיסו את אביהם באופן שלא יתבזה (בראשית ט, כא-כג), ופרע ה’ את שכרו של שם לבניו, “שנתן להן מצוות ציצית, שהיא הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא”. ויפת, שקצת פחות הידר במצווה, הועיל לבניו שיזכו לקבורה ולא יתבזה גופם (ברא”ר לו, ו). ויש אומרים שישראל זכו לציצית בזכות אברהם אבינו, שהציל את אנשי סדום מארבעת המלכים, ויכול היה לקבל את רכושם, אבל בחר שלא ליהנות מרכושם “מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל” (בראשית יד, כג), ובזכות כך זכו בניו לכבוד הגדול של חוטי הציצית (שם וסוטה יז, א).
