הכנת התפילין כוללת שלושה מרכיבים: א) בתים, ב) רצועות, ג) פרשיות, כפי שיבואר בהמשך הפרק. באופן מיוחד יש בהלכות הכנת התפילין הלכות רבות שמקורן במסורת ‘הלכה למשה מסיני’. והן: לעשות את התפילין מרובעות; לעשות צורת ‘ש’ על בית התפילין של ראש; לתפור את התפילין בגידים של בהמה טהורה; לעשות לבתי התפילין מעברתא שבה תיכנס הרצועה; שיהיו הרצועות שחורות; לעשות ברצועות של ראש קשר כעין ‘ד’, ובשל יד קשר כעין ‘י’ (ירושלמי מגילה א, ט; רמב”ם תפילין א, ג).
התפילין על כל חלקיהן, צריכות להיעשות מבעלי חיים טהורים, ובכלל זה הקלף שעליו כותבים את הפרשיות, העור שממנו מכינים את הבתים, הרצועות שעל ידן קושרים את התפילין והגידים שבהם תופרים את התפילין. שנאמר לגבי הקלף שעליו כותבים את הפרשיות (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, דרשו חכמים (שבת קח, א): “מן המותר בפיך”, דהיינו ממין המותר לך באכילה. וכן אמרו חכמים (שבת כח, ב), לגבי כל שאר חלקי התפילין, “לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד” (שו”ע לב, יב; לז; מד; מט; לג, ג). גם עור נבלות וטרפות ממינים טהורים כשר לתפילין, כי העיקר שיהיה ממין שאם ישחטו אותו כהלכה יהיה מותר באכילה. אבל עור דגים פסול כי יש בו זוהמא (שבת קח, א; שו”ע או”ח לב, יב)[1]
מכך שיש לעשות את הפרשיות, הבתים והרצועות מעור בהמה, ניתן ללמוד שהרעיונות העליונים חודרים ונוקבים עד הצדדים החומריים שבחיים, כדי לגלות ולעורר את כל הטוב שבהם, שיצטרף אף הוא לגילוי דבר ה’ וברכתו בעולם. אולם כדי שיוכלו להתגלות כראוי, צריכים שיהיו מהמינים הכשרים לאכילה לישראל.
