ח – התעמלות ואופניים

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-22-08/

https://ph.yhb.org.il/mp3/01-22-08.mp3

ח,א – התעמלות

משנה שבת קמז, א: "סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין". רש"י: "סכין – שמן בשבת. וממשמשין – ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין – לשפשף בכוח. ולא מתגרדין – במגררת… דהוי עובדין דחול". הרי שעיסוי להנאה מותר, ועיסוי מקצועי, פיזיותרפי, גם למי שאינו חולה (שאין בו גזירת שחיקת סממנים) אסור משום עובדין דחול (ועיין להלן כח, יג, לעניין עיסוי רפואי, שככלל, כיוון שיש לזה גם סממנים, אסור לעשותו). וכ"כ רי"ד שאין מתעמלין משום עובדין דחול. וכ"כ תוספות יו"ט, ומ"ב שכז, ז. ומשמע שהאיסור להתעמל הוא גם בלא שמן, וכ"כ שלטי גיבורים סב, ב, אות ב; מ"א שכח, מו; א"ר שכז, ג; באו"ה שכח, מב, 'כדי'. ומשמע שגם התעמלות שלנו, שנועדה לצורך בריאות, כלולה באיסור זה.

והרמב"ם (כא, כח) כתב: "אין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל? זה שדורס על גופו בכוח עד שייגע ויזיע, או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה". וכן פירש ר"ח: "לא מתעמלין, פירוש: פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן, וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין, והוא כמין מעשה רפואה ואסור". וכמה פוסקים הבינו ברמב"ם, שאם הוא מתעמל בלא כוונה להזיע אין איסור, וכך משמע משלטי גיבורים (שם), מ"א שכח, מו; א"ר שכח, מח. וכ"כ מ"ב שכז, ז; שכח, קל, לשיטת הרמב"ם.

ונראה שפסק בשולחן ערוך כשני הפירושים: בסימן שכז, ב, כתב כרש"י: "סכין וממשמשין להנאתו על ידי שינוי, דהיינו: שסך וממשמש ביחד. ולא ימשמש בכוח אלא ברפיון ידיים". ובסימן שכח, מב, כתב כרמב"ם: "אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכוח, כדי שייגע ויזיע". והטעם, שלפעמים גורמים לזיעה על ידי סממנין, וחוששים שאם יתעמל להזיע יבוא לשחוק סממנין.

לב"ח שכח, יח, ומחצית השקל (על מג"א שכח, מו), רש"י ורמב"ם לא נחלקו, ולשניהם אסור לאדם לייגע את גופו אפילו אם הוא לא מגיע לידי זיעה משום עובדין דחול כרש"י, ואסור לייגע גופו כדי להזיע משום רפואה כרמב"ם. וכן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם (כב, ה) שהוא מסכים לרש"י, שכתב: "לא מתעמלין נגזר מן עמל, כמו 'עמלו בוניו בו' (תהילים קכז, א), והוא הטורח והיגיעה", ולא ציין שהאיסור הוא רק ביגיעה כדי להזיע.

הרי שלמעשה כל התעמלות אסורה: אם בלא להזיע, משום עובדין דחול, כמובא בשו"ע שכז, ב. ואם כדי להזיע, גם משום רפואה, כמובא בשו"ע שכח, מב. ובכלל זה אסור לעשות כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, עליית מתח, כיפוף ומתיחת קפיצים, וכן אימונים על מכשירים כמו אופניים.

וכ"כ ביסודי ישורון ח"ד עמ' רצז; ציץ אליעזר ו, ד; שש"כ לד, כב; ארח"ש כ, קנט. אבל מותר לעשות התעמלות קלה מאוד, שאין מתעייפים בה ואינה מביאה לידי זיעה, כמו למשל אימון אצבעות כף היד, או מתיחות קלות ותנועות שונות לשחרור העצמות ולהתרעננות.

ח,ב – דעת המקילים להתעמל כאשר המטרה אינה להזיע

לדעת שלטי גיבורים סב, ב, אות ב; מ"א שכח, מו; א"ר שכז, ג; באו"ה שכח, מב, 'כדי' – רש"י ורמב"ם חלוקים בדעתם. לדעת רש"י, התעמלות לצורך בריאותי ולא למטרת הנאה אסורה אפילו אם אינו מזיע. ולרמב"ם, רק כשהמטרה להזיע אסור. וכתבו למעשה בא"ר שכח, מח, ומ"ב שכז, ז, ובאו"ה שכח, מב, שהעיקר כרמב"ם, שכל שאינו מכוון להביא את עצמו לידי זיעה – מותר להתעמל.

ולדעת תורת שבת שכז, ב, ותהלה לדוד שכח, ע*, רש"י ורמב"ם מודים שאין איסור בהתעמלות אלא אם כן הכוונה להזיע. אלא שרש"י חולק בביאור המשנה, שלדעתו יש איסור לסוך עם שמן בכוח, כי המשמוש בכוח הוא רפואה ולא לתענוג (וכך אפשר להבין גם בדברי הב"י ושו"ע). ואם כן גם לפירושם האיסור להתעמל הוא רק כאשר הכוונה להזיע, שיש בזה צד רפואי, אבל התעמלות של ימינו להנאה ולכושר אין בה איסור.

וכך כתב בשו"ת אור לציון ח"ב לו, יב, שמותר לרוץ ולהתעמל כדי לשמור על הכושר הגופני, וכן מותר להתעמל בעזרת קפיצים ומשקולות. ואף אם יזיע אין בזה איסור, כיוון שאין מגמתו להזיע. גם בילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' קסט, כתב שהעיקר כדעה הסוברת שרק התעמלות על מנת להזיע אסורה, וחזר בו ממה שכתב בח"ב. אלא שסיים שהמחמיר בכל התעמלות תבא עליו ברכת טוב, שממילא יש להקדיש את השבת לתורה. ע"כ. וכן התיר בשבת בשבתו שכח, מב.

ח,ג – למעשה יש להחמיר

אולם למעשה נראה שיש להחמיר משלושה טעמים: האחד, שכך משמע מהרבה פוסקים שלא נחלקו רמב"ם ורש"י, וגם רמב"ם מודה שיש איסור הן בפיזיותרפיה והן בהתעמלות משום עובדין דחול. וכך משמע משו"ע שכתב הן כרש"י (שכז, ב), והן כרמב"ם (שכח, מב).

השני, שלמדנו בשו"ע שא, א, שאסור לרוץ בשבת, ולא תלו את האיסור בזיעה אלא שהוא עובדין דחול, שהילוך השבת צריך להיות שונה מהילוך חול. וקל וחומר שריצה של התעמלות אסורה. וכן מצינו בתוספתא שבת (טז, כב במהדורת ליברמן): "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפילו כל היום כולו". ואמנם כתב בשו"ע שא, ב, שמותר לבחורים המתענגים מקפיצתם ומרוצתם לרוץ. אלא שהרצים לשם בריאות וכושר אינם מתענגים מהריצה עצמה אלא רק מהתוצאה. ולכאורה אפשר לטעון, שכשם שהתירו הפוסקים לרוץ לראות דבר שמתענגים בו (שו"ע שא, ב, ב"ח ג, א"ר ו, ערוה"ש מד, מ"ב ו, ועוד), כך מותר לרוץ לשם כושר, שבשני המקרים ההנאה באה אחרי הריצה. אלא שיש לדחות, כי כאשר אדם רץ לראות דבר שהוא מתענג בו, כבר בריצה הוא מתענג ומתרגש לקראת מה שיראה, כדוגמת סבא שרץ כדי לראות את נכדו מתחיל ללכת, אבל בעת שעושים כושר אין נהנים. וכ"כ הט"ז שא, א, על התוספתא שאסרה לרוץ כדי להתעמל, "הא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל, דאטו בשופטני שרץ בחינם, ועל מה רץ? אלא ודאי שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר, כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול, ואפילו הכי אסור. והטעם, דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג". ולכן ביאר שמה שהתירו הוא רק לראות דבר שמתענגים בו, ואין לאסור שמא יסיח דעתו מענייני שבת, אבל לרוץ כדי ליהנות אח"כ לא התירו. וכ"כ למעשה בשו"ת מלמד להועיל או"ח נג, שהתעמלות לצורך בריאות אסורה, ורק כשהריצה עצמה עונג מותר. ע"כ. וכ"כ ערוה"ש מד: "וכן לרוץ לראות איזה דבר שמתענגים בו מותר אע"ג דבשעת הריצה טורח קצת אך עכ"פ זה תענוגו שמתענג במה שימהר לראות את הדבר שמתאוה לראות".

השלישי, שגם לדעת המתירים להתעמל שלא על מנת להזיע, כי כך לדעתם סובר הרמב"ם בניגוד לרש"י, זה מפני שלא היו צריכים בימי המשנה והתלמוד להתעמל כלל, כי העבודה היתה פיזית, והיו נצרכים ללכת מרחקים רבים ברגל, וממילא היו מפעילים את הגוף כראוי. ואם נצרכו להתעמל הרי שזה היה כדי להזיע לצורך רפואי מסוים, ולכן רק לשם הזעה אסור. אבל כיום שאנשים נעזרים במכוניות ומכונות ואינם מפעילים את גופם כראוי, יש צורך רפואי להתעמל, והרי זה עובדין דחול. ובזה גם הרמב"ם יודה לרש"י. ואין לומר שהואיל ולא אסרו זאת חכמים, אין להוסיף איסור מדעתנו, כי אין לך עובדין דחול גדול מזה. וזה מה שלמדנו 'מעשות דרכיך', שהילוך של שבת צריך להיות בנחת, ובהתעמלות אין נחת. ויסוד איסור עובדין דחול הוא מדברי קבלה (ישעיה נח, יג): "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".

אמנם למי שנהנה מריצתו מותר לרוץ, וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל או"ח נג, ושולחן שלמה (שכח, סו, ושש"כ טז, הערה קו). אלא שנראה שגם הנהנים מזה, אם בני גילם כבר אינם רגילים ליהנות מכך, לא יעשו זאת בפרהסיא, משום מראית עין ופגיעה בכבוד השבת. וגם מי שנהנה מההתעמלות והוא עושה זאת בביתו בצנעה, לא יעשה תוכנית מסודרת לבניית הכושר, ולא יתעמל על מכשירים משום עובדין דחול. ועיין לעיל כב, א, ב, על עניין עובדין דחול.

ח,ד – תרגילי פיזיותרפיה לחולה שצריך שיקום

עיין להלן כח, יג, לעניין פיזיותרפיה לחולה.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן