יב – המותר והאסור בקריאה

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-22-12/

https://ph.yhb.org.il/mp3/01-22-12.mp3

יב,א – הגדרת שטרי הדיוטות וטעם איסורם

לדעת רש"י (קמט, א, 'שמא ימחוק', 'אסור לקרותו'; קטז, ב, 'שטרי'), ר"י (תוספות קטז, ב, 'וכ"ש') ורא"ש (כג, א), שטרי הדיוטות שנאסרו הם שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום 'ממצוא חפצך'. והוסיפו חכמים לגזור שלא לקרוא גם בשטרות שאין בהם צורך כלל, כגון: כתב המהלך תחת הצורה (קמט, א), אגרת שלום וספרי חול, מחשש שאם יקרא בדברים אלו יבוא לקרוא אף בשטרי הדיוטות ממש.

וזה לשון הרא"ש כג, א: "ושטרי הדיוטות דאסיר למיקרי בה, פירש ר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר'… איגרי הרשות הן דברי שלומות ואין בהם צורך… ומדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות שאין בהם צורך כלל ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, נראה דהוא הדין אגרות הרשות". וכ"כ שועה"ר שז, כא- כב: "שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך… וגזרו על כל כתב אע"פ שאין בו מחפצים האסורים שלא לקרות בו בשבת… גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות". ומכל מקום בארו הפוסקים, שהאיסור לקרוא כתב שתחת הדיוקנות ואגרות הרשות, הוא כשאין בהן הנאה, אבל להנאה מותר.

לעומת זאת דעת הרמב"ם (בפירוש המשניות כג, ב, ובהלכות כג, יט) והמאירי (שבת קמח, ב), שבכלל האיסור כלולים כל הדברים הכתובים, ואפילו דברי חכמה ומדע, חוץ מספרי הנבואה ופרושיהן, כדי שלא יעשה כדרך חול ויבוא למחוק. וזה לשון הרמב"ם כג, יט: "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק". וכתב בפירוש המשניות כג, ב: "הטעם שאסרו למנותם (רשימת אורחים) מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת, וזה אסור, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע".

יב,ב – הלכה למעשה

מקובל לפסוק כרש"י ורא"ש. כ"כ ב"ח שז, ה; שועה"ר שז, כא- כב; מ"ב שז, נב; שש"כ (כט, מז-מט, הערה קכד וקכז). ומטעם זה כתבו שאין בקריאת אגרת שלום איסור עצמי אלא האיסור רק מחשש שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ולכן למתענגים בהם מותר.

וכן נהגו להתיר קריאה מתוך הכתב לצורך מצווה (מ"א שז, טז; מ"ב מז; ילקוט יוסף עמ' קצ). וביאר בפמ"ג א"א טז, שהתירו זאת משום שסמכו על רש"י והרא"ש שהטעם הוא משום 'ממצוא חפצך', וחפצי שמים הותרו, מה שאין כן לרמב"ם שהאיסור שמא ימחוק אין להתיר גם כשמטרת הקריאה לצורך מצווה. (וכ"כ מנו"א ח"א י, 79, ואשמרה שבת ח"ב עמ' ערב, שהיתר זה הוא רק לרש"י ורא"ש).

ונראה שכך דעת שו"ע שז, יד, שהתיר לקרוא באגרת שמא יש בה צורך הגוף, וכ"כ בילקוט יוסף (ח"ב עמ' קצט. ועיין בארח"ש כב, הערה ריג). אמנם לגבי קריאת ספרי מדע כתב בשו"ע שז, יז, בסתם כרמב"ם שהחמיר, ורק ביש אומרים הביא את דעת הרמב"ן והרשב"א שהתירו. ואולי נטה לדעת הרמב"ם משום שצירף לזה סברה של ביטול תורה, ואולי נטה לאסור רק כשאין לו עונג מכך. וצ"ע.

ועיין בהמשך שפוסקי הספרדים הורו להחמיר כרמב"ם לעניין לימודי מדע, ופוסקי אשכנז הקילו. ואמנם מסתבר שגם פוסקי הספרדים יודו שהרוצה להקל יש על מה לסמוך, שכן דעת רוה"פ והוא דין דרבנן שהלכה בו כדברי המיקל, וגם בשו"ע הזכיר את דעת המקילים. ועיין בילקוט יוסף ע' רו, שכתב שיש למקילים בקריאת חדשות בעיתון כשר על מה לסמוך.

יב,ג – שטרי הדיוטות ממש לצורך מצווה

לפי רש"י ורא"ש, גם שטרי הדיוטות ממש (שיש בהם חשבונות) הותרו לצורך מצווה, כמובא במ"א שכג, ה, ומ"ב כ. וכ"כ במנחת איש כט, מט- נ, שמותר להכין להתרמות של מצווה פתקאות שבהם רשומים סכומים שונים ואח"כ להצמידם לשמות התורמים כדי לזכור את הסכום שתרמו. וכן מותר לגבאי לפרסם את רשימת ההוצאות של בית הכנסת, כמו חשבונות חשמל, או את רשימת הסכומים הנצרכים לצורך מצווה מסוימת, כדי שיתעוררו לתרום, ומותר לאנשים לקרוא את הרשימות הללו בשבת.

יב,ד – פרסומות לצורך מצווה

בארח"ש כב, קכט, הסתפק אם מותר לקרוא מודעות פרסום של מכירת חפצי מצווה, שאולי מפני שכוונת המפרסם לרווח, אף שהרוצה לקנות מכוון למצווה, אסור. וכתב בשם ר"ן קרליץ, שמותר אם אין במודעות סכום. ע"כ. ונלענ"ד שהדין תלוי במידת הצורך בהזכרת המחיר, שאם אין בדבר צורך אסור, וכפי שכתב במ"ב שו, נה, שבמקום שאין מצוי יין כל כך, מותר להכריז היכן ניתן לקנותו, אבל לא יזכירו את המחיר. ע"כ. ומנגד, אם לצורך המצווה חשוב להזכיר את המחיר, משמע שמותר, וכפי שכתב כיוצא בזה במ"ב שז, א, שכאשר יש צורך – לכל הדעות מותר לדבר במעשים האסורים בשבת לצרכי מצווה. ואם כן, כאשר יש בדבר צורך מצווה מותר לקרוא גם את הסכום. וכשם שהתירו מ"א ומ"ב שכג, כ, להזכיר סכומים לצורך צדקה. שדין קריאה בשטרי הדיוטות לדעת רש"י ורא"ש ורוה"פ נלמד 'ממצוא חפציך', וכל שהותר בדיבור לצורך מצווה הותר גם בקריאה. אמנם אפשר לחלק בין סכום שנתרם לצדקה לבין סכום שקשור למקח וממכר, שדינו חמור יותר. אבל הואיל ובפועל אין עוסקים עתה במקח עצמו, על רק מספרים או קוראים על כך, לכאורה אם יש בדבר צורך מצווה מותר.

ונלענ"ד לפי זה, שכאשר מוכרים בתים ביהודה ושומרון במחירים שמושכים את הקונים, אפשר לפרסמם בעיתון, שדווקא על ידי המחיר מעודדים את קיום המצווה. וכן כל כיוצא בזה. וכאשר המחיר אינו מועיל למצווה, אין לפרסמו, ואם פרסמו אותו אסור לקוראו.

יב,ה – עיון והרהור בשטרי הדיוטות (בענייני עסקים)

לדעת אור זרוע (ח"ב שנח), מרדכי (רנד), וראבי"ה (ביצה תשדם), מותר לעיין ולהרהר בשטרי הדיוטות משום 'שדיבור אסור הרהור מותר', והיות והשטר הוא מוקצה לכן גוי יחזיק וישראל יעיין. אולם לדעת הרא"ש (כג, א) בשם רבנו יונה, הרשב"א (בחידושיו קמט, א) ושיבולי הלקט (קכב) בשם רבנו בנימין, אפילו לעיין ולהרהר אסור. לרש"י ורא"ש משום שאי אפשר שלא יבוא מחמת ההרהור לישא וליתן בענייני האגרת (שיבולי הלקט בשם רבנו בנימין). ולרמב"ם משום שגם מהרהור יש חשש שיגיע לידי מחיקה וכתיבה. ועוד, שכל מה שאמרו דיבור אסור והרהור מותר, הוא כאשר מהרהר במחשבה בלבד, אבל לא התירו להרהר מתוך הכתב (יעב"ץ ח"ב קסב). וכן פסק בשו"ע שז, יג. אמנם בסעיף יד, התחשב בדעת הסוברים שהרהור מותר, וכשהתיר לקרוא באגרת השלוחה לו, שמא יש בה דברים הקשורים לצרכי הגוף, התיר לעיין ולא לקרוא בפיו, כמבואר במ"ב שז, נד.

יב,ו – שלטי רחובות

כתב בשו"ע שז, יב, עפ"י הרי"ף סג, ב, והרא"ש כג, א, שכל כתב שיש בו שני שינויים משטר, מצד צורת הכתיבה ומצד המקום שעליו נכתב, מותר לקוראו בשבת ולא גזרו בו שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות, ולכן: "אם חקק בכותל חקיקה שוקעת מותר (לקוראו), אבל בטבלא ופנקס, אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו". וכן יהיה מותר לקרוא כתיבה בולטת על כותל שקשה למוחקה (עיין ארח"ש כב, הערה רכו).

לפי"ז אסר באול"צ ח"ב כה, ו, לקרוא שמות של רחובות מתוך השלטים, הואיל והכתב אינו חקוק בהם. אולם רבים התירו. יש שביארו מפני שהשלטים הללו שונים מדרך כתיבה, שהם מודפסים וחלקם גם מודבקים, והרי דינם כחקוקים (שש"כ כט, הערה קיז; מנו"א ח"א י, 78). ויש שביארו שרק בסיפור דברים החמירו, ולא בקריאת שם בלבד (מגילת ספר עז, א; ארח"ש כב, קמו). ועוד שכאשר יש בכך תועלת למצוא את הדרך, הרי שזה מצרכי הגוף, שרבים התירו, ויש סוברים שאפילו לרמב"ם זה מותר (ארח"ש כב, הערה רכא). ונלענ"ד שאם יש לאדם עונג מידיעת שמות הרחובות, מותר לקרוא בהם, שכן אנו פוסקים כדעת הסוברים שאף שככלל אסור לקרוא סיפורים, למתענג בקריאתם מותר לקורא בהם דרך ארעי (להלן יב, ז).

יב,ז – לימוד בספרי חכמות

הרמב"ם (פירוש המשניות כג, ב) אסר ללמוד בשבת בספרי מדע וחכמה, משום שהם בכלל שטרי הדיוטות שחכמים אסרו, ורק בדברי תורה מותר לקרוא לדעתו. והרמב"ן והרשב"א (תשובה ח"ז רפח), סוברים שמותר ללמוד בספרי מדע וחכמה, משום שלא יבואו להחליף בין דברי חכמה לשטרי הדיוטות (ב"י יז, בשם האגור). בשו"ע שז, יז, הזכיר את הרמב"ם בסתם ואת הרמב"ן והרשב"א ביש אומרים, משמע שפסק כרמב"ם. והרמ"א שז, טז, כתב שמותר לקרוא דברי חול בלשון הקודש, כי הלשון עצמה יש בה קדושה ולומדים ממנה דברי תורה. אבל שטרי ממון גם בלשון הקודש אסור (מ"ב שז, סג).

וכתבו כה"ח קכג, איש מצליח על השו"ע, ומנו"א ח"א י, לה, שצריך להחמיר כדעת סתם שו"ע שאסר קריאה בספרי חכמה. לעומתם, הלבוש, שולחן עצי שיטים (ג, הכותב והמוחק ו), שועה"ר לא, ומ"ב סה, כתבו שהמנהג להקל. והוסיפו הא"ר ומ"ב שם, שירא שמים ראוי שיחמיר.

יב,ח – קריאה שיש לו ממנה תענוג

פסק בשו"ע שז, טו, עפ"י הגמרא שבת קמט, א: "כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרוא בו בשבת".

עד כה הזכרנו שלרוה"פ אם יש לו בקריאה תענוג, מותר. אולם לדעת המאמר מרדכי שו, ט; שועה"ר (שא, קונטרס אחרון ב) וחמד משה שא, ב, כתב שנאסר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אין היתר לקוראו גם כשיש בקריאתו תענוג, שדווקא באיסורים של 'עשות דרכיך' 'ודבר דבר' שנאסרו משום שדומים למעשה חול התירו במקום עונג, שהואיל ומתענג, יש בזה עונג שבת ולא דרך חול. אבל האיסור של 'ממצוא חפצך' לא הותר משום עונג שבת. וכ"כ מנחת איש כט, עו, והרב קרליץ (מובא במקרא קודש עמ' כה).

אמנם לדעת מ"א שא, ד, ופמ"ג, כל כתב שאסרו חכמים לקוראו אטו שטרי הדיוטות, אם יש לאדם עונג בקריאתו אינו בכלל הגזירה. וכ"כ שאילת יעב"ץ א, קסב, שהתיר מעיקר הדין לקרוא חדשות ושמועות בעיתון למי שמתענג בקריאתם. וכ"כ ברכי יוסף שו, יא, שערי תשובה (על השו"ע שו, ח) ונזר ישראל (מובא בשעה"צ שז, עא). וכ"כ מהרש"ם בדעת תורה שז, טו-טז. וכ"כ ריש"א (המובא במקרא קודש עמ' כה), וכן נראה משש"כ (כט, מח, ובהערה קכא). (ודעת המ"ב לא ברורה, עיין שז, סג, שכתב כיעב"ץ, ומאידך בשעה"צ שא, ז, נראה שלא קיבל את המ"א). ונראה שכל מה שהקילו המ"א ודעימיה למתענגים לקרוא סיפורים, הוא כדרך ארעי, באופן שלא יפגע בלימוד התורה, שהוא עיקר תכלית השבת.

וכן נראה למעשה, שהואיל והדין דרבנן, הרוצה להקל לקוראם דרך ארעי רשאי, אבל להקדיש להם זמן רב אסור, כי תכלית השבת ללימוד תורה. ובהקשר זה יש להוסיף את סברת השאלת יעב"ץ (א, קסב), שכתב בסוף דבריו, שהסיבה שאסר שו"ע שז, טז, לקרוא ספרי מלחמות, למרות שמן הסתם מגמת הקורא להנאה, משום שמדובר בקריאת קבע בספרים ממש. הרי שיש לחלק בין קריאה ארעית מענגת לקריאה קבועה.

יב,ט – תמונות רבנים – כתב המהלך תחת הצורה

עפ"י המבואר בגמ' קמט, א, ושו"ע שז, טו, על כתב שמתחת לתמונה, כתב באול"צ ח"ב כו, ב, שאסור לעיין בתמונות של רבנים שמודפסים תחתיהם שמותם. אולם במגילת ספר עז, א, למד מרש"י, שהאיסור לקרוא כתב שתחת לתמונה הוא כאשר כתוב שם סיפור דברים, שיש בזה צד דמיון לשטרי הדיוטות, אבל אם רק מצוין שמו של האדם, מותר. וכ"כ באשמרה שבת ח"ב עמ' עדר. וכמובן לרוה"פ שמתירים במקום עונג, כאשר מתענג בראייתם מותר.

יב,י – קריאת החלקים השונים שבעיתון

יש שאסורים מן הדין, והם פרסומות מכירה, מדורי כלכלה מעשיים, הוראות בישול, הוראות להפעלת מחשב ושדרוגו, תיקון ושיפוץ הבית, וכיוצא בזה.

ויש שאסורים משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולרוה"פ הותרו למתענג, והם סיפורי חולין, ידיעות חדשות ושאר ידיעות שאינן נצרכות.

ויש שמותרים מן הדין וירא שמים יחמיר, והם מאמרים העוסקים בחכמת הטבע והרפואה.

ויש שמותרים לכתחילה, והם המאמרים העוסקים בענייני בריאות, מאמרי חינוך, וכמובן דברי תורה.

יב,יא – עצם קריאת העיתון בשבת

בשו"ת שאילת יעב"ץ א, קסב, כתב שמעיקר הדין מותר לקרוא עיתון בשבת למי שמתענג מקריאתו, אך למעשה יש לאסור משום שבסוף העיתון יש מודעות של משא ומתן שאסור לקרוא, 'וסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב'. וכ"כ שערי תשובה שו, ח; ברכי יוסף שו, יא; שולחן עצי שיטים (ג, המוחק והכותב ס"ו), כלכלת שבת (אות לג), ומ"ב שז, סג. וכ"כ במנו"א ח"א י, לו, לאסור כיעב"ץ, ובמיוחד בזמנינו שהמודעות כתובות לכל אורך העיתון.

לעומת זאת כתב בשש"כ כט מח, שמעיקר הדין מותר לקרוא את החדשות שבעיתון אבל לא את המקח וממכר, וראוי לירא שמים להחמיר ולא לקרוא עיתונים כלל בשבת. ע"כ. וריש"א פסק (ארח"ש כב, הערה ריח) שאפשר להקל לקרוא בקצרה חדשות שאינן ידועות לו, ואם הוא מתענג אפשר בדוחק גדול להתיר לקרוא את החדשות והפרשנות בהרחבה.

וצריך לדעת שיש חילוק גדול בין חשיבות המודעות המסחריות בעבר לימינו. בעבר זו היתה הדרך העיקרית לדעת מה לקנות ובמה להשקיע, ובעלי העיתון לא היו צריכים לפזר את המודעות בין הכתבות, אלא די היה לפרסמם בסוף העיתון והכל היו מעיינים בהם. מה שאין כן כיום, שיש ערוצי מידע רבים מאוד, ואדם אינו להוט לקרוא את הפרסומות. בנוסף לכך, רוב הפרסומים נועדו להשפיע בעקיפין, על ידי חשיפת מוצר לתודעה, ולא כדי להציע בפועל הצעת מכירה, ופרסומים אלו אינם דומים לשטרות. ולכן מי שאינו מתכוון לקנות בעתיד דבר ממה שיראה בפרסום, אם הוא נהנה מקריאתם, רשאי לקרוא בהם.

ואמנם בארח"ש כב, קכח, אסר בכל אופן את קריאתם, בין בעיתון ובין במודעת רחוב, גזירה אטו שטרי הדיוטות. אולם יסודו מהאיסור לקרוא כתב שתחת תמונה (שבת קמט, א), ושם אמרו שאם הוא נהנה מקריאתו מותר. וכיוון שפרסום שנועד להגברת המודעות למוצר אינו מעודד קנייה מיידית, כל זמן שהקורא אותו אינו מתכוון לקנות בעתיד מוצר זה, אם הוא נהנה מקריאתו אין איסור. וכן ישנם פרסומים של מכירת דירות ומקומות נופש, ומי שאינו מתכוון לקנות באותו אזור דירה או מקום נופש, רשאי לקרוא בהם להנאתו, כי אינם נחשבים לגביו כשטרי הדיוטות, וגם אין חשש שיבוא למחוק דבר משם. וכיוצא בזה כתב במנחת איש כט, מא, ובהערה 60. ואמנם לכתחילה אין לקרוא בעיתונים, הן מצד ביטול תורה, והן מצד שהוא עלול לקרוא בדברים האסורים. אבל כשנמצאים בשירותים וממילא אי אפשר לעסוק בתורה, מותר לכתחילה לקרוא בעיתון בדברים המותרים.

יב,יב – לגבאי מותר לקרוא ברשימה כי הוא בציבור

לכאורה אסור לגבאי לקרוא ברשימת העולים שהכין, וכפי שעולה מהמשנה שבת קמח, ב, והגמרא קמט, א, לגבי רשימת המוזמנים לסעודה. ואף שהרשימה של הגבאי לצורך מצווה, מכל מקום יש לחשוש שמא יכתוב או ימחק. אבל אם הוא מעיין ברשימה יחד עם עוד אדם, אין חשש שמא ישכח וימחק או יכתוב, ומותר לו לקרוא ברשימה. וכן אם בעלי השמחה נתנו לגבאי את רשימת העולים, הוא יכול לקרוא לעולים מתוכה, מפני שהוא אינו רשאי לשנות את הרשימה, ואם ירצו לשנות, הרי יהיו שם שניים שאחד יזכיר לשני שלא למחוק או לכתוב. וזאת על פי המבואר בחידושי הרשב"א קמט, שאין חשש ששניים שמעיינים ברשימה ימחקו, כמבואר בשבת יב, ב, שמותר לשניים לקרוא לאור הנר ולא חוששים שמא יטו. וכ"כ פמ"ג שז, א"א יז, שמותר לשניים לקרוא ברשימה. והוסיף בארח"ש כב, קנג, הערה רלג, שהואיל ונפסק בשו"ע רעה, ג, שמותר ליחיד לקרוא לאור הנר אם העמיד עליו שומר, כך מותר לגבאי לקרוא ברשימה אם העמיד עליו שומר, למרות שהשומר אינו קורא איתו. ונראה ממנו שאם לא העמיד שומר, אסור לגבאי לקרוא מהרשימה. ולא נראה להחמיר בזה, אלא הואיל והוא קורא מהרשימה בציבור, יזכירו לו שלא לכתוב ולמחוק, ומן הסתם גם אימת הציבור עליו ובנוסף לכך גם אין שם כלי כתיבה. וכך כתב בספר 'מקרא קודש' ע' סג בשם שערי אפרים שער י' פתחי שערים לג, שבציבור תמיד ימצא מי שיזכיר לו והרי זה כשניים שקוראים לאור הנר. גם בילקוט יוסף (ח"ב ע' קצ וע' קצו) התיר לגבאי לקרוא מן הרשימה, שאין חשש שמא יבוא לשנות.

יב,יג – רשימת שמירה

וכן הדין לגבי רשימת שמירה, שאסור לאחראי על הרשימה לקרוא בה, מפני שהוא עלול לשנות בה דבר, ואם יבוא לשם עם חבר שישמור עליו, מותר. ולאחרים, שאסור להם לשנות בה דבר, מותר לקרוא ברשימה.

יב,יד – עלי הגהה

נשאל הרדב"ז ח"ב תרצ, האם מותר לקרוא בספר שרוצים להגיהו,  והשיב, שאם הקריאה היא רק על מנת להגיה במוצאי שבת – אסור, משום 'ממצוא חפצך', וכמו שאסור לאדם לפקוד שדותיו כדי לראות מה הם צריכים. אבל אם כוונתו גם ללמוד וגם להגיה – מותר, כיוון שאין בזה מלאכה גמורה. וגם אין לחשוש שמא יבוא לתקן, כי עד שיביא קולמוס ודיו יזכר בשבת. ועפ"י זה כתבו ציץ אליעזר י, כא, ואז נדברו י, כה, שמותר לקרוא בעלי הגהה בשבת, כאשר הכוונה היא גם ללמוד. והוסיף בציץ אליעזר שצריך שלא יהיו לידו כלי כתיבה.

ובשו"ת ישמח לב או"ח יז, ושש"כ כ, יח, והערה מז, סוברים שעלי הגהה חמורים יותר מהשאלה שהובאה לפני הרדב"ז, כיוון שכל מטרתם לשם הגהה ותיקון, ויש לחשוש שמא יבוא לתקן. ולכן רק כאשר מטרתו ללמוד בלבד מותר, אבל אם מטרתו גם להגיה אסור. ובמנו"א ח"א י, לח, אסר גם כאשר מטרתו היא ללמוד בלבד, שמא יבוא לתקן.

ומי שלומד בספר רגיל, וראה טעות או מקום שהוא רוצה להעתיק במוצאי שבת, מותר לקפל שם את הדף, כדי לזכור לתקן או להעתיק במוצאי שבת. וכן דעת שו"ת ישמח לב או"ח יז; קניין תורה ב, טו. ועיין בפס"ת שז, א, 3-6.

יב,טו – קריאת מכתב אישי וטלטולו בשבת

נחלקו הראשונים אם מותר לקרוא מכתבים של שאילת שלום בשבת: ר"ת (תוספות קטז, ב 'וכ"ש') ורמב"ן (שבת קנא, א 'דהא') – התירו, משום שהם דברי שלום בלבד ואין בהם מעניין צרכיו. רבנו יונה, רא"ש כג, א, ורשב"א בתשובה (ח"ז, שמו) – אסרו, מחשש שיבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. וכתב הב"י (שז, יג) בשם רבנו ירוחם, שגם רבנו יונה והרא"ש יתירו באגרת שהוא אינו יודע מה כתוב בה, שמא יש בה דבר שהוא צורך הגוף ובזה לא יטעו להחליף בשטרי הדיוטות. וכ"כ השו"ע (שז, יג-יד) אלא שהוסיף סייג שרק יעיין באגרת ולא יקראנה בפיו, עפ"י אור זרוע (ח"ב שנח), מרדכי (רנד), וראבי"ה (ביצה תשדם), שהתירו לעיין ולהרהר בשטרי הדיוטות. אבל מכתב שכבר קרא בו והוא יודע את תוכנו אסור לקרוא בשבת.

על פי זה, אגרת סגורה שטרם נקראה ולא ניכר תוכנה מעטיפתה – אינה מוקצה, שהרי מותר לפותחה ולעיין בה בעיניים. ואם היא מודבקת, נחלקו הפוסקים אם מותר לפתוח אותה בשבת, והמ"ב שמ, מא, ושש"כ כח, ו, החמירו. והרבה אחרונים הקילו, ומהם ט"ז תקיט, סוס"ק ה', ומ"א תקיט, ד. וכ"כ בהרחבה ביחו"ד ו, כד. והחזו"א סא, ב, התיר את קריעת המעטפה באופן שיקלקל אותה. ועיין לעיל בהרחבות יג, יא, ז.

ואם כבר קרא את האגרת ונמצא שהכתוב בה אסור בקריאה, הרי היא מוקצה. אם היא מסמך חשוב ובעל ערך, הרי היא מוקצה מחמת חסרון כיס (להלן כג, ד), ואם אין לה ערך, דינה ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו (להלן כג, ז).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן