הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – הלוואה השאלה ומתנה

ד,א – האם מותר להשאיל חפץ ובגד

כתבתי שמותר, אמנם כתב במ"ב שז, מו, בשם האחרונים שההיתר להשאיל הוא בדבר מאכל ולצורך שבת. וצ"ע, כי נראה פשוט שאם צריך כסא לסעודה או כדי לשבת עליו ללמוד וכן בגד לכבוד שבת, מותר בלשון השאלה.

ד,ב – הנשבע לפרוע עד שבת

כתב שו"ע חו"מ עג, ז, עפ"י הרא"ש, שצריך לפרוע קודם שבת, ואם הגיעה שבת, יתן משכון, וישומו אותו, והוא יהיה בתורת פרעון. ובערוה"ש שו, יט, וחו"מ עג, י, כתב שיעשו כך דווקא כאשר חבירו עבר ותבעו לשלם בשבת, אבל אם לא תבעו אינו עובר על שבועתו. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמ' קמח-קנ.

ד,ג – האיסור לתת מתנה וההיתר לצורך מצווה

לרוה"פ שסוברים שאסור לתת מתנה בשבת, אסור גם לומר לחבר שהוא מתכוון לתת לו מתנה ביום חול, משום שאסור לדבר על דברים שאסור לעשותם בשבת כמובא בהלכה ט. כ"כ בתהל"ד שו, ט, והובא בשש"כ כט, הערה עח.

ועיין להלן כב, ו, א, בעניין נתינת מתנה לגוי.

ולצורך מצווה לכל הדעות מותר לתת מתנה, שכן למדנו בשו"ע תרנח, ג-ד, שמותר להקנות ביום טוב ראשון של סוכות את ארבעת המינים לחבר, שכן המצווה ביום הראשון שיטול אדם את המינים השייכים לו, שנאמר: "ולקחתם לכם". וביאר בערוה"ש יז, שמותר לתת מתנה לצורך מצווה משום שבאמת מתנה אינה כמשא ומתן, ואין חשש שמא יבוא לידי כתיבה, שאם אינו סומך עליו גם לא יקבל ממנו מתנה. וגם לטעם של 'ממצוא חפצך' אין לחשוש, שמתנה אין עניינה להשתכר אלא להרבות אהבה. הרי שהדמיון למשא ומתן הוא חיצוני ולכן רק כשאין בו צורך מצווה אסרוהו.

לפי זה, מותר לתת לחבר במתנה מיני מאכל ומשקה כדי שיאכלום בשבת למרות שאין החבר נצרך להם, משום שבעצם המתנה ותוספת המאכלים יש שמחה ומצווה (וכ"כ מנו"א ח"א י, 55, ארח"ש כב, מו). וכן מותר לתת פרסים לילדים שהשתתפו בלימוד תורה, שיש בזה צורך מצווה לעודד אותם ללמוד (וכ"כ מנו"א ח"א י, 55; ארח"ש כב, נ).

ד,ד – מחילת חוב

במשנה הלכות ו, סט, אסר למחול חוב בשבת משום שהמחילה דומה למתנה, אא"כ הוא עני שאז יש בזה מצווה. אולם בתורה לשמה עג, ובאז נדברו יב, כא, התירו, משום שבמחילת חוב האדם מסלק את עצמו מהדבר ולא מקנה כלום, והרי זה דומה לייאוש, ולא מצאנו שאסור להתייאש בשבת. ועיין ילקוט יוסף ח"ב עמ' קמח-קנ.

ד,ה – הפקר בשבת ויום טוב

לרמב"ן בריש פסחים, ריטב"א שבת קכ, א; פרי חדש סי' תלד; מור וקציעה סי' רמו, אסור לאדם להפקיר רכושו בשבת, שהוא כמקח וממכר. ולמאירי מותר להפקיר בשבת, וכ"כ ברכ"י שלט, ח, בשם מגילת ספר. ומ"מ לצורך מצווה, כגון בערב פסח שחל בשבת בוודאי מותר להפקיר את החמץ (שו"ע תמד, ו). ועיין בילקוט יוסף ח"א עמ' לה-לו, וארח"ש כב, נא.

כתב בשש"כ כט, לב, שמותר לזרוק חפץ לאשפה שברחוב, למרות שבזה החפץ נהפך להפקר (עיין באו"ה שח, ז). וכן מותר לזכות מן ההפקר, וכתב בהערה שכ"כ בהגהות רע"א על מ"א שלט, ו. והוסיף בשם רשז"א שנראה שאסור להגביה את הקניין באופן שניכר לכל שהוא מעשה קניין.

ד,ו – מתנה בשבת לחתן

כתבתי שיקנה את המתנה בערב שבת לחתן. ונחלקו הראשונים אם אפשר שבנו או בתו הגדולים הסמוכים על שולחנו יזכו ממנו בעירוב עבור בני העיר (שו"ע שסו, י). ולכן צריך לזכות את המתנה על ידי אדם אחר. ועוד אפשרות הביא בארח"ש כב, הערה סג, שיתן את העירוב במתנה לאשתו על מנת שאין לו רשות בה, ואח"כ הוא יוכל לקנותו ממנה עבור כל בני העיר. ולעניין מתנה כתב שם, שאם לא עשו קניין לפני שבת, יתן את המתנה כפקדון עד מוצאי שבת. וכתב בשו"ת מהר"י אסאד פג, שאם נותן המתנה אינו יודע לחוש לדעת המחמירים, יכול המקבל להתכוון שלא לזכות במתנה עד צאת השבת.

וכל זה לכתחילה אבל בשעת הצורך אפשר להקל, שכן יש מקילים לתת מתנה בשבת (בית מאיר עפ"י רי"ף ורמב"ם), ויש מקילים לתת מתנה לחתן כי יש בזה קצת מצווה לשמחו (א"ר וחת"ס). ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם (שרידי אש ב, כו; יחו"ד ג, כא).

ד,ז – הטלת גורל

הכל מסכימים שאסור להטיל גורל בין אנשים שותפים על מנת לחלק ביניהם את האוכל. ואם אינם בני בית, גם אם אין הפרש בין שווי המנות, כיוון שהן שונות, כגון שאחת מהצוואר והאחת מהירך (מאירי), כיוון שהם מקפידים זה על זה, יש חשש שיגיעו לידי מדידה ושקילה וחישוב המחיר, כדי להשתוות ביניהם. וכשהמנות אינן שוות במחירן, יש איסור משחק בקוביה, שהוא אבק גזל מדרבנן, ואפילו בחול אסור.

והטלת גורל בין בני הבית על מנות שונות שמחירן שונה, לדעת הרמב"ם כג, יז, מותר. שהואיל ואינם מקפידים, לא יגיעו למדידה ומשקל. וכ"כ הר"ן סג, ב, 'פיסקא', המאור והמ"מ. ולעומת זאת לדעת הרי"ף סג, ב, והרא"ש כג, יג, אסור, שמא יגיע לעשות כך בין אחרים. וכתב במ"ב שכב, כב, שגם בחול כאשר מחיר המנות אינו שווה יש לאסור, ולמרות שאין צד גזל בין בני הבית, יש לחוש שמא יתרגלו לשחק בקוביה. אבל על מנות שהן שוות במחירן, מותר לעשות גורל בשבת בין בני הבית. וכ"כ הרשב"א בחידושיו בשם הראב"ד.

בשו"ע שכב, ו, סתם כדעת הרי"ף והרא"ש, והזכיר את הרמב"ם כדעת יש אומרים. הרי שהתכוון לפסוק לחומרא, וכ"כ במנו"א ח"א י, טז.

וכתב בספר פני שבת שכב, ו, אורחים של אדם נחשבים כבני ביתו שאם החלקים שווים מותר לעשות גורל. וכתב בספר שבת בשבתו עמוד ק', שהמלמד ילדים ומחלק להם פרסים, דינו כבעל הבית שכל הפרסים שייכים לו, ואם הם שווים במחירם, מותר לעשות עליהם גורל. ואם אינם שווים, לרי"ף ורא"ש אסור, ולרמב"ם מותר.

כתב במ"ב שכב, כד, בשם כמה אחרונים, שההיתר להטיל גורל על אמירת קדיש ועליה לתורה, הוא בתנאי שאין משתמשים בפתקאות עם שמות האנשים. ע"כ. וצ"ע מדוע אסור בפתקאות, הרי אין חשש שמא יכתוב, ואין זה שטרי הדיוטות כי הם לצורך מצווה, וכפי שהתיר במ"ב שכג, סו"ס כ, לעניין צדקה, וכן התירו לעניין בעל חנות שמכין פתקאות של זכות למי ששילם עבור מוצרי מזון לפני שבת, וכמובא בשש"כ כט, כו, ולעיל בסוף הלכה ג. ואולי החשש שמא יכתבו על פתקה חדשה שם של אדם שמבקש להיכנס לגורל.

תפריט