הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – מקח וממכר

ב,א – יסוד איסור מקח וממכר מהתורה

עיין בהרחבה להלכה א, ביסוד המצווה לשבות, שלרמב"ן עיסוק במקח וממכר אסור מהתורה, כי הוא מפר את המצווה לשבות ולנוח. ויתכן שגם הרמב"ם (שבת כא, א) סובר כמותו, וכ"כ המגיד משנה בפירושו הראשון. בנוסף לכך למדנו בישעיה נח, יב, "ממצוא חפציך ודבר דבר" שפירשוהו רש"י ותוס' (ביצה לז, א) גם על ענייני מסחר.

מלבד זאת מצינו בספר נחמיה תוכחה על איסור מסחר בשבת, ומסתבר שלא היה מוכיח אותם אם לא היה בזה איסור תורה. נחמיה יג, טו-כא: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד (ביום השוק שבו מוכרים את צידם). וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלוֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת (כשהעריב השמש ונתארכו צללי השערים) וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם (לענוש אתכם), מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת. וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים (מבעוד יום קודם שתכנס השבת) לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלוֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ". ואמנם אפשר היה לטעון כי מחאת נחמיה היתה מפני שבעקבות המסחר צדו חיות ודרכו גתות, אבל מאריכות הדברים סביב המסחר משמע שהמסחר עצמו הוא חילול שבת מהתורה. גם רש"י (ביצה כז, ב) הזכיר שאיסור מסחר נזכר בנחמיה.

והחתם סופר ח"ה השמטות סי' קצה, ציטט מנחמיה, וכתב שהמוכר וקונה דרך ארעי עובר באיסור דרבנן, אבל אם ימכור כדרך קבע, יעבור באיסור תורה, שאינו שובת. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמודים קמב-קמג, בדברי אחרונים על החתם סופר.

והרמב"ם כג, יג, כתב שאיסור מקח וממכר הוא שמא יבוא לכתוב. ורש"י ביצה לז, א, כתב: "ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצא חפצך ודבר דבר. אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה, ואם תאמר הויא לה גזרה לגזרה? כולה חדא גזרה היא". ותימה, אם יסוד האיסור מהתורה או מדברי קבלה שבנביא, מדוע צריך להזכיר שיש חשש שמא יכתוב?

ונראה לבאר, שאם הוא מפר לגמרי את המנוחה, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה, ועל כך מדובר בנחמיה. ואם הוא עוסק באופן ארעי במסחר, הרי שהוא עובר על דברי קבלה, כמבואר בישעיה. ועדיין היינו סוברים שלצורך מצווה יהיה מותר לסחור, לפיכך למדנו שיש חשש שמא יבוא לכתוב, ואם כן אין לעסוק במסחר אפילו לצורך מצווה. וזהו שכתב הרמב"ם טעם זה לעיקר, כי הוא מגדיר את הדין בכל פרטיו.

ב,ב – קניית בית בארץ ישראל

שו"ע שו, יא: "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות". וכבר למדנו לעיל ט, יב, שמצוות ישוב הארץ שונה משאר המצוות, שגם בלא צורך גדול התירו בה שבות של אמירה לגוי לכתוב.

אולם כתב במ"א שו, יט: "ובמשפט צדק ח"א סי' ל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש, דאסור לקנות, אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לגוי לכתוב בשבת". ובמור וקציעה תמה, מדוע נחמיר בקניין יותר מכתיבה, ועוד שאם כבר נגמר המקח בערב שבת, למה נדחה שבות בחינם. ונטה לומר שהתירו גם הקניין, וגם לא מצא מקור לדברי המ"א בריב"ש ורא"ש. (ושם הרחיב בגדר ישוב הארץ).

ובא"ר שו, כב, דחה דברי המ"א והביא מהגהות אשר"י (מו"ק ב, יח) מירושלמי (מו"ק ב, ד), שהובא גם בספר תמים דעים סי' קעה, וז"ל: "ריב"ל שאל לר"ל מהו ליקח בשבת מן הגוי. אמר ליה תני בשבת מותר בחצר מראה לו כיסים של דינרים והגוי חותם וכו', שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת", הרי להדיא דקונה בשבת. והוסיף שעיין בריב"ש שפ"ז, ויש לפרשו באופן שמותר לקנות בשבת. ומה שכתבו בשם הרא"ש הוא טעות סופר וצריך לומר הר"א חסון. (כפי שכתב בכנה"ג הגהות ב"י). גם בשעה"צ שו, לה, נטה לדברי הא"ר.

אמנם כתב בא"ר שלא התירו נתינת מעות דהוא מקח גמור כמעשה וטלטול. ע"כ. ולענ"ד שלא התירו כי אין בכך צורך, שהרי יכול להצביע על המעות והגוי יקחם בעצמו.

ולצורך שאר מצוות אסור לקנות ולמכור, ובכלל זה מכירת חמץ (מ"ב תמד, כ), ומכירת מבכירות.

ב,ג – המוכר בערב שבת על מנת שהקניין יחול בשבת

לדעת מהר"י ברונא קכא, רע"א (מה"ק קנט), כתב סופר מו, ועוד, אסור לעשות מקח וממכר בערב שבת על מנת שהקניין יחול בשבת, שהואיל והמכר נגמר בשבת הוא בכלל איסור מקח וממכר בשבת.

לעומתם, בשואל ומשיב (שתיתאי נ), מהר"ם שיק (או"ח קלא), תורת חסד מלובלין ח"א יג, ועוד, התירו, כיוון שבשבת אינו עושה כלום והמכר נגמר מאליו. וכ"כ מהרש"ג ח"ב קיז, מהרי"ל דיסקין (ח"ב בקונ"א נח) ושפת אמת (עירובין לו, א). בשואל ומשיב כתב להקל גם אם מכר חפץ לחבירו בערב שבת והתנה עמו שהקניין יחול אם יעשה כך וכך, שאין איסור לקיים את התנאי בשבת, שהרי הקניין עצמו חל מאליו ללא שום מעשה.

לגבי מכירת חמץ לגוי בערב פסח שחל בשבת, כתב בפס"ת תמד, יז, שהמנהג שנתקבל בתפוצות ישראל הוא בשני האופנים: או שמוכרים את החמץ בערב שבת בשעה החמישית (כדי שלא לשנות משאר השנים, וכשלא הספיקו, ימכרו עד סמוך לשבת). וכותבים בשטר, שהמכירה תחול סמוך לכניסת שבת (ואז צריך לפרט בשטר "שהחמץ שיצטרכו עבור סעודות שבת לא נכלל במכירה"). או שמוכרים את החמץ בערב שבת על כל פרטי המכירה, וכותבים בשטר שמוכרים מערב שבת את כל החמץ שיהיה בבית היהודי למחרת בשבת בסוף השעה חמישית, ויכנס החמץ לרשות הגוי רק למחרת בשבת, בסוף השעה החמישית.

ואף מהר"י ברונא ורע"א יכולים להסכים למכירת חמץ באופן זה, וכפי שביאר בשו"ת הר צבי (קכו 'ולע"ד'), שהאיסור לדעתם הוא רק על הקונה, על הזכייה והקניין שנעשים על ידו בשבת. אבל לגבי המוכר אין זה גרוע מכל מלאכה שמותר לעשותה בערב שבת אף שתיגמר בשבת, והוא את מעשה המכירה שלו עושה בערב שבת. ובפסח שהקונה הוא גוי יסכימו להתיר. ובאג"מ או"ח ח"ג מד (בסוף התשובה) ביאר שכל מה שאסר רע"א זה לעשות בשבת מעשה לקיום התנאי שיגרום למקח לצאת לפועל, אבל כאשר המכירה נעשית ממילא בלא מעשה, גם רע"א מתיר.

ב,ד – לגשת למכרז של גויים שמוכרע בשבת

מהר"ם שיק (או"ח קלא) התיר לגשת למכרז של גויים שמוכרע בשבת, שהרי זה כמלאכה שהתחילה בערב שבת ונמשכת בשבת. ובחלקת יעקב (א, סג) התיר גם מפני שהכרעת המכרז עדיין לא מסיימת את הקניין, כי צריך אח"כ לחתום. והובא בילקוט יוסף ח"ב ע' קמז.

תפריט