הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה

א,א – יסוד ההלכות הקשורות בצביון השבת בציווי לשבות

נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". וכן נאמר (שמות לא, טו): "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'". בפשטות משמע ששביתה זו היא ההימנעות מל"ט מלאכות, אולם למדנו שיש בה ציווי נוסף, שיהיה יום השבת יום מנוחה.

כתב הרמב"ן על הנאמר בויקרא כג, כד: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" – "שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד, ב): שבתון עשה הוא… ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת (ובשבתות נאמר 'תשבות')… ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב, יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות… והנה ידרשו 'שבתון' לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן… ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה 'שבתון', שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה…" (והביא מדרשים נוספים שכך משמע מהם).  וגם הריטב"א (ר"ה לב, ב) הביא את דבריו וכתב שזו מרגלית בידינו מרבנו הרמב"ן.

והרמב"ם כתב (שבת כא, א): "נאמר בתורה (שמות כג) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה". וכתב הרב המגיד בפירושו הראשון שדברי הרמב"ם כרמב"ן, ובפירושו השני שאיסורי דרבנן הם מדרבנן לגמרי והפסוק הוא אסמכתא.[1]

ובמנחת חינוך (רצז) כתב שיסוד המצווה לשבות מהתורה, והכתוב מסר לחכמים לקבוע איזהו הטורח והעמל, ובמה יהיה האיסור. וכ"כ בערוה"ש רמג, א-ג, והוסיף לבאר זאת בסימן שח, ג-ה, שאיסור מוקצה יסודו מהתורה, "ובשעת מתן תורה צווה לו משה רבנו לכל שבותי שבת על פי ה'".

על פי זה אפשר להבין את דברי הפסוקים בישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". שיסוד השביתה מהתורה, ודברי הנביא מפרשים את מצוות השביתה.

ולמעשה נחלקו הפוסקים בדין ספק בדברי קבלה, כמבואר בפניני הלכה זמנים טו, 2. ובשש"כ כט, א, והערה ג, כתב עפ"י הפמ"ג שדינים אלו חמורים כדאורייתא ומחמירים בספקם. ע"כ. מנגד מצינו בבאו"ה שו, א, 'שמעיין', שהתייחס לאיסור 'ממצוא חפציך' כאיסור דרבנן שספקו לקולא. (ובשדי חמד ח"ב ע' 285, הובאה המחלוקת, והוזכרה בילקוט יוסף ח"ב עמ' קיז). ונראה שאם השאלה תהיה על דבר שעלול לגרום להפרת כלל המנוחה והשביתה, אזי נתייחס אליו כספיקא דאורייתא. ועיין ארח"ש כב, הערה א, וילקוט יוסף ח"ב עמ' קמ-קמא.

א,ב – עובדין דחול

יסוד דין עובדין דחול הוא ממה שלמדנו בישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". ודברי הגמרא שבת קיג, א: "וְכִבַּדְתּוֹ – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול… מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". ולמדנו מזה כלל, שכל מה גורם לכך שהשבת תראה כחול אסור. שלא מסתבר שרק מה שדרשו חכמים מהפסוק הם לבדם הדברים האסורים בשבת, אלא מסתבר שבא הנביא ללמדנו שצריך לכבד את השבת בכך שלא תהיה כחול, וההליכה והחפצים והדיבורים הם הדוגמאות השכיחות שכוללות את רוב מעשי החול, אבל באמת כל דבר שהוא מעשה מובהק של חול אסור. וזה היסוד לאיסור 'עובדין דחול'. ומכאן תשובה למזלזלים במה שכתבו הפוסקים על כל מיני דברים שהם אסורים משום 'עובדין דחול' וטוענים שאין לכך מקור, אולם כפי שכתבתי אין צורך במקור פרטי על כל מעשה ומעשה של חול, אלא כל שהוא נראה בעליל כמעשה של חול הרי הוא בכלל האיסור.

ולכן קראתי לפרק "צביון השבת" לומר שאין כאן אוסף של דינים פרטיים, אלא כל הדינים מכוונים למגמה אחת, לשמור על צביון השבת, כיום קדושה ומנוחה, וכפי שנתפרש בנביא.

וכן יבואר בהמשך בהלכות ז-ח לעניין ריצה והתעמלות, על פי מה שפירש  רש"י קמז, א, שאין מתעמלים כי הוא עובדין דחול. וכ"כ רי"ד, תוספות יו"ט, ומ"ב שכז, ז.

א,ג – עובדין דחול לעומת סייגי חכמים

מצד אחד איסור עובדין דחול חמור יותר משאר איסורי דרבנן, שיסודו בדברי הנביאים, ומקורו במצוות עשה לשבות, ועניינו לבטא את צביון השבת. אולם מנגד יש בו צד שהוא קל יותר מאיסורי חכמים, שהוא מותר לצורך מצווה. ועיין להלן כב, ו, ה. והיחס ביניהם הוא כיחס שבין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שמצד מעלתה מצוות עשה גבוהה יותר, ומצד חומרת העונש מצוות לא תעשה חמורה יותר. וכפי שכתבתי לעיל א, ח, עפ"י דברי הרמב"ן שמות כ, ז.


[1]. ביד פשוטה א, א; כא, א, ביאר שלרמב"ן יש לא תעשה הבא מכלל עשה לשבות מטורח ועמל גם בדברים שאין בהם ל"ט מלאכות. ואילו לרמב"ם אין לא תעשה על השבותים, אלא שהואיל ומצינו שמגמתה של מצוות השבת שנשבות, וגם יש בזה עשה 'תשבות', לפיכך במה שתקנו חכמים שבותים מקיימים את מגמת התורה ומתחזקים בקיום העשה.

תפריט