מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא”. המשמעות העיקרית של המצווה, שנזכור שה’ ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בו, ונירא מפניו ונקיים את מצוותיו. קל וחומר הוא, שאם אדם מתיירא להמרות את פיו של מלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה שעליו להתיירא להמרות את פיו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.
עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב”ה. וכבר למדנו (בהלכה ג) שבכמה שמות נקרא הקב”ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של ה’ בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (ח”א ה, א; מ”ב רטו, יט). אבל במסגרת תפילה או שבח לה’, מצווה להזכירם (עי’ פנה”ל ברכות יב, א-ב).
אמרו חכמים שבמקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כ): “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”. אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב; רא”ש ונימוק”י שם).
הזכיר אדם בטעות את שם ה’, מיד ימשיך וישבח אותו, כגון שימשיך ויאמר: “ברוך הוא לעולם ועד” או “גדול הוא ומהולל מאוד”, ועל ידי כך יתקן את טעותו ונמצא שלא הזכיר את שם ה’ לבטלה (רמב”ם שבועות יב, יא).
אמרו חכמים שהשומע את חברו מזכיר שם שמיים לבטלה במזיד, צריך לנדותו בינו לבין עצמו ומיד להתיר לו את הנידוי (נדרים ז, ב; רמב”ם שבועות ט, יב; שו”ע יו”ד שלד לז-לח). המנודה צריך לפרוש מחברת בני אדם ולנהוג כאבל, אולם כיוון שהיו אנשים פרוצים בעוון הזכרת השם לבטלה, הורו חכמים שמצד אחד השומע לא יהיה אדיש לחטאו וינדהו כדי לבטא את מחאתו, ומאידך, יתיר מיד את הנידוי כדי שלא להרבות במנודים שאינם מקיימים את דין נידויָם. ואם הוא יכול להוכיח את חברו על חטאו – יוכיחו.
