אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שה’ נקרא בהם, שנאמר לגבי אלילי עבודה זרה (דברים יב, ג): “וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”, ובהמשך נאמר (שם ד): “לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ אֱלֹוהֵיכֶם”, שאסור לאבד את שמו. המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, ואפילו אות אחת מהשם, עובר באיסור תורה וחייב מלקות (שבועות לה, א; רמב”ם יסוה”ת ו, א; שו”ע יו”ד רעו, ט). גם החותך אות משם ה’, או מכסה אותה בדיו – עובר באיסור מחיקה. כיוון שאסור לאבד את שם ה’, אמרו חכמים שספר תורה, תפילין ומזוזות שבלו, צריכים גניזה (כמבואר להלן הלכה טז).[4]
הכינויים שמשבחים בהם את ה’, כגון: ‘חנון’, ‘רחום’, ‘גדול’, ‘גיבור’, ‘נורא’, ‘נאמן’ ו’חזק’ – אינם נחשבים כשמות קדושים, הואיל וניתן לאומרם באותה משמעות גם על אדם. לפיכך, מותר בשעת הצורך למוחקם כדין כתבי קודש שאין בהם שמות קדושים (רמב”ם יסוה”ת ו, ה; עין יצחק א, או”ח ה. ראו להלן הלכה טו, 18). אמנם כיוון שהם כינויים של השם, אין לאומרם בשירותים (פמ”ג פה, א”א ג; ברכ”י ז; מ”ב יא). גם ‘הקדוש ברוך הוא’, ‘רבונו של עולם’ ו’השם’ דינם ככינויים.
מותר למחוק הקלטה או קובץ או לכבות מסך שיש בו שם שמיים, הואיל ואין שם ממשות של כתב. אמנם עדיף לעשות זאת באופן שאין מוחקים את השם לבדו (עי’ באג”מ יו”ד ב, קמב; יבי”א ח”ד יו”ד כ; ציץ אליעזר יג, א).
אף שאסרה התורה למחוק את השמות הקדושים, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, התירה התורה למחוק את השם המפורש. כאשר נוצר קשר בין אשת איש לגבר זר, ובעלה הזהיר אותה שלא תתייחד עמו, ולמרות זאת התייחדה, ובעלה חושד שזנתה וממילא נאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשהּ. אם אמרה שלא זנתה, כותבים על קלף את פרשת הסוטה שנזכר בה שם ה’, ומוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה היתה שותה את המים. לאחר שתייתם הותרה לבעלה. אם חטאה – עונשה שתמות במחלה מייסרת. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, נאסרה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה – תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. כך היה השלום חוזר לשכון ביניהם (במדבר ה, יא-לא; רמב”ם סוטה ג, ח; טו-טז; כא-כב).
