כל מי שברך בטעות על מאכל שאסור באכילה, כגון בשר שלא נשחט כראוי או חמץ בפסח, לא יאכל אותו, וברכתו נאמרה לשווא. אפילו אם המאכל אסור רק על פי דין רבני, לא יאכל אותו כלל.
אותו הדבר נכון גם כאשר אדם אומר «שהכל ניהיה בידברו» על גלידת חלב במהלך ארוחה בשרית. מכיוון שאסור על פי רבני לאכול חלב עם ארוחה בשרית, אין להכניס את הגלידה לפיו. עם זאת, אם הצליח לנקות את פיו באוכל ושתייה לאחר אכילת הבשר, או אם כבר סיים לאכול את הבשר וחלפה שעה מאז, גם אם האדם נוהג כמקובל בעם ישראל להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב, הוא רשאי לאכול חלק מגלידת החלב. זאת משום שכמה ראשונים מימי הביניים סבורים שאין בכך עבירה על שום איסור, ולכן עדיף לנהוג לפי דעתם ולא לעבור על איסור באמירת ברכה לשווא (ראה שולחן ערוך , הרמ»א, ומפרשים על יורה דעה פט , א).
אם מישהו בטעות מברך על מאכל במוצאי שבת לפני הבדלה ולפני תחילת האכילה, עליו לזכור שאסור לאכול אותו – עליו לטעום כמות קטנה. הסיבה לכך היא שהמאכל עצמו אינו אסור, וטעימתו מונעת את הברכה מלהיות בטלה. אותו הדבר נכון גם אם מישהו בטעות מברך על מאכל לפני קידוש (רמ»א, ה, משנה ברורה כו).
כמו כן, אם מישהו בטעות מברך על מאכל שאינו נאכל עקב מנהג או מסורת, עליו לטעום ממנו מעט כדי שהברכה לא תהיה לשווא. לכן, מי שמברך בטעות על בשר במהלך תשעת הימים הראשונים של אב, עליו לטעום מעט, שכן האיסור לאכול בשר באותם תשעת ימים מקורו במנהג («מנהג»). יתר על כן, טעימת כמות קטנה בלבד אינה מביאה שמחה ולכן כמעט ולא משפיעה על האבל.
אותו הדבר נכון גם לגבי מי שמברך בטעות על האוכל לפני תפילת שחרית. במקרה כזה, עליו לטעום מעט ממנה, שכן אין בכך ביטוי של גאווה, שכן הדבר נעשה אך ורק כדי להימנע מלברך לשווא.
אם מישהו שוכח שהוא צם ואומר את הברכה «שהכל ניהיה בידברו» על מים, רוב חכמי המשפט סבורים שאסור לו לשתות משום שהאיסור על אכילה ושתייה במהלך צום הוא ברור וזהו כלל שאסור לעבור עליו.
