תורה עם וארץ

יג – העסקת ערבים עוינים

מדינת ישראל הוקמה תוך התחייבות לנהוג בצדק ובהגינות כלפי כל תושביה, ולא להפלות שום אדם בעקבות מינו, דתו וגזעו. וגם אם לא היתה מקבלת זאת על עצמה, יש מקום לומר שמצד כללי דרך ארץ היתה צריכה לקבוע זאת בחוק (ראו בארות 3). אולם אף שהמדינה ככלל אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, ראוי לכל יחיד ויחיד שמעסיק פועלים, להתחשב באופן אישי בסולם הערכים התורני, לפיו ישנם שלושה טעמים להענקת עדיפות לפועלים שאינם ערבים, וכולם נובעים מהמלחמה שבין ישראל לערבים על ארץ ישראל. ראשית, מצווה עלינו לרשת את הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת (לעיל ט, א-ב). ומאחר שהערבים העוינים אותנו תומכים במדינות אויב ובארגוני מחבלים שלוחמים נגדנו, מוטלת עלינו המצווה למנוע במידת האפשר את אחיזתם בארץ. וכיוון שבמתן מקומות תעסוקה לערבים עוינים אנו מחזקים את אחיזתם בארץ, ומחלישים את רצונם להגר, מצווה ליחיד שלא להעניק עבודה לערבים עוינים.

מצווה שנייה, הקשורה לזה, היא מצוות "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב). ופירושה: שלא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. כלומר, אסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי שאינו 'גר תושב', וכל מי שאינו תומך בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים אינו יכול להיחשב 'גר תושב' (כמבואר לעיל בהלכות א-ב). בפועל, רבים מהערבים הגרים בארץ אינם זכאים למעמד 'גר תושב', הואיל והם אינם תומכים במדינת ישראל כמדינת היהודים, ואינם מסייעים לה במאבק על קיומה נגד אויביה כפי שמצופה מאזרחים נאמנים, וממילא אסור למכור להם בית או קרקע בארץ. וכיוון שגם מתן עבודה מחזק את חנייתם בארץ, יש לקוות שאם רבים יימנעו מלהעסיק ערבים שאינם תומכים בזהותה היהודית של המדינה, הגירתם למדינות אחרות תואץ, ואלו שיישארו בארץ יתקרבו להגדרה של 'גר תושב'. טעם שלישי, החשש המסוים מפני פיגועים שפועלים ערבים עוינים עלולים לבצע או לסייע בביצועם.

כל הטעמים הללו אמורים כלפי ערבים שיש בסיס לחשוד שהם עוינים אותנו, אבל התומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ראויים למעמד 'גר תושב', ונכון להעסיקם ולגמול עמהם חסד.

יש להוסיף, שאף שמלכתחילה עדיף שלא להעסיק ערבי שחשוד בעוינות ואינו ראוי למעמד של 'גר תושב', בפועל כאשר מעסיקים אותו, חייבים להתייחס אליו בכבוד ובהגינות ואסור לבזותו, לעושקו ולהלין את שכרו. ראשית, מפני חובת ההגינות של מעסיק כלפי עובדיו. שנית, יתכן שהוא הגון ותומך בעם ישראל, וראוי להגדרת 'גר תושב' שאליו אנו חייבים להתייחס בהגינות (לעיל הלכה א, 1). וכן יש ללמוד מההתנהגות כלפי הגבעונים (לעיל בהלכה ו). יש לקוות שככל שיעברו השנים, הערבים העוינים אותנו יתמעטו על ידי תשובה או הגירה למדינות אחרות, ואוהבינו יישארו לחיות איתנו באחווה.

יד – בניית בית בהתיישבות

ישנה דעה בקרב מתיישבי יהודה ושומרון, לפיה גם כאשר העסקת פועלים ערבים זולה באופן משמעותי מהעסקת פועלים יהודים, על סמך הטעמים שהובאו בסעיף הקודם צריך להקפיד לבנות את הבתים על ידי פועלים יהודים או בני עם שאינו במלחמה איתנו, גם אם בעקבות זאת ייבנו פחות בתים או שהבתים יהיו קטנים יותר.^[9]

אולם למעשה נראה, שכל אימת שמחיר הפועלים היהודים או הזרים גבוה באופן משמעותי, עדיף לבנות את הבית עם פועלים ערבים הגרים באזור. כי אחר הכל, המגמה העיקרית היא לחזק את האחיזה היהודית בארץ. ובתחום הבנייה ביהודה ובשומרון, הרווח שבהוזלת הבתים גדול באופן משמעותי מהנזק שבהעסקת פועלים ערבים. אמנם בכל המקצועות שפועלים יהודים או זרים אינם יקרים באופן משמעותי, יש להשתדל להעדיפם. וכן ראוי לפתח שיטות בנייה חדישות ומתועשות שיצריכו פחות פועלים.^[10]

יהי רצון שנזכה ויתקיימו בנו דברי הנביא ישעיהו (סה, כא-כה): "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל. כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי… זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְנָחָשׁ – עָפָר לַחְמוֹ. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'". ובני העמים שעוינים אותנו יחזרו בתשובה, ויסייעו לנו בבניין ארצנו, כנאמר (שם ס, י): "וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ, וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ". ונאמר (שם סא, ה): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם".

א – דינא דמלכותא

אחד הכללים היסודיים בדיני ממונות ומשפטים הוא 'דינא דמלכותא – דינא', כלומר דין המלכות הוא דין בעל תוקף הלכתי מחייב, ולכן חייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למיסים ולמכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי התנועה והבנייה.

שני הסברים נאמרו לזה: האחד, תושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים לכך שהיא תקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם אזרחים רבים רגילים להתלונן על גובה המיסים ועל חוקים שונים, אך כל זמן שהם אינם מתקוממים ומפילים את השלטון, הרי שהם מסכימים למצב הנוכחי של שלטון המלכות, ומודים שהוא עדיף להם על פני האנדרלמוסיה שעלולה לשרור בהעדרו. בכך הם מעניקים למלכות את הסמכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים.

הסבר שני, קרקעות המדינה שייכות למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות, על ידי כוחה הצבאי והכלכלי, שומרת על המדינה. וכיוון שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות, כל מי שמתגורר בהן, חייב לציית לחוקיה. ואף שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, הבעלות שלהם נשענת על הבעלות הכללית של המלכות, שאם לא היתה מלכות, מסתבר שהבית והחצר שלהם לא היו נשארים בידיהם.

לממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית יש לכל הפחות את הסמכות שיש למלכות. כי ההסכמה הציבורית לשלטון הממשלה רחבה יותר, שהרי הציבור בחר בה, ובכך קיבל על עצמו את ההחלטות שתחליט. וגם המיעוט שאינו מיוצג בממשלה, הסכים לקבל על עצמו את החלטת הרוב. ואף אם יבוא אדם ויאמר, שאינו מסכים לשיטה הדמוקרטית, לא ייגרע כוחה של הממשלה מכוחו של מלך ששולט על המיעוט שאינו מסכים עמו בכוח חרבות חייליו, שאף לגביו אמרו: 'דינא דמלכותא דינא'. לפיכך, יש לשמור על חוקי המדינה, ואסור להעלים מס או להבריח את המכס, והעושה כן עובר על איסור תורה של 'לֹא תִגְזֹל' (שו"ע חו"מ שסט, ו).

ב – גדרי 'דינא דמלכותא'

חכמי הראשונים דייקו במשמעות הכלל 'דינא דמלכותא דינא', שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר, אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההיגיון והמוסר המקובל, אין לגזירותיו תוקף. כי רק לתקנות וחוקים המקובלים בשאר המלכויות יש תוקף. וכפי שכתב רבי יוסף חביבא (נימוקי יוסף ב"ב נד, ב): "והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו 'דינא דמלכותא', משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה שׁשׂר-אנס נוטל בזרוע, אינו דין". גם הרמב"ן (שם) כתב, שלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב הריטב"א (נדרים כח, א), שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה, הן על יחיד והן על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל.

בכלל זה צריך שהחוקים לא יַפלו או יקפחו אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים שמפלים באופן בוטה את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שאין לחוקים אלה תוקף של 'דינא דמלכותא'. מפני שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה – אין דינה דין (עי' ציץ אליעזר טז, מט).

אולם כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי-הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות כמעט בכל שלטון, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות היתה מבטלת כלל זה, לא היה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

ג – 'דינא דמלכותא' בארץ ישראל

לדעת הר"ן (נדרים כח, א), הכלל 'דינא דמלכותא דינא' נאמר לגבי מלכות של גויים בחוץ לארץ. מפני שיסוד הכוח של המלכות לחוקק חוקים, מבוסס על כך שהארץ שייכת למלך או למלכות. ולכן אדם שמעוניין להתגורר באותה המלכות, צריך לקבל על עצמו את חוקיה, ואם אינו מוכן לקבלם עליו לחפש מקום אחר. וכן הדין בארצות דמוקרטיות. אבל את ארץ ישראל נתן ה' לעם ישראל, ואין לשום מלכות רשות לגרש יהודי ממנה, הרי שאין למלכות בעלות על האדמה, ולכן אם היהודי לא הסכים לקבל על עצמו את חוקי אותה המלכות, אין להם תוקף לגביו.

אולם רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ם, חולקים על פירושו וסוברים שאין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ובכל מקום שיש מלכות או ממשלה, דיניה וחוקיה מחייבים. מפני שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' נשען על ההסכמה הציבורית למלכות, וכל זמן שהציבור אינו מורד בשלטון, הרי הוא מסכים לקבל על עצמו את החוקים שהוא מחוקק. לפיכך, אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וגם בארץ ישראל חוקי המלכות או הממשלה מחייבים. וכך נפסק להלכה (שו"ע חו"מ שסט, ו).

אמנם במדינת ישראל, נראה שגם לפי הר"ן חובה על כל יהודי לקיים את החוקים ולשלם את המיסים. מפני שכפי שביאר ה'חתם סופר' (חו"מ מד), רק למלך שגובה מיסים לצורך הנאתו הפרטית ולהחזקת ארמונו, חצרו וכבוד מלכותו, אין חובה לדעתו לשלם בארץ ישראל, הואיל ומגורי היהודים בארץ אינם ברשות המלכות אלא ברשות הבורא. אבל חוקים ומיסים שנועדו למען אזרחי המדינה, כגון לצורכי ביטחון, חינוך, כבישים וכדומה, חייבים לקיים ולשלם. ומי שאינו משלם – עובר על הדין של 'דינא דמלכותא דינא', וגם גוזל את חלקו של הציבור (עי' ציץ אליעזר טז, מט; יחו"ד ה, סד). וזאת בנוסף לנימוק שיובא בהלכה הבאה.

ד – סמכות 'טובי העיר' לכנסת ולממשלה

עד כה למדנו שעל פי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', ישנו תוקף הלכתי לחוקים ולמיסים שהמלכות קובעת. עתה נוסיף, שתוקפם של החוקים והמיסים במדינת ישראל מחייב את ישראל יותר מבשאר המדינות. משום שהממשלה נבחרה על ידי רוב הציבור היהודי, ובנוסף לתוקף של 'מלכות', יש לה גם תוקף של 'חֶבֶר עיר'. 'חבר עיר' או 'טובי העיר', היה השם שנתנו למנהיגים שנבחרו על ידי בני העיר או הקהילה. וכתב הרא"ש בתשובותיו (ו, יט), שכל מה שטובי העיר מסכימים לעשות, בכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים, הכל שריר וקיים גם בלא קניין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים. ואף רשאים בני העיר להעניש ולקנוס את מי שעובר על תקנותיהם (שם כז).

כמה הסברים נאמרו להלכה זו. מדברי המבי"ט (ג, רכח) משמע שהתוקף ההלכתי של תקנות הקהל נובע מהמנהג, שהואיל והציבור נוהג לנהל את ענייניו באופן של בחירת מנהיגים המתקנים תקנות ומטילים מיסים וקנסות, אין אדם פרטי יכול לעבור על מנהגם, וחובתו למלא אחר תקנות הקהל. הסבר נוסף, שבכל ענייני הציבור יש לקהל דין של שותפים, שהרי אם לא יתארגנו יחד בכל הנוגע לענייני הציבור, עלולים כולם להינזק, ולכן בעל כורחם נעשים כל בני העיר וכל בני המדינה שותפים וערבים זה לזה (מהר"ם שיק או"ח לד). ועוד, שיש לציבור זכות של 'חזקה', שכך נהגו מאז ומתמיד, שהקהל מתערב מעט בענייניו של הפרט על ידי הטלת מיסים ומכס לצורכי הציבור. ובכל דבר שיש לציבור חזקה בו, אין היחיד יכול לבטלה. לדוגמה, כאשר שביל עובר בחצרו של יחיד, ובמשך זמן רב עברו בו רבים, נקבעה חזקה לגבי ההליכה בו, ואין בעל החצר יכול למנוע את הרבים מלעבור בשביל שבחצרו (ב"ב יב, א; ק, א). וכן הדין לגבי מיסים, יש חזקה שהציבור נוטל מס מכל יחיד.

לפיכך, גם מטעם זה חובה לשלם מיסים (ציץ אליעזר טז, נ). וכיוון שהמיסים נועדו לתועלת כלל הציבור, המעלים מס עובר באיסור חמור של גזל הציבור כולו.

ה – קונה ומוכר ותשלומי מס

טוב לאדם שיראה בתשלום המיסים למדינת ישראל חובה נעימה, שעל ידי תשלומיו הוא נעשה שותף בקליטת העלייה, בביצור הביטחון וביישוב הארץ וקיום ערכים רבים נוספים. ואף שתמיד ניתן למצוא נקודות שבהן מדיניות חלוקת המיסים לוקה בחסרונות ובשגיאות, רוב ניכר של המיסים הולכים למטרות טובות.

הניסיון בקיום חובת תשלום המיסים קשה, שכן פעמים רבות יצר תאוות הממון של האדם מעביר אותו על דעתו. לדוגמה, קורה שאדם מבקש מחשמלאי הצעת מחיר עבור עבודה, ותשובתו היא שבלי חשבונית העבודה תעלה 500 ₪ ועם חשבונית 600 ₪. והניסיון קשה, שהרי לא קל לוותר על מאה שקלים. אבל ההלכה קובעת שאסור לגנוב את המס, ולכן חובה על האדם לומר שהוא מעוניין לקנות עם חשבונית. אמנם כאשר איש המקצוע הוא קרוב משפחה או חבר קרוב, שהיה יכול לעשות לו את העבודה בחינם, מותר לשלם לו בלא חשבונית. מפני שבמצב כזה אפשר להחשיב את התשלום כמעין מתנת הוקרה ולא כשכר החייב במס.

כמו כן כאשר אדם מבקש לקנות מוצר מסוים, והמוכר מציע אותו בלי חשבונית ב-500 ועם חשבונית ב-600 – חובה עליו לקנות ב-600 עם חשבונית. אמנם ככלל, הקונה אינו חייב לדרוש חשבונית, שכן אין עליו חובה לשמש כשוטר או כגובה מס. ובכך שהוא קונה ללא קבלת חשבונית הוא אינו עובר על איסור, כפי שהיה עובר אילו היה אומר בפירוש למוכר שהוא רוצה לקנות בזול ללא חשבונית. בנוסף, גם כשהמוכר אינו נותן חשבונית, לא ברור שהוא מעלים מס, כי אולי הוא מתכוון להוציא חשבונית בהמשך, ואולי מסיבות אחרות הוא פטור מתשלום. אבל ראוי לקונה לבקש חשבונית, שכן יתכן שבזה שהקונה אינו דורש את החשבונית הוא מסייע לדבר עבירה. ועוד, שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), כוללת גם את החובה להציל את החבר מהפסד ממוני (רמב"ם סה"מ ל"ת רצז). והציבור אינו גרוע מאדם יחידי, ויש בזה גם משום מצוות 'השבת אבדה' לציבור. לכן ראוי לבקש חשבונית מהמוכר, ועל ידי כך לדאוג שהמס ישולם (עי' שו"ת עשה לך רב ז, סג).

ו – אין בכוח 'דינא דמלכותא' לבטל מצווה

חוקי המלכות מחייבים בתנאי שאינם מנוגדים לחוקי התורה. וכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש במיתה. אמנם בהמשך הפסוק סמכותו מסויגת בביטוי 'רק חזק ואמץ'. שנאמר (יהושע א, טז-יח): "וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה – כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, רַק יִהְיֶה ה' אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ, וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ – יוּמָת. רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". כלומר תקנותיו של יהושע מחייבות בתנאי שיקיים את הפסוק שנאמר לו קודם (שם ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה – דבריו בטלים, ואין לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעים לו. משום שדבריו של הקב"ה קודמים לדבריו של המלך, שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב"ה (עי' לעיל יב, ה).

ואם כך נאמר לגבי מלך כיהושע בן נון, שנתמנה בהוראת ה' על ידי משה רבנו, גדול נביאי ישראל, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שאין לשום מלך או ממשלה סמכות להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם יחוקקו חוק שיחייב חילול שבת או אכילת מאכלים אסורים – לא יהיה לחוקים אלו שום תוקף, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצועם.

כיוצא בזה, אם תצווה ממשלה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות יישוב הארץ באותו שטח, או תאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהיא מנוגדת למצוות יישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ענייניים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה (ראו לעיל יג, י).^[1]

ז – מעמד בתי המשפט החילוניים

ציוותה התורה (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ופירשו חכמים (גיטין פח, ב): לִפְנֵיהֶם היינו דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. גם כאשר דייני הגויים פוסקים באותו עניין כתורה, אסור לילך לדון בפניהם, שנאמר (דברים א, יז): "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלוֹהִים הוּא", ודייני ישראל הסמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, פוסקים הלכה בשליחות אלוהית. אמנם, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני – פסקה הסמיכה בישראל, ומעמדם של הדיינים נחלש, ובכמה נושאים אף בטלה סמכותם. אך המצווה לדון בפניהם נותרה על כנה, לפי שהם נחשבים שליחים של הדיינים שנסמכו בעבר, ומכוח שליחותם הם מורים הלכה בכל הדינים השכיחים שאם לא ידונו בהם ייגרם נזק (עי' פנה"ל גיור ד, 10).

עמדת רובם המכריע של הרבנים, שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים 'ערכאות של גויים' ואסור לדון לפניהם, הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. ואף ש'דינא דמלכותא דינא', ומותר לשלטון לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים; אולם אין לשום שלטון סמכות לבטל באופן גורף את המצווה לדון בדין תורה בפני דייני ישראל. לפיכך, כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה. ואם הנתבע מסרב להישפט בדין תורה, על התובע ללכת לבית דין או לרב שעוסק בדיני ממונות, ולקבל ממנו רשות ללכת ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו, ואז יוכל לתבוע אותו ב'ערכאות', שכן הלך אליהן ברשות דייני ישראל (עי' רמב"ם סנהדרין כו, ז; דיני ממונות לרב בצרי, ח"א י, ה).

לדעת רבים אף חלים על בתי המשפט החילוניים שבישראל ועל ההולכים לדון בפניהם דברי הרמב"ם החמורים (סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל – הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".

אמנם ישנם תלמידי חכמים ומשפטנים שפקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, מתוך טענה שכל מה שהציבור מחליט הוא בעל תוקף, והציבור רשאי להחליט לדון על פי סברות אנושיות ושיטות משפט שונות שהוכחו כמוצלחות במדינות מודרניות. כפי שנלמד בהלכה הבאה, יש לסברתם משקל. אולם נראה שאת הניכור החמור של מערכת המשפט כלפי ערכי התורה ומשפטיה, שמחלחל לפרשנות כל החוקים והתקנות, גם לפי סברתם לא ניתן להצדיק. התוצאה המרה של ניכור זה, שמערכת המשפט במדינת ישראל היא כיום המוסד הפוגע ביותר בזהותה היהודית של המדינה, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ.^[2]

ח – תיקון המשפט

מצב זה, שבתי המשפט במדינת ישראל שופטים על פי שיטה נוכרית, מהווה חילול השם נורא. לפיכך, חובה גדולה מוטלת על לומדי התורה להכין תשתית משפטית חילופית, וכל זמן שהם אינם מכינים אותה, גם הם שותפים מלאים באחריות לחילול השם. וכיוון שאין עדיין תשתית משפטית על פי התורה שתוכל להחליף את מערכת המשפט, ניתן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים חברה וכלכלה מודרניות על פי משפטי התורה. לכן פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ, שתחילתו בחוקים הטורקיים ועיקרו על פי המשפט האנגלי. ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית. לפי זה, אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דבריו החמורים של הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם… הרי זה רשע, וכאילו חרף והרים יד בתורת משה רבנו".

כדי לתקן את מערכת המשפט, לומדי התורה והמשפטנים צריכים ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם, על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאשר ומה ראוי לשנות, ואילו תקנות ראוי לתקן, ומה ראוי לאמץ מהניסיון המשפטי של המדינות המפותחות.

חובה לציין, שגם לאחר שמדינת ישראל תחליט להעמיד את מערכת המשפט האידיאלית על פי תורת ישראל, נצטרך לקבוע תקופת ביניים, שבה כל החוזים, ההסכמים והתיקים הפליליים, יידוֹנו על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא לזעזע את מערכות החברה והכלכלה שהתבססו עליה. לכן, המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם ושום ערך לא ייפגע מהשינוי. אולם כבר משעה שמדינת ישראל תחליט שבתי המשפט ישפטו כעיקרון על פי ערכי התורה ומשפטיה, גם בתקופת הביניים בתי המשפט הישראלים כבר לא ייחשבו 'ערכאות של גויים'.

מינוי שופטים דתיים: יש רבנים שסוברים שאסור לשומר תורה ומצוות להתמנות כשופט בבית משפט חילוני במדינת ישראל. לעומתם, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור, על ידי נציגיו בכנסת, קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לקיימה ואף להתמנות לשופט בה, שהרי שופט זה לא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית. למעשה נראה שהדין תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מקבל על עצמו את תפיסותיה ותחלואיה של מערכת המשפט, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים, הרי שהוא שותף בחילול השם. אבל אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי ערכי התורה ומשפטיה, ומנסה כפי יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן לא יפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, ישתדל לנטות לכיוון משפט התורה, ובכך יקרב את מערכת המשפט לתיקונה (כך נראה מהראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג, עמ' 244).^[3]

א – נחלת ראובן וגד וחסרון כוונתם

מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עי' במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא; לעיל י, א). והואיל ולבני ראובן וגד היה מקנה רב ועצום, כשראו ששטחי עבר הירדן המזרחי טובים למקנה, באו לפני משה בבקשה שיתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.

תשובתו של משה היתה מפתיעה בחומרתה. ראשית הטיח בהם – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). עוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בֹא אל הארץ, ועוררו בכך חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם (המרגלים) תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (שם יד), ושמא אף אתם תגרמו לאסון נורא כמו המרגלים. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם אם אכן כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (במדבר לב, ז-טו). לאחר סיום דברי התוכחה, ענו בני ראובן וגד, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא רצונם לבנות גדרות צאן למקניהם וערים לטפם, ולצאת חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק לאחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי (שם טז-יט).

לכאורה קשה על משה רבנו, מדוע הוכיח את בני ראובן וגד בדברים קשים ובהאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? וגם אם בתחילה חשד בהם, מדוע אחר שאמרו שבכוונתם לסייע לישראל לכבוש את הארץ, לא התנצל בפניהם על שחשד בהם? במקום זאת, למרות שהסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, היה נראה מדבריו שהוא חושד בהם שלא יקיימו את דבריהם, ולכן דרש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.

אלא שהיה פגם בסיסי בבקשתם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. רצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי נבע מתוך דאגה לממון ולא מפני שרצו לקיים שם את מצוות יישוב הארץ מתוך הרגשת קשר ושייכות למקום.^[1]

וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון ליישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת. לכן גם לאחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל, עדיין התייחס לבקשתם בהסתייגות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא חלק מארץ ישראל, אך אם לא ירוממו את מגמתם, ויתכוונו ליישב את הארץ ולנחול אותה יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים. וכפי שאמרו חכמים (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמיים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם" (כוונתם "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר לעיל י, א; י, ט).^[2]

ב – יריחו וכיבושה

יריחו היתה העיר הראשונה שכבשו ישראל בארץ כנען. יריחו מבטאת במידה רבה את תמצית הכנעניות, וכל דובשה של ארץ ישראל בא לידי ביטוי ביריחו. על כן שלח יהושע מרגלים לראות "אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א), כי היתה יריחו שקולה כנגד כל ארץ ישראל, וכמו שאמרו חכמים: "שהיתה קשה כנגד כולם" (ספרי דברים נב), ו"היתה שקולה כנגד כולם" (ילקו"ש יהושע ח).

מתחילה כל העמק שסביב ים המלח היה כגן ה', ועל כן לוט בחר לגור שם (בראשית יג, י). אולם בעקבות חטאי סדום ועמורה, שסגדו לממונם ובטחו בו עד שנעשו רשעים גמורים, ה' החריב את סדום ועמורה, האדמה הטובה הפכה למדבר שומם, והמים המתוקים הפכו למלוחים (בראשית יט). מכל המקומות הטובים ההם נותרה רק יריחו, פורחת ומשגשגת, נווה מדבר מיוחד במינו, שכל מלכי עולם חפצו ליהנות מפירותיו הטעימים.

אלא שהשפע הגשמי העצום שהיה ביריחו ובכל ארץ כנען, בלא משקל רוחני כנגדו, עלול לסחוף את האדם אל תאוות חומריות ועבודה זרה. מקורו של השפע העצום הזה בקדושת הארץ, אולם כאשר אין קולטים את שורשו הרוחני, התאוות הגשמיות גוברות, ונוצר קלקול גדול. מפני שאין זו חומרנות רגילה אלא חומרנות שמתגברת ומתעצמת על ידי הצלחתה לשעבד את הרוחניות, עד שנעשתה הרוחניות משרתת לחומרנות. לכן הכנענים היו מתועבים במעשיהם יותר מכל האומות (ספרא אחרי מות ט; מהר"ל, גבורות ה' פרק ד). וזה מה שקרה לאנשי סדום ועמורה.

המגמה של ארץ ישראל לגלות את דבר ה' ברוחניות ובגשמיות, ולכן השפע של ארץ ישראל מתבטא ביכולת לקבל בה נבואה ובכך שהארץ זבת חלב ודבש, אולם צריכים זהירות גדולה, שלא להיסחף אחר הגשמיות ולהיפרד מהשורש הרוחני עד אבדון.

תמצית הנטייה הכנענית הנסחפת אחר הגשמיות היתה ביריחו. ועל כן המלחמה נגדה היתה קשה ורוחנית, כוחות של קדושה מול שבע הקליפות הטמאות שהיו בכנען. ועל כן הקיפו את העיר שבע פעמים, שבע הקפות של אמונה, כאשר ארון ברית ה' מלווה את הלוחמים, ומכוח התקיעה בשופרות והתרועה של כל ישראל לפני ה' – נפלו חומות יריחו ובני ישראל לכדו את העיר (יהושע ו). מכאן נפתחה הדרך לכיבוש כל הארץ.^[3]

ג – יריחו וירושלים

כאמור, יריחו ביטאה את השפע הגשמי של ארץ ישראל ואת הנטייה הכנענית להשתעבד לחומרנות. כדי שכניסתם של ישראל לארץ תהיה נקייה מכל תאוות ממון, וכדי לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו לשם מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם גילוי דבר ה' ובניית המקדש, גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם – קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), ולא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ – בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם, כו). כל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לירושלים. כך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים לאזור יריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו סייע לעבודת ה' במקדש.^[4]

לכן חטאו של עכן, שחמד משלל יריחו אדרת שנער, כסף וזהב, היה חמור כל כך, כי הוא פגם בטוהר כוונת כיבוש הארץ ויישובה. מעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אחר כך לחורבן הארץ. שכן אמרו חכמים (ברא"ר פה, יד), שאותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל, וכך לאחר שנים רבות, כאשר גברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמיים. ועל כן, ישראל ככל הגויים, מה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך, ומכוח טענה זו יכול היה להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל.

באחת התקופות הרעות, שבהן נגררו ישראל אחר הגשמיות ועבדו עבודה זרה והפנו את ערפם למקדש שבירושלים, גם עברו על שבועת יהושע ובנו את העיר יריחו. שנאמר (מלכים א' טז, לג-לד): "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת, לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול שייגררו אחר שפע הגשמיות, ויזנחו את הייעוד של העלייה לירושלים והקמת בית המקדש. ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, ייצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו ירבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את מימיו, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן (יחזקאל מז, א-יב). "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשמיים ובארץ, באחדות. כמו שנאמר (זכריה יד, ח-ט): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

ד – תגובת שמואל הנביא לבקשת המלך

שמואל הנביא היה גדול נביאי ישראל אחר משה רבנו. אמרו חכמים (תענית ה, ב), שמבחינה מסוימת שמואל הנביא שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". על ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל גילה את דבר ה' בחיים הארץ-ישראליים. מכוח פועלו של שמואל, שהיה סובב בערי ישראל, ומלמד תורה ומורה הלכה במסירות נפש שאין דומה לה, הצליח לעורר את העם לחזור בתשובה ולבער את האלילות שדבקה בו מאות שנים, והברכה שרתה בישראל. יתרה מזו, לאחר שנים ארוכות שהפלשתים שִעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום, והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי הנהגת שמואל (שמואל א' פרק ז).

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל… וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ. עַתָּה, שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". תגובתו של שמואל היתה קשה – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ: תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ. וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'". שמואל הבין שבקשת המלך אינה למען יישוב הארץ והגנה על העם, שכן בפועל, בזכות השפעתו הרוחנית – עם ישראל חזר בתשובה וגבר על אויביו. אלא שהעדיפו לבטוח במלך מאשר לעבוד את ה' וללכת בדרכיו. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, א; ד-ט). שמואל הזהירם מפני הכוח העצום שביד המלך, שעלול להביא אותו לעריצות ושחיתות, עד שיזעקו אל ה' שיצילם מידיו. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ, וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). שמואל עוד קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו לשמוע בקולם.

שמואל החל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שנחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה'? – כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם! וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בְּנֵי בְלִיַּעַל שבזוּ לו, מפני שהיה צנוע מדי לטעמם. זמן קצר לאחר מכן בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד'. שאול הזעיק את העם וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל, וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל. וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד" (שמ"א פרק יא).

ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם ביקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, העידו בי, לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי מאחד מכם טובת הנאה?! האם לקחתי שוחד מאחד מכם?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר לעם דברי תוכחה קשים, שה' עזרם, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, חזרו וצעקו אל ה', וה' הצילם. והנה עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו – יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה' – תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר: הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך. "וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת, כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם… כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם, כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).

לכאורה יש לשאול: הרי שמואל כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע התרעם עליהם והוכיחם בדברים קשים? אלא שידע שמואל, שהואיל וביקשו מלך שלא לשם שמיים, גם מלכות ישראל כדרך כל המלכויות תחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. על כך התאבל שמואל, וכדי לנסות למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.

אכן, מלכות שאול נפלה. אולם שמואל, בשליחות ה', מינה למלך את רעו הטוב ממנו – את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל שמעמד הקודש מעל לכל. דוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא חש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר במשכן יריעות. אבל נתן הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנוֹ אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).

שלמה המלך מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש, ואף הקדים והזדרז להשלים את בניינו לפני ארמונו. את המקדש בנה בשבע שנים, ואת ארמונו בשלוש עשרה שנה. היתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כדוגמת משרדי הממשלה והכנסת גם יחד, והקדמת בניית המקדש לארמון המלך נועדה לקבוע בתודעה כי המקדש קודם למלכות.

אולם הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי. חששו של שמואל התקיים. המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, העוונות גברו והמלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.

ה – שכרם של מיישבי הארץ – עמרי ואחאב

גדולה מעלתה של מצוות יישוב הארץ, שאפילו רשעים שעוסקים בה זוכים לשכר. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה ט): "פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? (אחאב בנו, אחזיהו בן אחאב, יורם בן אחאב), אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל", היא העיר שומרון (מל"א טז, כג-כד).

כלומר, למרות שעמרי המלך עשה הרע בעיני ה' יותר מכל אשר לפניו (מלכים א' טז, כה), ולמרות שבנה את העיר מתוך מניעים אישיים, כדי לבצר את מעמד מלכותו, שכך אמר: כשם שירושלים למלכי יהודה – כך תהא שומרון למלכי ישראל. למרות כל זאת, זכות מצוות יישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל.

מצוות יישוב הארץ קשורה עם אחדות העם, ואכן בימי אחאב נעשה שלום בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה התחתן עם בת אחאב, ומלך יהודה ומלך ישראל יצאו יחד למלחמה נגד אויביהם (מלכים א' כב). אמרו חכמים על דורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (ירושלמי פאה א, א; דב"ר ה, י). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום: אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם – הַנַּח לוֹ. אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם – עַתָּה יֶאְשָׁמוּ".^[5]

וכן מצינו באחאב, שלמרות שחטא ועבר על כל העבירות שבתורה, מתוך רגש לאומי כיבד את התורה. וכן מסופר, שכאשר בן הדד מלך ארם גבר עליו וצר על שומרון, תבע ממנו לתת לו את כספו וזהבו ואת נשיו וילדיו. ואחאב, שחשב שאבדו סיכוייו לנצח בקרב, נכנע והסכים לתת למלך ארם את כל השייך לו באופן אישי. אולם כאשר הוסיף בן הדד לדרוש את מחמד עיניו, וביארו חכמים (סנהדרין קב, ב) שכוונתו היתה לספר התורה, לא הסכים. הכבוד הלאומי, שהתבטא בכבוד ספר התורה שהוא נכס לאומי מקודש, היה יקר בעיניו כל כך, עד שהעדיף לצאת לקרב אבוד, ובלבד שלא ישפיל את כבוד ישראל במסירת ספר התורה לאויב (ראו פנה"ל חפצי קודש ט, א). כיוון שזו היתה החלטה גורלית, שרבים היו עלולים למות בעטיה, התייעץ על כך עם הזקנים, והם חיזקוהו בהחלטתו שלא להיכנע. אז בא נביא ובישר לאחאב כי יתן ה' את כל הצבא הגדול הזה בידו, וכך היה. שוב בא הנביא אל המלך להודיעו כי לשנה הבאה ינסה מלך ארם לעלות על ישראל בשנית, ואחאב נערך למלחמה לקראתו ושוב ניצח את ארם (מלכים א' כ, א-ל).

ו – בלא אמונה גם היחס לעם ולארץ נחלש

אולם זכות מצוות יישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, אינן יכולות לעמוד לעד. וכיוון שחטאו בעבודה זרה, גם עמדתם הלאומית הלכה ונחלשה עד שלבסוף באה עליהם הפורענות. לאחר שאחאב הצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי שזמם לעשות לישראל, ריחם עליו והעלהו למרכבתו, ואף כרת עמו ברית ושילחו לנפשו. ויבוא הנביא "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד – וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מל"א כ, מב). וכך היה, לבסוף אחאב נהרג במלחמה נגד ארם (שם כב, לד-לח).

עזיבת ה' גרמה גם להידרדרות מוסרית. אחאב חמד את כרמו של נבות היזרעאלי וביקש לקנותו ממנו. אך נבות סירב. ביוזמת איזבל, אשתו המרשעת של אחאב, הובאו עדי שקר שהעידו כנגד נבות שמרד במלך. בעקבות זאת נבות הוצא להורג ואחאב ירש את כרמו. אז הורה ה' לאליהו הנביא: "קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן, הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יז-יט).

שורש הפורענות של בית עמרי התחיל בנטייתם אחר עבודה זרה. אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל המלכים אשר לפניו, עזב את התורה והמצוות, לקח לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, עבד עבודה זרה, הקים לבעל מקדש ומזבח בשומרון והרס את מזבחות ה' (שם טז). כשעמדו נביאי ה' להוכיחו, הרג בהם, עד שרק אליהו הנביא נותר לבדו מכל נביאי ה' (שם יט, י). אז נגזרה על בית אחאב גזרה קשה ונוראה, וכמו שאמר ה' לאליהו הנביא: "שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא, וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (שם יט, טו-יז).

אלא שכל זמן שעדיין עמדה להם זכות יישוב הארץ והאחריות הלאומית, ניצחו במלחמות והיו יכולים לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה שריחפה מעליהם. אך הם לא חזרו בתשובה, ויחסם לעם ולארץ הלך ונחלש, והפורענות שנגזרה עליהם נתקיימה. בתחילה חזאל מלך ארם החל להכות את יהורם בן אחאב (מלכים ב' ח, כח). לאחר מכן אלישע הנביא שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך, וציווהו בשם ה' למרוד ביהורם בן אחאב ולאבד את כל בית אחאב (שם ט, ו-י). וכך עשה: "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (שם י, יז).

ז – העליות בדורות האחרונים

במשך כל שנות הגלות, המשיכו ישראל לכסוף לארצם. היו מיוחדים מבין גדולי הדורות, כדוגמת רבי שמשון משאנץ, רבי יחיאל מפריז, הרמב"ן, רבי יוסף קארו, האר"י והשל"ה, שאף עלו לארץ. אולם עדיין לא הגיעה השעה שיפקוד ה' את עמו, וגם ישראל לא חזרו בתשובה ולא השתדלו כראוי לעלות לארץ, והיישוב היהודי בארץ לא הצליח להתחזק ולהתבסס.

לפני כמאתיים וחמישים שנה החלה התעוררות מחודשת לעלייה לארץ. בשנת תקל"ז (1777) עלה גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוויטבסק לארץ, ועמו כשלוש מאות עולים. אז הונח היסוד לקהילות החסידים בארץ.

אחריו היה הגאון רבי אליהו מווילנא, שכבר החל לדבר באופן מפורש על קיום מצוות העלייה לארץ וישובה, כדי לקרב את הגאולה. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות דיבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. כפי הנראה הגר"א צפה בעיני רוחו את העלול לבוא על יהדות אירופה. בעקבות זאת, כמה מגדולי תלמידיו מילאו את צוואתו ועלו. בשנת תקס"ח (1808), כעשר שנים אחר פטירתו, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, ובראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנה אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן, רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר 'היישוב הישן' האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי 'היישוב החדש', כדוגמת: 'פתח תקווה'. מכמה מאות של יהודים צדיקים שעלו לארץ במסירות נפש שאין דומה לה, במשך פחות ממאה שנה נתרבו לעשרות אלפים. אולם לא זכינו שהמוני בית ישראל ילכו בעקבותיהם, וצרות הגלות הלכו וגברו.

כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א, קמו שלושה מגדולי הדור, רבי צבי הירש קלישר, רבי יהודה אלקלעי ורבי אליהו גוטמכר, והחלו לעודד עליית המונים לצורך בניין הממלכה היהודית בארץ ישראל. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם רבי שמואל מוהליבר, רבי מרדכי אלישברג וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון' (שנת תרמ"ב). באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור חילוניים למען יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה 'הראשונה' (משנת תרמ"ב ואילך – 1882). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א. ואף שבזכות עלייתם היישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים ניסו להתבולל בעמים תוך תקווה שבכך יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת מהמנסים להתבולל התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים משונאיהם. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל (שנת תרנ"ז – 1897). היו מגדולי ישראל שתמכו בה, ולימים התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי' (שנת תרס"ב – 1902). מנגד, היו רבנים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא הציבור הדתי ייגרר אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

בעקבות הרעיון הציוני ובמקביל התגברות האנטישמיות, קבוצות גדולות יותר של יהודים תמכו בעלייה ובהתיישבות, ואף החלו לתבוע הקמה של מדינה יהודית. אולם למרבה הצער, רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית. רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי, כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.

ח – הכרח השיבה לקודש

דפיקות רבות דפק הקב"ה על דלתה של כנסת ישראל, לעוררה לשוב לארצה. לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם מבחינה רוחנית היינו ניצלים, שכן העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ולמצוות, אחר שהיו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכת התורה לעלות לארץ החיים נבנים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה כי הקשורים אליה נשארים מאחור. העולם כולו עסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עסקה בהישרדות, בתנאים שהלכו ונעשו קשים משנה לשנה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ל, א-ה). לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ – החזון הגדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ כדברי הנביאים לאור התורה היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית היתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו בהמונים, נוצר מקום לערבים רבים להגר לארץ בדורות האחרונים.

גם לאחר עלייתם של תלמידי הגר"א, עוד היו לנו הזדמנויות רבות להתעורר. היו שעלו, אבל הרוב המכריע נותר בגלות. רק לאחר השואה התעורר ציבור יהודי גדול לעלייה וליישוב הארץ. והארץ נענתה לכל העולים אליה, ונתנה את פירותיה בשפע רב לבנים השבים מרחוק.

המציאות ההיסטורית הוכיחה, כי אלה שפעלו בדורות האחרונים למען בניינה של ארץ ישראל והצלתו של עם ישראל, בין דתיים ובין חילוניים – זכו לברכה. מן השמיים רמזו לנו כי הגיעה השעה לשוב לארץ. מה שנבנה בארץ בדורות האחרונים התקיים ושיגשג, מה שנבנה בחוץ לארץ קרס והתמוטט. נתקיימו דברי הנביא, שהגר"א ותלמידיו הרבו להזכיר: "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה). רבים מאלה שהובילו את בניינה של הארץ זכו לגדולה, למרות שלא תמיד עשו זאת לשם שמיים, ולעיתים אף העמידו את החלוציות כנגד שמירת התורה והמצוות.

אלא שזכות המצווה היקרה הזו איננה יכולה לעמוד לבדה. בלא אמונה בה' ודבקות בתורה ובמצוות, לא נוכל להמשיך ליישב את הארץ במסירות הראויה ופורענויות עלולות לבוא. וכפי שהיה מספר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, על אביו מרן הרב קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חכמים על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר (דברים לב, טו): שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ". והכוונה, שמתוך חסרון ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות נוראות של חבלי משיח, שנועדו להשיבנו אל מסלול התשובה והגאולה.^[6]

אנו תפילה, שנזכה להתקשר אל השורש המקודש של יישוב הארץ, כפי מגמתם של תלמידי הגר"א וממשיכיהם – הרב קלישר וחבריו. מתוך כך נבנה את מדינתנו לאור הדרכת התורה, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.

ט – מצוות פרו ורבו ויישוב הארץ

גדולה מצוות פרו ורבו, שבקיומה תלויה ההבטחה שהבטיח ה' לאבות שינחיל את הארץ לישראל. לכן, בצמוד להבטחת הארץ נאמרה גם ברכה לעם ישראל שירבה כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים וכוכבי השמיים. שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, יד-טז): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". וכן נאמר לו לאחר ניסיון העקדה (שם כב, יז): "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". וכן נאמר ליצחק אבינו (שם כו, ד): "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". וכן נאמר לו לאחר שחזר מחרן לארץ (שם לה, יא-יב): "פְּרֵה וּרְבֵה… וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".

מעבר לברכה והשמחה שבריבוי הצאצאים, למדנו שרק על ידי ברכת הריבוי יוכלו ישראל להגשים את החזון הגדול ולהביא ברכה לכל גויי הארץ, כי בלא זאת אין אפשרות שיוכלו להשפיע ברכה לכל משפחות האדמה (עי' מלבי"ם בראשית כו, ד).

עוד יש לשים לב שבירך ה' את ישראל שיהיו רבים כעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים, משום שהם מבטאים את הבסיס לקיומו של עם ישראל. ואף שלכאורה אין ייחוד ומעלה בגרגירי החול והעפר, הם הבסיס לַכל ועליהם העולם עומד. מתוך כך יתעלו כל ישראל וכל אחד יגלה את אורו המיוחד, עד שיהיו כולם ככוכבי השמיים לרוב (עי' מלבי"ם בראשית כב, יז-יח; ועי' רבנו בחיי שם כח, יד).

עוד על חשיבות מספרם של ישראל למדנו מכך שציווה ה' את משה לפקוד את כל יוצאי הצבא לקראת הכניסה לארץ, שכן כיבוש הארץ ויישובה תלוי במספרם של ישראל. וכל כך חשוב עניין זה עד שהתורה מקדישה לו פסוקים רבים מאוד. במפקד הראשון שבפרשת במדבר כשמונים ואחד פסוקים, ובמפקד השני בפרשת פנחס כחמישים ואחד פסוקים. ואף חומש במדבר נקרא על שם כך 'חומש הפקודים'. אמרו חכמים (במד"ר ב, יט), שכל זה כדי "להודיע כמה היו חביבים לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותם כל שעה. כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שיידע חשבונה וישמח בה על כל מניין ומניין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מניין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושים רצוני, ומתנחם בהם".

קיום מצוות פרו ורבו בהידור היא גם מצווה גדולה וגם ברכה גדולה. וכן הבטיח ה' לישראל, שכאשר ילכו בחוקותיו, יזכו לרוב ברכות, ואחת המרכזיות שבהן: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ט).

ראוי להוסיף, שלכל זמן אופי מיוחד משלו. כשם שיש זמן שמי שמשקיע בקרקע מרוויח, כך יש דורות שבהם מי שמשקיע ב'פרו ורבו' זוכה לברכה מיוחדת. בתקופה שבה דברי הנביאים מתחילים להתגשם, והארץ נותנת את יבולה, וישראל צריכים להתרבות כדי לנחול את הארץ ולגלות את ברכתה לכל העולם – הזוכים להקים משפחה גדולה, באהבה ובשמחה, זוכים לברכה רבה במיוחד.

י – התרשלות בפריה ורביה מעכבת את יישוב הארץ

כאשר עמדו עולי מצרים להיכנס לארץ, נצטוו לרשת רק את עבר הירדן המערבי, מפני שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים לפי כוחו של עם ישראל, ומספרם של ישראל לא היה מספיק כדי לנחול את שני עברי הירדן (לעיל י, א). לכן לא תכננו לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ורק מפני שהם לא נענו לקריאה לשלום, כבשו ישראל את ארצם. ואף אז לא התכוון משה רבנו שיגורו שם ישראל, ורק מפני שבני ראובן וגד ביקשו לגור שם, נענה להם בדוחק, הואיל וגם עבר הירדן המזרחי הוא ארץ ישראל (לעיל הלכה א).

אך כיוון שלא היינו מרובים מספיק, לא הצלחנו ליישב את הארץ כראוי, ומובלעות רבות נשארו בידי הכנענים. ועברו כארבע מאות שנה עד שהצלחנו להתבסס, להקים מלכות ולבנות את בית המקדש. ובסופו של דבר, נתקיים בנו מה שנאמר (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".

כלומר, הסיבה העיקרית לכך שלא הצלחנו ליישב את הארץ כולה אינה מפני שלא לחמנו כראוי באויבים, אלא מפני שהתרשלנו במצוות 'פרו ורבו', ולא היו מספיק אנשים ליישב את כל חלקי הארץ. שנאמר (שמות כג, כט-לא): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". נמצא שבעומק חטא המרגלים היה טמון חטא נוסף, התרשלות במצוות פרו ורבו. במשך מאתיים ועשר שנים שהיו ישראל במצרים – התרבו משבעים נפש לשישים ריבוא גברים יוצאי צבא. ואילו במשך כל אותם ארבעים שנה במדבר, שבהם היינו צריכים לגדול פי שניים ושלושה, לא גדלנו כלל.

כשם שהתרשלות במצוות פרו ורבו מעכבת את יישוב הארץ, כך התרשלות ביישוב הארץ מעכבת את קיום מצוות פרו ורבו וברכתה. לו היה עם ישראל זוכה לעלות לארץ כשהחלו ראשוני חובבי ציון, ומתעצמים לעלות עם הקמתה של התנועה הציונית; רבים מישראל היו ניצלים מהשואה, משלטון הדיכוי הקומוניסטי וההתבוללות, והיינו היום בארץ ישראל עשרות מיליוני יהודים, ורוב הבעיות עם האויב הערבי היו נפטרות מאליהן.^[7]

יא – הגאולה תלויה בריבוי העם

גדולה מצוות פרו ורבו שעל ידה באה גאולה לישראל. כך היה כאשר היו ישראל משועבדים לפרעה במצרים, שהידרו בקיום מצוות פרו ורבו, שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". ואף לאחר שפרעה הכביד עליהם את עבודתם כדי שיפסיקו לרבות, המשיכו לקיים את המצווה בהידור, שנאמר (שם יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". ואף כאשר ציווה על המיילדות להמית את הבנים, סירבו "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שמות א, כ). ואף לאחר שפרעה גזר להטביע ביאור את כל הבנים הנולדים, "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן" (שם ב, א-ב). הוא משה שגדל להיות מושיעם של ישראל. זהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור", שהמשיכו לפרות ולרבות במסירות נפש, "נגאלו ישראל ממצרים" (ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ח).

וכן בימי הקמת בית המקדש השני ישראל פרו ורבו, ועל ידי כך התחזקו בארץ וזכו לגאולה שנייה. וכפי שאמרו חכמים (איכ"ר א, ב): "כיצד היו ישראל פרים ורבים, היה אדם משיא בנו בן שתים עשרה שנה אשה שהיא ראויה לילד, והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה, לא היה מגיע לעשרים ושש שנים עד שהוא רואה בנים לבניו, לקיים מה שנאמר (תהלים קכח, ו): וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (ראו שהש"ר א, ג). שכן כשם שריבוי העם תלוי במספר הילדים כך הוא גם תלוי בגיל הנישואין, שככל שמתחתנים בגיל צעיר יותר כך העם מתרבה יותר.

וכן לעתיד בזכות מצוות פרו ורבו ניגאל, וכפי שאמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומנין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיהו נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

וכן מובן לכל, שכל זמן שעם ישראל אינו מרובה כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים לרוב, אינו יכול לנחול כראוי את כל הארץ שהנחיל ה' לאבותינו ולנו. ואף השכינה אינה שורה בארץ כראוי, כפי שכתב הרב אברהם אזולאי (לעיל י, ו).

הרי שעל ידי מצוות פרו ורבו מקרבים את הגאולה, ועל ידי ברכתה הגאולה מתקיימת, שנאמר (ירמיהו כג, ג): "וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ". וכן נאמר (יחזקאל לו, ח-יא): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא… וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". ונאמר (שם לז-לח): "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".