לאחר הקמת המדינה, הממשלה וראשי מערכת הביטחון ביקשו לחוקק חוק גיוס חובה לנשים משתי סיבות עיקריות: האחת, מלחמת השחרור היתה מלחמה טוטאלית, ועמד החשש שמא מדינת ישראל תצטרך לשוב ולעמוד במלחמה קשה שבה יצטרכו גם את עזרת הנשים הצעירות. השנייה, רבים ממנהיגי המדינה האמינו בערך השוויון כערך עליון, ובכללו גם שוויון בין גברים לנשים. במשך השנים הסיבה הראשונה בטלה, והשנייה הפכה למרכזית יותר.
משתי סיבות עיקריות רבני ישראל מכל החוגים התנגדו לגיוס נשים. האחת, העריכו שהשירות בצבא יפגע ברמתן הדתית של החיילות. השנייה, עירוב בנים ובנות בצבא מנוגד למצוות התורה לשמור על קדושת המחנה (להלן יב, א). בעקבות זאת, פסקה הרבנות הראשית לישראל, בראשות שני גדולי הדור, הרב עוזיאל והרב הרצוג, שככלל אסור לבנות להתגייס לצבא. אמנם היו מגדולי הרבנים שהתירו לנשים להתגייס לצבא במסגרת גרעיני נח"ל דתיים, או כהוראה פרטית לבת שלא חששו שתינזק.
במשך השנים הרבות שעברו מאז ועד היום (תשפ"ז), בתהליך הדרגתי הצבא השתנה בשלושה תחומים. ראשית, הצבא החל להתייחס בחומרה יתרה להטרדת בנות על ידי מפקדיהן. שנית, מעמד הדתיים בצבא עלה, וכיום קל יותר לחיילות לשמור על רמתן הדתית. שלישית, ככל שהצבא נעשה מתוחכם יותר, אחוז המשרתים ביחידות עורפיות גדל, ומקצועות רבים בצבא נעשו דומים למקצועות אזרחיים, שבהם בנות יכולות לשרת כמו בנים. ואף ביחידות הקרביות, האמצעים הטכנולוגיים הפכו למרכזיים יותר, כך שבנות מסוגלות להפעילם כמו בנים.
בעקבות זאת, יש רבנים ורבניות שסוברים, שמותר ואף מצווה לנשים להתגייס לצבא, שכן עם הכנה מתאימה וליווי בעת השירות, אין לחשוש מירידה ברמה הדתית עקב הגיוס לצבא. וכן ידוע, שבמשך השנים האחרונות, חיילות רבות מקפידות להתפלל, ובבתי כנסת צבאיים רבים, עזרת הנשים מלאה בחיילות שחלקן מקפידות להתפלל אף שלוש תפילות ביום. אמנם גם לדבריהם אין להתגייס ליחידות שדה קרביות מעורבות (כמבואר בהלכה הבאה). דברי הרבנים המתירים גיוס לבנות מכוונים בעיקר לבנות שגדלו בחברה מעורבת מודרנית.
אולם לדעת רוב הרבנים והרבניות, נכון לנשים צעירות שלא להתגייס לצבא. יש סוברים שאף יש בכך איסור גמור. אך הדעה העיקרית היא שאין בכך איסור, אלא הדרכה חשובה שלעיתים משקלה גדול ממשקלו של איסור. כלומר, אף שחיילת שמשרתת בצבא ותורמת לביטחון מקיימת מצווה, ויש לכבד אותה על כך, ובמיוחד כשהיא הולכת בדרכם של הוריה ורבניה; לדעת רוב הרבנים, משתי סיבות נכון שלא להתגייס.
ראשית, על פי הניסיון, שירות הבנות בצבא מזיק לרמתן הדתית של חלק מהבנות, ואף שדברים רבים שופרו, המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. במיוחד בתחום הצניעות, שבו המצב ביחידות רבות נעשה גרוע יותר. כי אף שהמפקדים נרתעים מלהיטפל לחיילות, בין החיילים והחיילות ביחידות רבות המצב חמור. וכיוון שאין מדובר בפיקוח נפש קיומי כשירותם הצבאי של הבנים, הנזק לעם ישראל מחולשה דתית גדול בהרבה מהתועלת שבשירותן הצבאי.
שנית, במבט כלל לאומי, כשם שיש צורך גדול שחיילים יתגייסו לצבא, כך יש צורך גדול לשמור על העורף והמשפחה. וכפי שנוכחנו ב'מלחמת התקומה' ('חרבות ברזל'), כאשר חיילי המילואים גויסו למאות ימים, ובלא תמיכתן של האמהות והרעיות, שנטלו על כתפיהן את האחריות המלאה להחזקת הבית והטיפול בילדים ובפצועים, החיילים לא היו יכולים להמשיך לשרת בהתמסרות שכזו. לפיכך, בנות שרוצות לשרת את עמן באופן המעולה ביותר, יעשו זאת על ידי התנדבות בתחומי החינוך, ההתיישבות, קליטת עלייה ועזרה לזולת, הקמת משפחות ברוכות ילדים ועידוד הגברים לשירות איכותי בצבא.
עוד ראוי להוסיף, שכדי לאפשר גיוס של בני הציבור החרדי, שמקפיד מאוד על הפרדה בין בנים לבנות, צריך שיהיו חטיבות רבות של גברים בלבד. וכיוון שממילא יש אבטלה סמויה רבה בתפקידים העורפיים, נכון לבטל את חוק גיוס חובה לנשים, ולהשאיר את אפשרות הבחירה לנשים להתגייס. על ידי כך ניתן יהיה ליצור שוויון חובות בין כל חלקי החברה, ותוך כך להפחית את האבטלה הסמויה בצבא.[8]
[8]. על סמך הטענות המובאות למעלה הורתה הרבנות הראשית, בראשות הרב עוזיאל והרב הרצוג, שאסור לבנות לשרת בצבא (כ"א אדר א' תשי"א). וכ"כ הרב פרנק (מצוטט במבוא לספרו של הרב ולדנברג 'הלכות מדינה' ח"ב). וכ"כ הרב בעריש, הרב חרל"פ והרב מינצברג (פורסם בא' תמוז תשי"ג). רבני הציבור החרדי, במסגרת הסתייגותם מהציונות ומהמדינה, סברו שהאיסור חמור ביותר, והחזון איש (קובץ אגרות א, קיב-קיג), אף כתב: "רִגשת נפשי מורה ובאה, שהוא ענין של 'יהרג ואל יעבור', ואולי גם מנקודת הלכה כן", וציין שאף במסגרת של קיבוץ דתי (נח"ל) אין פתרון. מנגד, הרב הרצוג כתב (פסקים וכתבים א, נב), שאם יתגייסו בפלוגה דתית באופן שאין חשש פריצות – מותר. וכן יש עדויות, שהרב אונטרמן והרב גורן התירו באופן פרטי לנשים להתגייס, כאשר לא היה חשש שהגיוס יפגע ברמתן הדתית (הובאו בחוברת 'גיוס בנות ושירות לאומי, עיון בהלכה'). אולם רבנים רבים, בעקבות הניסיון, לא חילקו בזה, ואסרו את הגיוס (הרב שפירא והרב אליהו בהחלטת מועצת הרבנות הראשית מט' מרחשון תשנ"ב). ונראה שאין זה איסור גמור כדוגמת איסור בשר וחלב, אלא הדרכה חשובה, שנועדה למנוע ירידה ברמה הדתית שמובילה לאיסורים חמורים. גם מו"ר הרצי"ה לא הסכים לומר שיש בגיוס נשים לצבא איסור.
יש שרצו לומר שאיסור גמור לנשים להתגייס לצבא משום 'לא ילבש', לפיו אסור לאשה ללבוש כלי גבר, ובכלל זה כלי נשק (ראו נזיר נט, א). אולם למעשה, כיוון שפיקוח נפש דוחה איסור 'לא ילבש', במקום סכנה מותר לנשים לשאת נשק. וכיוון שכך, כבר אין זה נחשב 'כלי גבר' (ראו אג"מ או"ח ד, עה; יחוה דעת ה, נה).
כמבואר למעלה, במשך השנים הרבות שעברו, בתחומים רבים המצב בצבא השתפר. עם זאת, הואיל והלחימה הולכת ונשענת יותר על אמצעים טכנולוגיים ופחות על כוח פיזי, נעשה קל יותר לשלב נשים בתפקידי לחימה, ויותר יחידות שדה קרביות נעשו מעורבות, וממילא בעיית הצניעות הפכה לקשה יותר עבור הצבא ככלל, ועבור הבנים והבנות הדתיים כפרט. בעקבות כל זאת, ההדרכה המקובלת היא שאין לנשים דתיות להתגייס לצבא. ולדעת רוב הרבנים הדרכה זו נחרצת לכל הבנות הדתיות הצעירות, ובכללן גם בנות שברור שלא ייפגעו באופן אישי, שכן גיוסן יגרור גיוס של בנות רבות שייפגעו.
כמובא למעלה, יש רבנים, ועימם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות עם בנות החוג שלהם שרגילים בחברה מעורבת מודרנית – סוברים שעם הכנה וליווי, ביחידות מתאימות, אין חשש שיינזקו, וממילא מותר שיתגייסו (הרב אלי רייף), ואף מצווה שיתגייסו במסגרות מתאימות (הרב שלמה ריסקין והרב טהר לב). בנות השייכות לחוג זה, ורוצות להתגייס ליחידות שבהן ניתן לשמור יחסית על כללי הצניעות – יכולות לסמוך עליהם, שכן ההדרכה התורנית לשמירת הדת והלכות צניעות תלויה במידה רבה בקהילה, באדם ובדרכי חינוכו.
יש להוסיף, שהוויכוח הוא על גיוס נשים צעירות, אבל מבוגרות שמתגייסות לתפקידי רפואה, כלכלה ומודיעין, נחשבות במידה רבה כעובדות במגזר הציבורי.