תורה עם וארץ

ו – המורים ככהנים ולוויים

המורים והמורות ממלאים כיום את תפקיד הכהנים והלוויים, שכן תפקידם העיקרי של הכהנים והלוויים היה ללמד תורה לישראל, וכיום המורים הם שמלמדים תורה לילדי ישראל, וממשיכים בכך את מורשת ישראל לדור הבא. כשם שהתורה נתנה לכהנים וללויים מצוות מיוחדות ואיסורים מיוחדים שביטאו את תפקידם המקודש, כך נכון למורים לבטא את קדושת שליחותם על ידי התנהגות אצילית במתן כבוד לכל אדם, בהימנעות מרכילות ולשון הרע, ובהידור במצוות תוך הקפדה על תפילות וברכות.

ראוי למורים ולמורות שיהיו שמחים בחלקם, על שזכו לעסוק במלאכת הקודש המפוארת. ואף אם אינם זוכים למשכורות גבוהות במיוחד, הם זוכים לטפח את ילדי ישראל להיות חכמים וטובים, לחנכם לדרך ארץ ולמעשים טובים, ולגדלם לתורה ולמצוות (ראו לעיל הלכה ג). כשם שהכהנים והלוויים לא קיבלו נחלות בארץ, וממילא לא השתתפו בתחרות הכלכלית ולא ניסו להתעשר, ובזכות כך יכלו להתמקד בתפקידם המקודש – ללמד תורה לישראל, להוסיף חסד ושלום ולשמור על החוק; כך גם המורים והמורות צריכים לשמש דוגמה ומופת של אנשים ערכיים שאינם משתוקקים לעושר, והם שמחים בחלקם על הזכות שנפלה בחלקם ללמד תורה לתלמידיהם. בזכות כך, התורה והערכים שהם ילמדו, ילוו את תלמידיהם עד זקנה ושיבה. אמרו חכמים (זוהר חדש לך לך מב, א): "בֹא וראה כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים – יותר מכולם… ודירתו עם השכינה, וזהו שאמר רבי שמעון כאשר הלך לראות צעירים במקום תלמודם: הולך אני לראות פני השכינה".

גם בבגדיהם צריכים המורים לייצג את המורשת הגדולה שהם מנחילים לתלמידיהם, וכדרך שקבעה התורה בגדים מיוחדים לעבודת הכהנים. לפיכך, נכון שיהיו בגדיהם נאים ומכובדים. אמרו חכמים (שבת קיד, א): "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו – חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו): "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת". שכן כאשר לבושו של מי שמייצג את התורה מלוכלך, הוא מחלל שם שמיים וגורם לאנשים לשנוא חלילה את דבר ה'. קל וחומר כאשר יוצא על המורה שם רע שחטא בחטאים חמורים. גם בהלכות צניעות צריכים המורים והמורות להקפיד, שיהיו בגדיהם מייצגים את ההלכה בהידור, כדי שלא יקטרגו עליהם שאינם מייצגים את התורה. מאידך, ייזהרו שהופעתם תהיה נאה ומכובדת, כדי שלא יטעו התלמידים לחשוב שהדבקים בתורה הם עניים ומסכנים.

על החברה כולה מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום, לכבד מאוד את המורים ולדאוג שיקבלו משכורת נאה. בכישרון הלימוד של המורשת היהודית טמון כוח אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכישרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים (מיכה ד, ב): "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".

ז – ייסוד בתי הספר וגיל תחילת הלימוד

בתורה שבכתב המצוות מבוארות באופן עקרוני, וציוותה התורה לחכמי ישראל שיקבעו תקנות וסייגים, כדי לסלול את הדרך לקיומן בעולם. כך גם בעניין תלמוד תורה, בתורה שבכתב מבוארות המצוות העקרוניות: א) מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם תורה, ב) מצווה על הרבנים ללמד את תלמידיהם תורה,
ג) מצווה על כל אדם ללמוד תורה (לעיל ב, א). כהמשך לכך, על חכמי ישראל מוטלת החובה לקבוע מסגרות להגשמת המצוות הללו. זכה יהושע בן גמלא הכהן, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד הציבורי, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

אמרו חכמים (ב"ב כא, א): "ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבים בכל פלך ופלך, ומכניסים אותם כבן שש עשרה כבן שבע עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותם כבן שש כבן שבע". כלומר, ילד רגיל התחיל את לימודיו בתחילת שנתו השישית, וחלש בתחילת שנתו השביעית (תוספות שם 'כבן'; שו"ע יו"ד רמה, ח).

אחת המשמעויות של התקנה, שכלל הציבור אחראי לדאוג לילדים שהוריהם אינם מסוגלים לשלם עבור לימודם. לשם כך גבו מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסים אלו מִמנו את צורכי הציבור ובכללם גם את לימודי הבסיס של הילדים העניים (עי' שועה"ר קונ"א א, ג). ככל שיותר אנשים הוסיפו ותרמו כספי 'מעשר כספים' עבור תלמוד התורה, כך יכלו להחזיק עוד מלמדים שילמדו יותר תורה לילדים.

תחילת החינוך ללימוד התורה הוא משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז אביו מלמדו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואחר כך פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). ככל שהבנתו מתפתחת, כך מלמדים אותו יותר תורה. כמו כן, מלמדים אותו לקרוא אותיות, כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים (סוכה מב, ב; רמ"א יו"ד רמה, ח).

בעבר, נהגו ללמד את הילדים במשך היום ומעט מהלילה, סמוך לתפילת ערבית, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע רמה, יא; שועה"ר ת"ת א, א). מובן מאליו שהיו שעות במשך היום שהילדים עזרו להוריהם בעבודתם, ובעונות הבוערות עזרו להוריהם במשך רוב שעות היום, ותוך כך למדו לעבוד ולהתפרנס, שכן חובה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות שממנה יוכלו להתפרנס (קידושין ל, ב; לעיל ג, יח). הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ובערבי שבתות וחגים הקדימו לסיים את הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג. כך, כעיקרון, נהגו בישראל מתקופת בית המקדש השני ועד קרוב לימינו. על ידי לימודים מוגברים אלו זכה עם ישראל להוציא מקרבו גאונים בעלי שם.

ח – מספר הילדים בכיתה

שני ערכים מתנגשים סביב השאלה, כמה תלמידים ניתן להכניס בכיתה אחת. מבחינת הלימוד, עדיף שהכיתה תהיה קטנה, כדי שהמורה יוכל לטפח כל תלמיד באופן אישי, ויוכל לטפל בבעיות המשמעת ביתר קלות. מהצד הכספי, ככל שהכיתות יהיו גדולות יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית להוסיף שעות לימוד ולהגדיל את משכורת המורים. לדוגמה, כאשר ישנם מאה ועשרים תלמידים, אם יקצו מורה לכל ארבעים תלמידים, יוכלו להסתפק בשלושה מורים. ואם יקצו מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים, יצטרכו חמישה מורים, ועלויות החינוך יתייקרו באופן משמעותי.

מתקנת יהושע בן גמלא ואילך נקבע (ב"ב כא, א), שכל מורה יְלַמֵּד עשרים וחמישה תלמידים. אמנם יכלו לצרף לכיתה אחת בני שני שנתונים, ולעיתים אף שלושה שנתונים. העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם יחד.

נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר מספר התלמידים שצריכים ללמוד בכיתה הוא מעל עשרים וחמישה. יש אומרים שאם הם בין עשרים וששה תלמידים לארבעים, יוסיפו עוזר שיסייע למורה. ואם היו ארבעים ואחד תלמידים, יחלקו אותם לשתי כיתות, ולכל כיתה יהיה מורה משלה (רמב"ם, נימוקי יוסף, שו"ע יו"ד רמה, טו).

ויש אומרים, שמורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש ארבעים עד ארבעים ותשעה תלמידים – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בכיתה חמישים תלמידים – צריכים לחלקם לשתי כיתות עם שני מורים (רא"ש, רבנו ירוחם). בשעת הצורך, אפשר להקל כדעה זו, ובתנאי שהמורה אכן מצליח ללמד כראוי את התלמידים (ש"ך רמה, י).

וכן לימינו, בכל מקום לפי אופיו, יש לשקול את שתי הדעות, ולמצוא את האיזון בין השבחת החינוך לבין הפחתת העלויות, כדי שכל ישראל יוכלו לקבל חינוך טוב.

בתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, וזאת בתנאי שניתן להקים במקומם כיתה רגילה. אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד ביישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועי' אמונת שמואל שם כו).

אם לא ניתן לשלוח אותם ליישוב סמוך, משום שהוא רחוק או מפני סכנת הדרכים, חובה על בני המקום להקים ביישובם בית ספר גם עבור מעט תלמידים, שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור (עי' רמ"א יו"ד רמה, טו; חו"מ קסג, סו"ס ג; שועה"ר ת"ת א, ג).

ט – קימה לכבוד תלמידי חכמים

החינוך מבוסס גם על יחס הכבוד של התלמידים לרבנים ולמורים, וכן ציוותה התורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא", דרשו חכמים (פסחים כב, ב): "לרבות תלמידי חכמים". בכלל זה, מצווה לקום לכבוד תלמיד חכם, אפילו הוא צעיר, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" – "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם ת"ת ו, א).

תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומדריך את תלמידיו לקיימה. אך מי שאינו בתפקיד של רב או מלמד בישיבה, מפני שאינו מוכן להתמסר לכך או מפני שאין לו שיקול דעת להורות בשאלות החיים, על אף שלמד ועיין, אין חובה לקום בפניו (עי' ש"ך רמד, יא; הליכות עולם ח, עמ' קפט).

צריך שיהיה ניכר שהקימה היא לכבוד החכם, לכן המצווה היא לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו (קרוב ל-2 מטר) עד שיעבור מכנגד פניו (שו"ע רמד, ב; ט). בפני רב מובהק, מצווה על תלמידו לקום כשרואהו מרחוק, כאשר ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או שיֵשב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד שיקום לפניו מלוא קומתו (טור, ט"ז רמד, ד; ח"א סט, ד). אמנם בפועל, רבים מסתפקים ב'הידור', היינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה, שהואיל והרבנים לא לימדו את תלמידיהם שצריכים לקום לכבודם מלוא קומתם, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד). אמנם לכבוד רב מובהק צריך לעמוד עד שיגיע למקומו. וכן במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו ר"מ בישיבה או רב מקומי שמלמד בקהילתו, מצווה על הלומדים ממנו לקום לכבודו קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו. כמו כן, מצווה על תלמידי בית ספר לקום מלוא קומתם לכבוד המורים שלהם כשהם נכנסים לכיתה ללמדם.

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו או בחדר לימוד המיוחד לו. יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל עת שייכנס ויֵצא מהחדר, אפילו מאה פעמים ביום (רא"ש, ברכ"י יו"ד רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם ת"ת ו, ח, עפ"י קידושין לג, ב). אמנם גם לדעת המקילים, בבית מדרש שפתוח לרבים, מצווה לקום לפניו בכל עת שייכנס ויֵצא, כי אולי נמצאים שם אנשים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב, וכשיראו שאין קמים לפניו – ילמדו לזלזל בכבוד התורה (תוס', רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אספה – הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכל יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשיֵצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לומר שיעור או לקריאה בתורה, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו, קמים לפניו שוב. כמו כן, כאשר הרב עומד ופונה לדבר עם אדם שיושב, על האדם היושב לקום לכבודו ולדבר עמו בעמידה.

חכם אינו צריך לקום בפני חברו החכם, אלא יעשה לו 'הידור' (שו"ע יו"ד רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אבל טוב שיעשה לו 'הידור' (רמ"א שם). אולם בשעה שמתבקש לקום לפניו – נכון שיקום, כגון כשהתלמיד עומד להעביר שיעור והכל קמים לכבודו.

העוסק בעבודתו, וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה; לעיל ג, ו). אין עומדים בבית הכסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שו"ע רמד, ד). גם כשעוסקים בתורה – מצווה לקום (שם יא; יד רמה קידושין לג, ב). באמצע שיעור תורה, אין מצווה לקום מפני רב אחֵר שנכנס באיחור, ופעמים שאף יש בזה פגיעה בכבוד הרב שמעביר את השיעור.

ראוי לתלמידי חכמים שלא להטריח את הציבור בקימה לכבודם, גם אם לשם כך יאריכו את דרכם (שו"ע רמד, ו).

מצווה לקום מפני אשת תלמיד חכם, ש'אשת חבר – כחבר'. ונראה שהכוונה לרבנית שהיא שותפה מלאה בסיוע ללימודו של הרב ובהרבצת התורה. גם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה עם אדם אחר, מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם).

כמו כן, רבנית שמלמדת תורה, מצווה לתלמידיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לכל אדם לקום בפני רבנית בעת שהיא נכנסת להעביר שיעור. וכן מצווה לתלמידים בבית ספר לקום בתחילת השיעור לכבוד המורה שנכנסת ללמדם.

י – תשלום ההורים

כיוון שההורים נעזרים במורים כדי ללמד את ילדיהם תורה, מצווה עליהם לשלם להם עבור הלימוד (שו"ע רמה, ו). כפי שלמדנו (לעיל ב, י), החובה היא ללמד את הבנים ואת הבנות את כל יסודות התורה במקרא, באמונה ובמוסר, וכן את ההלכה ומשמעותה, עד שיגיעו לרמה הנדרשת כדי לקיים חיי תורה. בנוסף, את הבנים צריך ללמד גם גמרא, עד שיגיעו לרמה שיוכלו ללמוד בכוחות עצמם ולעיין במקורות ההלכה ובסברותיה (לעיל ב, ז).

בכלל החובה ללמדם תורה, חובה גם לפרנס את הבנים והבנות בעת שהם לומדים תורה, מפני שאם לא תהיה להם פרנסה, לא יוכלו להתפנות ללימוד התורה. בנוסף, חובה על ההורים ללמד את ילדיהם אומנות, היינו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו (לעיל ג, יח). בכלל זה, חובה כיום ללמד את הבנים ואת הבנות לימודי יסוד, כמקובל בבתי הספר, כי הם הבסיס ללימודי המקצוע (לעיל ד, ח).

אין לשלם עבור לימוד הילדים ואספקת מזונם מכספי מעשר כספים, מפני שאסור לקיים מצוות שאדם חייב בהן בכספי מעשר כספים. לכן לדוגמה, אסור לקנות תפילין או צרכי סעודת שבת מכספי מעשר כספים. אבל אם ההורים דחוקים, אזי לאחר גיל שמונה עשרה, יוכלו לשלם מכספי המעשר עבור צרכי המזון, הבגדים והדיור שלהם. שכן מגיל זה כבר אין על ההורים חובה מצד ההלכה והחוק לפרנסם (ע' שועה"ר ת"ת א, ז; ערוה"ש יו"ד רמט, ז; אג"מ יו"ד א, קמג).[4]


[4]. רבים למדו מקידושין ל, א, שחובת האב היא ללמד את בנו תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה. וכ"כ רמב"ם (ת"ת א, ז). יש אומרים, שהכוונה היא שחובה לאב לשלם עבור תושב"כ ולא עבור תושב"ע, כי אותה כעיקרון צריך ללמד בחינם (נדרים לז, א), אבל גם תושב"ע חובה על האב ללמד את בנו, או לדאוג שילמד אותה מהחכמים (לחם משנה והמקנה קידושין שם). מנגד, יש אומרים, שאין לאב חובה גמורה ללמד תושב"ע (כסף משנה שם, ודרישה רמה, א). אמנם בכלל חובת האב ללמד תושב"כ עליו ללמד אותה עם הפירוש הבסיסי, ותוך כך לבאר כיצד לחיות חיי תורה באמונה, מוסר והלכה (יד רמ"ה ומאירי קידושין שם). עוד ביאר ערוה"ש רמה, ה, שחכמים הם שמצוּוים ללמד את התושב"ע לציבור, כי מן הסתם אדם רגיל לא יֵדע ללמדה ברמה מספיקה, והבן הוא שחייב ללמוד אצל החכמים תושב"ע.

כתב ביד רמ"ה (קידושין ל, א), שכל הדיון האם חובה על האב לדאוג שבנו ילמד תושב"ע, הוא כאשר האב דחוק בממונו, אבל אם ביכולתו לשלם, חובה עליו לשלם כדי שבנו ילמד "תלמוד, משנה הלכות ואגדות". ודבריו מוסכמים על הפוסקים (טור ושו"ע רמה, ו; יש"ש קידושין שם; גר"א רמה, טו, ועוד רבים). הוסיף הרמ"א (רמה, ד), שאם אינו משלם עבור תושב"כ, יורדים לנכסיו כדי לגבות את התשלום, אולם עבור תושב"ע אין יורדים לנכסיו. וכ"כ רבים. מאז שהספרים רווחים, חובת האבות והרבנים מתקיימת גם על ידי הדרכה ללמוד בספרים (שועה"ר ת"ת א, ו).

ויש חולקים על הדעות שהוזכרו עד כה, ולפי פירושם בגמרא, אין הבדל בין תושב"כ לתושב"ע, את שניהם האב חייב ללמד את בנו או לשלם עבור כך (מהרש"א קידושין ל, א; שועה"ר ת"ת א, ד). ויש אומרים שאמנם בעבר היה חילוק, אבל בימינו, שמקובל לשלם למורים שמלמדים תושב"ע, כי תוכן הלימוד התרחב, ואין אפשרות לרבנים ללמד תושב"ע וגם לעבוד, ושכר המלמדים הוא שכר בטלה (שו"ע רמו, ה) – חובה על האב לשלם גם עבור תושב"ע (שערי ציון ח"ג כז, ב, יא; מו"ר הרב שפירא בפד"ר ז, עמ' 29).

עוד בכלל החובה, לספק את צרכי מחייתו של הבן בעת שהוא לומד, וכפי שלמדנו מקידושין (כט, ב), ורש"י (שם 'אם'), לבוש (רמה, ב), שועה"ר (ת"ת א, ז). גם את הבנות חובה ללמד תורה ברמה שיוכלו לקיים חיי תורה (לעיל ב, ד), וממילא גם לספק צורכיהן בעת הלימוד.

בעלי תשובה, שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את יסודות התורה, ומצבו הכלכלי של האב מאפשר לו לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, למרות שמצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את יסודות התורה, עליו לממן תחילה את לימודי עצמו, מפני שמצווה שבנפשו קודמת, ואח"כ יממן את לימודי הבן. ואם הבן חריף יותר בהבנתו, יממן תחילה את לימודי הבן, שעל ידי כך תרבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב; שו"ע רמה, ב).

יא – שביתת מורים

אף שהשביתה אינה הדרך האידיאלית לפתרון סכסוכי עבודה, רשאי הציבור להחליט, שבתנאים מסוימים מותר לפועלים לשבות על מנת לדרוש העלאת שכר או הטבת תנאים, כפי המקובל במדינות רבות. אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת, ויהיו פנויים ללמד. לפיכך, אם המורה אינו הולך לעבוד בעבודה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן דין העוסקים ברפואה.

רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שאם לא ישבתו ייגרם נזק למערכת החינוך או הבריאות, אפשר להתייעץ עם בית דין, ולאחר קבלת היתר – מותר לשבות. שכן לפעמים צריך לבטל תורה או חסד כדי שאפשר יהיה לקיימם לטווח ארוך. לפיכך, בלא קבלת אישור מבית דין חשוב או מרבנות מקומית, אסור למורים שמלמדים תורה להשתתף בשביתה (הרב עוזיאל תחומין ה, עמ' 289; אג"מ חו"מ א, נט; יחו"ד ד, מח. ועי' תחומין שם בדעת רשז"א, וספר 'מורה לרבים' טז).

גם למורות שמלמדות בנות, אסור לשבות, וכפי שלמדנו (ב, ד; ב, ט), שנשים חייבות ללמוד תורה כפי הנדרש לקיום חיי תורה.

יש סוברים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל את לימודי המדעים והשפות, כיוון שאין מצווה ללמוד, מותר להשבית כשאר העבודות. אולם נראה, שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר, וכדי להעשירם ולבססם נלווים אליהם לימודי מדע ושפה – גם אותם אסור להשבית. מפני שכאשר הם נלווים ללימודי הקודש, הם מסייעים להבנתם, וגם הם נחשבים לענף מהמצווה (לעיל ג, א-ג; ג, יח). כלומר, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמיים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיי תורה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשביתה, שכולה מצווה (עי' משנת ר' אהרן ב, עא).

יב – מסיבת תחילת הלימוד – 'חלאקה'

רבים נוהגים לערוך מסיבה לבן בהגיעו לגיל שלוש, לכבוד כניסתו לשלב שבו מתחילים לחנכו לתורה ולמצוות. בכלל המסיבה גוזרים את שערו כתספורת של בוגר, תוך השארת הפאות שאסור לגלח. בכך מתחילים לחנכו למצווַת "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז). רמז לכך במצוות הערלה באילנות, שאמרו חכמים (תנחומא קדושים יד), על שלוש שנות הערלה שרומזות לשלוש השנים הראשונות של התינוק שבהן אינו יודע לדבר ולשוחח, ואז אין מקיימים בו מצוות. "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת – יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה. כיוצא בזה, בשלוש השנים הראשונות הילד דומה לעץ ערלה, ואין גוזרים את שערותיו, ובשנה הרביעית הוא כבר יכול להתקדש, וגוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, ועל ידי כך ניכר שהוא יהודי.

כיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח בה כדי לחבב את המצוות. יש מזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ובמשקה. ויש נוהגים ללכת לרב ולשתפו בגזירת שערו של הילד, ולבקש ממנו שיברך את הילד (ראו פנה"ל זמנים ה, ה, במנהג לקיים 'חלאקה' בל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש).

אמנם אין חובה לקיים מנהג זה, וישנם רבנים ועדות שאינם נוהגים לקיימו.

היו קהילות שהתחילו ללמד את הילד לקרוא אותיות בגיל שלוש, והיו לוקחים לוח של אותיות ומצפים אותו בדבש או בסוכר, ואומרים לילד ללקק את המתיקות שעל האותיות, כדי לחבב עליו את האותיות והלימוד. בנוסף, ביום כניסת הילדים ללימוד, בסביבות גיל שש, נהגו להלבישם בבגדים יפים ולערוך להם מסיבה חגיגית עם דברי מתיקה.

וכן נוהגים כיום לערוך מסיבה חגיגית בכניסת התלמידים לכיתה א'. בהמשך השנה, כאשר רוב ילדי כיתה א' כבר יודעים לקרוא, עורכים מסיבה נוספת, 'מסיבת סידור', שבה נותנים להם סידור כדי להרגילם בתפילה. עוד מסיבה עורכים לקראת סוף השנה, בסמוך לחג השבועות – 'מסיבת חומש'. במסיבה מחלקים לילדים את החומש שבו יתחילו ללמוד את התורה מהכתב. רבים מלווים את המסיבות בשירים, ריקודים, דברי ברכה וחלוקת ממתקים.[5]


[5]. כתב באורחות חיים (מנהג רז"ל בת"ת א): "נהגו כשאדם משים בנו לתלמוד תורה, שכותבין על קלף או על לוח האותיות, ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים, ולשין לו חלות בדבש וחלב, ומביאין לו פירות ומיני מגדים. ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר, ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים, ומקרין אותו האותיות. ואח"כ מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל האותיות, ואח"כ מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה, מתחילין בתורת כהנים בספר ויקרא, ועושין לו סעודה של שמחה, לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו להר סיני". מנהג זה הובא כבר לפני כתשע מאות שנה במחזור ויטרי תקח, וכן ברוקח (שבועות רצו).

יג – בר מצווה ובת מצווה

בעוד הילדים קטנים, מצווה מהתורה על הוריהם ללמדם תורה ולהרגילם לקיים את מצוותיה. אולם חובת הקיום של כל מצווה ומצווה בפועל היא מדברי חכמים (כמבואר בהערה 1). מעת שהבת תגיע לגיל שתים עשרה והבן לגיל שלוש עשרה, הם מתחייבים במצוות מהתורה, מפני שהגיעו לגיל שבו הם כבר יכולים לקבל אחריות על מעשיהם (נדה מה, ב; שו"ע או"ח תרטז, ב). ודבר זה יסודו בהלכה למשה מסיני (רא"ש, מהרי"ל).

אמרו חכמים, שמשעה שאדם נולד יש בו יצר הרע, ומשעה שיגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז; זוה"ח ח"א יח; זוהר ח"ב צח, א). לכאורה יש לשאול: הרי בדרך כלל הילדים נראים נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע? מאידך, דווקא כשהם מתחילים להתבגר הם נוטים יותר להתחצף ולפרוק עול, ומדוע אמרו חכמים שנכנס בהם יצר טוב? אלא שיצר הרע הוא יצר קיומי, המושך את האדם להשגת צרכיו ורצונותיו החומריים, גם בדרכים לא כשרות. אולם יצר הטוב הוא היכולת של האדם לקבל אחריות על מעשיו, להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, וזמן ההגעה למצוות הוא הזמן שבו מתחילים להיות מסוגלים לכך. לעומת זאת, הקטן דואג בעיקר לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים, הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בחיבה או בפרס, ונמנע מעשיית רע מחשש לעונש.

אמנם כיוון שעד גיל עשרים הנערים והנערות עדיין לא סיימו את תהליך התבגרותם, הם מתקשים יותר להתגבר על יצרם ולדחות סיפוקים, והם עלולים יותר לטעות ולהתפתות. לכן בבית דין של מעלה לא דנים את האדם על חטאיו במלוא החומרה עד גיל עשרים (שבת פט, ב). אך כיוון שכבר מעת הגעת הנערים לגיל מצוות הם מסוגלים להיות אחראים למעשיהם, הם מתחייבים במצוות ונעשים שותפים באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן הם יכולים להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה עבור המשפחה, וכן אם יאכלו – יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פנה"ל ברכות א, י).[6]


[6]. מבואר בנדה (מה, ב), במשנה, וכן דעת רבי, שנערה בת שתים עשרה מתחייבת במצוות, והנער בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שנתן הקב"ה "בינה יתירה באשה יותר מבאיש", ולכן היא מתחייבת במצוות שנה לפני כן. ולרבי שמעון בן אלעזר, הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה, משום שרגילים לשלוח את הבן ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (חכמת חיים) תחילה". ואף אם אין לו רב ומורה, כיוון שהוא רגיל לצאת ולבוא – הוא מתפקח יותר מהבת שאינה רגילה לצאת מביתה (תוס' שם). הלכה כדעת רבי, שהבנות נכנסות למצוות שנה קודם (שו"ע או"ח תרטז, ב). יסוד הלכה זו, שבגיל הנעורים מגיע זמן חיוב המצוות – בהלכה למשה מסיני (עי' שו"ת הרא"ש טז, א; רשב"ץ אבות ה, כא; שו"ת מהרי"ל נא; תפארת ישראל אבות ה, קסא; מ"ב נה, מ).

וכן לעניין שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין מג, ב; רש"י דברים כט, כח), מעת שיגיעו לגיל מצוות – נכנסים בערבות זו, ומצטרפים למניין (שו"ע או"ח נה, ט), וחולצים או מייבמים (שו"ע אה"ע קסט, י), וכשרים לעדות (חו"מ לה, ג).

כדי להוציא ידי חובה או להתמנות לשליח, צריך שבנוסף להגעה לגיל מצוות יתחילו לצמוח שתי שערות ראשונות כסימן התבגרות. אמנם בתלמוד (נדה מח, ב) מובאים דברי רבא, שאין צריך לבדוק נערה שהגיעה לגיל שתים עשרה אם יכולה למאן, מפני שחזקה שהביאה סימנים של שתי שערות ואינה יכולה למאן. מסקנת הגמרא שדין זה נאמר רק לחומרא, כגון למנוע ממנה למאן, אבל לקולא, שתוכל לחלוץ במקרה שנפלה לייבום, אין סומכים על החזקה, וכדי שחליצתה תהיה ברת תוקף, צריך לבדוק שהביאה סימנים. למעשה, נחלקו הפוסקים בתוקפה של החזקה, יש אומרים שסומכים על החזקה בכל עניין, מלבד בדברים הנוגעים לדיני תורה בענייני עריות (מהרי"ק חדשים מז). ויש אומרים שגם בעריות סומכים, מלבד חליצה שאמרו חכמים שצריך לבדוק (זרע אמת ג, יו"ד קמב). ולרוב הפוסקים, עבור כל דיני תורה, כגון להוציא ידי ברכת המזון וקריאת פרשת זכור, צריך לבדוק, אך לדברים מדרבנן כמו תפילה וברכות סומכים על החזקה (מ"א נה, ז; שועה"ר ו; מ"ב לא). ויש אומרים שגם לדעתם מהתורה סומכים על החזקה, ורק חכמים אמרו שבדינים מדאורייתא אין לסמוך על החזקה. ולכן בדיעבד, אם נער שכתב תפילין כבר אינו לפנינו, סומכים על החזקה, שהואיל והגיע לגיל שלוש עשרה – חזקה שהביא שערות (נו"ב או"ח תניינא א; פמ"ג א"א נה, ז; תורת חסד או"ח א). ואפשר שלדעתם, כיוון שחכמים הם שהחמירו בדינים מהתורה שלא לסמוך על החזקה, כאשר ייגרם עלבון גדול מהבדיקה, גם בדיני תורה יש לסמוך לדעתם על החזקה, כגון להוציא ידי קידוש. שאמרו חכמים שגדול כבוד הבריות שדוחה איסורי חכמים (ברכות יט, ב).

יד – שמחת בר ובת מצווה

שמחה גדולה לבן ולבת שמגיעים לגיל שבו הם מתחייבים במצוות, שאמרו חכמים (ב"ק פז, א): "גדול המצֻווה ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה", שהואיל והוא מחויב – הוא נעשה מקושר יותר למצוות ונאמן יותר לקיומן, וממילא שכרו על קיומן גדול יותר. לפיכך, מצווה לשמוח בסעודה לכבוד הכניסה למצוות.

נוהגים שבמשך הסעודה, חתן בר המצווה עומד לפני הנאספים ומודה לה' על הזכות להתחייב במצוות ולהיות שותף בייעוד הגדול של עם ישראל, ומוסיף דברי תורה כביטוי לכך שנעשה שותף מלא באחריות לקיום התורה. ואף ההורים מודים לה' על שזכו לגדל את ילדם ולהביאו לכך (יש"ש ב"ק ז, לז; מ"ב רכה, ו). כמו כן, נוהגים שתלמידי חכמים או קרובי משפחה אומרים דברי תורה בסעודה ומברכים את הנכנס למצוות.

וכן מסופר בזוהר (זוה"ח ח"א יד, ב), שרבי שמעון בר יוחאי הזמין את בעלי המשנה לסעודה גדולה שעשה, והיה שמח ביותר. שאלו אותו המוזמנים: מדוע אתה שמח כל כך? השיב: מפני שביום זה בני אלעזר הגיע לגיל שלוש עשרה, ונשמה קדושה יורדת אליו. הכוונה שעד גיל שלוש עשרה רק הנפש מתגלה בו, ואילו מגיל שלוש עשרה הוא יכול לקלוט גם את הנשמה, וזו המשמעות של קבלת עול המצוות וכניסת היצר הטוב. ואף השמחה שערך אברהם אבינו ליצחק בנו, יש מפרשים שהיתה ביום הגיעו לגיל מצוות, שנאמר (בראשית כא, ח): "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". הִגָּמֵל פירושו שנגמל מהשעבוד ליצר הרע ונכנס בו יצר הטוב (בראשית רבה נג, י, עפ"י מתנות כהונה). עוד אמרו, שמסעודה זו מתעוררת סנגוריה גדולה על ישראל, "שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ראה בניך, כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך" (בא"ח ראה יז).

מצווה לקיים את הסעודה ממש ביום הכניסה למצוות, שהוא יום ההולדת של גיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים, והוא יום השמחה האמיתי. כאשר קשה לקיים את הסעודה ביום ההולדת עצמו, אפשר לקיימה יום או יומיים אחר כך, שעדיין נמשכת בהם השמחה מיום הכניסה למצוות. אולם במקרה כזה – יש להרבות בדברי תורה כדי לחזק את המצווה שבסעודה (עי' יש"ש ב"ק ז, לז; מ"א רכה, ד). ונכון שבר או בת המצווה אף יעשו בה 'סיום' של ספר חשוב.

טוב לקנות בגד חדש לבן או לבת שמגיעים למצוות, כדי שיברכו עליו 'שהחיינו', ויכוונו להודות גם על כניסתם לעול המצוות (בא"ח ראה יז). גם כאשר נאלצים לדחות את המסיבה בכמה ימים, טוב שיברכו 'שהחיינו' על בגד חדש ביום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

ראוי להורים ללמוד עם הנער או הנערה לקראת כניסתם למצוות על משמעות התורה וקבלת המצוות. ויש מהדרים לערוך לילדם מסע שבו יעמיק את היכרותו עם שורשי המשפחה, הסבים והסבתות, ובכך מקשרים את שמחתו הפרטית לשרשרת הדורות המפוארת של משפחתו בעם היהודי. יש נוהגים להפגיש אותו עם תלמידי חכמים או עם יהודים שעוסקים במצוות חשובות כמו יישוב הארץ, חינוך, עזרה לזולת או פיתוחי מדע לטובת האנושות, ובכך מחברים את האחריות האישית לשמירת המצוות לאחריות הלאומית ולתיקון העולם. כיוצא בזה מסופר במסכת סופרים (יח, ז), שאנשי ירושלים היו לוקחים את בניהם כשנכנסו למצוות להתברך על ידי תלמידי חכמים.

טו – בת מצווה

מצווה לחגוג את בת המצווה. אמנם היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה כח, 10). אולם אין מקום לדבריהם, הואיל וברור שאין הכוונה לחקות את הגויים אלא להוסיף שמחה. בעבר הרחוק, ברוב המשפחות לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים, ורק יחידים הידרו בזה. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות שלא היתה חובה לקיימן. אולם בדורות האחרונים, כיוון שעול העבודה פחת, והאנשים התעשרו, נעשה קל לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, וממילא מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. כיוצא בזה לגבי בנות, הנוהג המקובל בעבר היה, שנשים פחות יצאו מביתן, ולכן גם המהדרים ציינו את בת המצווה בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולהיות שותפות באחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח כח; יבי"א ח"ו או"ח כט). יתר על כן, בזמננו, שרגילים לחגוג אירועים שונים כדוגמת יום הולדת ומסיבת סיום שנת לימודים, קל וחומר שמצווה גדולה לחגוג את היום שבו נכנסים למצוות.

לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות. וכשם שמכינים את הנערים לקרוא בתורה וללמוד לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותחגוג את סיומו במסיבה.

טז – מנהגי בר מצווה

מנהג קדום מתקופת הראשונים, שהנער עולה לתורה בשבת הראשונה אחר הגיעו למצוות (מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה), ונוהגים להעלותו לעליית 'מפטיר' כדי שיקרא את ההפטרה. בדורות האחרונים יש נוהגים ללמד את הנער לקרוא את כל הפרשה בציבור, כדי להרגילו להיות 'בעל קורא'. אבל צריך להשתדל שעול הקריאה לא יִכבַּד ויעיב על שמחת כניסתו למצוות. כמו כן, יש לבדוק אם הגיע לרמה הנאותה לקריאה בתורה, שאם לא כן, אין זה מכבוד הציבור שיקרא עבור כולם. מה עוד, שמסתבר שיטעה טעויות שבעטיין צריכים לחזור. ואם יחזירו אותו, תיגרם לנער עוגמת נפש ובושה. ואם לא יחזירו אותו, לדעת רבים לא יצאו ידי חובת קריאת התורה (ראו על כל זאת בפניני הלכה חפצי קודש טו, טז).

מנהג אשכנז, שהאב מברך בהגיע בנו לגיל מצוות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה" (עיטור ג' הלכות מילה; תשב"ץ קטן שצ; מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה). מקור ברכה זו במדרש (ברא"ר סג, י; פסיקתא זוטרתא תולדות כה). משמעות הברכה, שעד גיל שלוש עשרה האב אחראי על מעשיו של בנו ונענש עליהם, ומעתה הבן אחראי על מעשיו. ויש מבארים, שבעוד הילדים קטנים, כיוון שהם אינם אחראים למעשיהם, אם הם עוברים ייסורים, הרי שזה בעוון הוריהם, ומעת שיגדלו האחריות עוברת אליהם, ועל כך שהאב נפטר מאחריות זו הוא מברך.

אמנם בקהילות רבות של יוצאי ספרד, לא נהגו לברך ברכה זו שלא נזכרה בתלמוד. ואף באשכנז היו שנהגו לאומרה בלא שם ומלכות, באופן שאינה נחשבת ברכה אלא הודאה.

למעשה ישנם שלושה מנהגים: א) מנהג רבים מיוצאי אשכנז לומר את הברכה בשם ומלכות (גר"א או"ח רכה, ב; ח"א סה, ג; עולת ראיה). והמנהג הרווח לאומרה לאחר סיום העלייה הראשונה של נער בר המצווה לתורה. ב) מנהג רבים מיוצאי אשכנז ויוצאי ספרד, לומר את הברכה בלא שם ומלכות. יוצאי אשכנז אומרים אותה אחר העלייה לתורה, ויוצאי ספרד בסעודה (רמ"א או"ח רכה, ב; לבוש, דה"ח, בא"ח ראה יז; יבי"א ח"ו או"ח כט). ג) מנהג רבים מעולי צפון אפריקה ותימן ועוד קהילות של יוצאי ספרד, שלא לומר ברכה זו כלל (זוכר ברית אבות עמ' ל; עלי הדס יח, ט; כתר שם טוב עמ' שיח).

הנחת תפילין: החינוך לכל מצווה הוא משעה שהקטן יכול להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה (סוכה מב, א; מ"ב שמג, ג; פנה"ל שבת כד, א). יש נוהגים כך גם לגבי תפילין, ומעת שהאב מעריך שבנו מסוגל לשמור את גופו נקי, מתחיל לחנכו להניח תפילין. אולם המנהג הרווח לדחות את החינוך לתפילין עד סמוך לבר המצווה. משום שהנחת התפילין צריכה להתקיים ביראת כבוד, תוך שמירה על גוף נקי ובלא היסח הדעת, וקשה לחנך ילדים לכך. בפועל, יש נוהגים שהנער מתחיל להניח תפילין חודש לפני בר המצווה, ויש מקדימים ומניחים חודשיים או שלושה לפני בר המצווה. וכל הורה יכול לבחור כיצד לנהוג לפי מה שמתאים לבנו (ראו פנה"ל חפצי קודש ג, יט). רבים נוהגים לציין את תחילת קיום מצוות הנחת התפילין באירוע חגיגי.

א – מצוות יישוב הארץ – יסוד האמונה

המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, היא לעלות לארץ ישראל כדי שיימשך ממנו עם גדול ומבורך שיביא ברכה לכל משפחות האדמה, שנאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (להלן הלכה ו). החזון הגדול של עם ישראל להביא ברכה לעולם יכול להתקיים רק מתוך ארץ ישראל, הארץ שבה דבר ה' מתגלה. שנאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

ערכה של מצוות יישוב הארץ גדול כל כך, עד שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). עוד אמרו (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". והוסיפו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". לכאורה יש להבין: מדוע ארץ ישראל, שאינה אלא מקום ארצי, תופסת מקום מרכזי כל כך בתורה ומשמעותית כל כך לאמונה בה'?

אלא שעיקר האמונה היא שה' אחד, והוא המחייה את השמיים ואת הארץ, את הפרט והכלל. מנגד, חטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפישה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד (עי' פנה"ל אמונה ומצוותיה ב, ב-ג). הפירוד הגדול ביותר הוא הפירוד שבין השמיים לארץ, בין הרוח והחומר. כהמשך לכך נעשה גם פירוד בין הערכים השונים, שמוביל לפירוד עמוק בין בני האדם, שבעטיו הם נוטים אל הרע. פירודים אלו יכולים להתבטל על ידי עם ישראל בארץ ישראל.

בחוץ לארץ, ישראל יכולים לגלות את הקדושה רק ברוחניות ובחיי היחידים והקהילות המצומצמות, תוך ניכור מהטבע ומהחיים הציבוריים והלאומיים. כי כל מה שיוסיפו בפיתוח המדע והכלכלה עלול לסייע לממלכות ולממשלות להרשיע. כך יצא שהיהודים שסייעו לגרמניה בפיתוח הכלכלה, המדע, החברה וסלילת פסי הרכבת, סייעו בעקיפין לבניית העוצמה שאיפשרה לה ליזום את מלחמת העולם השנייה ולבצע את הרצח ההמוני הגדול ביותר – השואה. כך גם היה בספרד הנוצרית, שיהודים תרמו לשגשוגה והיא הפכה למלכות רשע; וכך היה ברוסיה, שיהודים היו פעילים מרכזיים בניסיון לקדמה למדינת צדק ורווחה, והפכה לבסוף למדינה קומוניסטית עריצה ואכזרית להחריד. אלו דוגמאות חמורות מההיסטוריה, אולם במידה מסוימת כך היה בכל הגלויות. ממצב זה נראה כאילו דבר ה' יכול להתגלות בתחומי הרוח בלבד, ולא בתוך המציאות הארצית הממשית והלאומית שנשארת בקלקולה. יש מכך פגיעה עמוקה באמונה, כעין עבודה זרה, שכן יוצא שה' יתברך מתגלה בצדדים הרוחניים בלבד, וכל התחום הגשמי, הציבורי והלאומי מתקיים בלעדיו ואף בניגוד לו. לכן הדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה אינה מתגלה במרחבי הארץ ובחיי הכלל, נחשב כמי שעובד עבודה זרה וכמי שאין לו אלוה.

לעומת זאת, בארץ ישראל ניתן לאחד את כל הערכים, ולכן בה מתגלה האמונה האחדותית, שהיא עיקר ויסוד אמונת ישראל, וכפי שאנו אומרים בכל יום שחרית וערבית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). לשם כך הנחיל ה' את הארץ לישראל, שנאמר (שם ד, לח-לט): "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה… וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד". כיוון שה' ברא את השמיים ואת הארץ ואת כל אשר בם, הדבקות בה' צריכה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. וכפי שאמרו חכמים (ברכות סג, א): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) – זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה. וכך כל הפרטים מתלכדים סביב האמונה.

ב – האמונה שמתגלה בטבע

סגולתה של ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש. אע"פ שהיא ארץ גשמית – היא קודש. כלומר הקדושה יכולה להתגלות בה, ודבר ה' מתגלה על ידה. לשם כך ה' ברא אותה. ולכן מצווה על עם ישראל ליישב אותה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. לכן גם פירותיה קדושים, ונצטווינו להפריש מהם תרומות ומעשרות.

בעלי אמונה מצומצמת סבורים שהאמונה נשענת על ניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. לכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לפי קוצר דעתם, אלוהים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, וכדי להתחזק באמונה הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. גם המדע בעייתי בעיניהם, מפני שהוא מבטא את גדולת החכמה שבטבע ולא את הנס. אולם יש בעמדתם בחינה של כפירה ואליליות, לפיה כביכול הטבע והמדע מנותקים מה' ולא ה' ברא אותם. מנגד, יש אנשים שמסתפקים בהסברים המוגבלים של חוקי הטבע תוך התעלמות מהבורא שבראם. לעומת שתי הדעות המוטעות, האמונה השלימה היא לדעת שה' ברא את כל חוקי הטבע, ונתן לאדם חכמה להבין אותם ועל ידי כך ליישב את העולם. מתוך כך, בעלי האמונה השלימה שואפים לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך המקודש שבכל דבר שנמצא בטבע (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, א-ב).

מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מדריכה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשיקולים הריאליים, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא התחשבות ביכולתנו הצבאית אל מול הכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, הדוגלים בה מבטלים את מצוות יישוב הארץ וטוענים שהיא תתקיים על ידי המשיח בדרך נס. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ, ולכן המצווה היא שעם ישראל יכבוש את הארץ על ידי צבא וחיילים ויְיַשב אותה בדרכי הטבע (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה יח, יב-טו). לכן בעת הכניסה לארץ הניסים שליוו את ישראל במדבר התבטלו. ה' כבר לא סיפק לישראל מן ושְׂלָו בדרך ניסית, ועמוד האש והענן כבר לא ליוו את ישראל. כי בארץ צריכים ישראל לגלות את הקדושה דרך הטבע, וכל הניסים שהתרחשו בארץ נועדו להשריש רעיונות גבוהים כדי לתקן את הטבע ולרוממו, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים (ראו פנה"ל שם יח, ג-ה). וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ כדרך שעמים כובשים את ארצם. ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.

אמנם בחוץ לארץ מוכרחים להיאחז בניסים. שהואיל ולא ניתן לגלות במציאות את הערכים האלוהיים, ועם ישראל נמצא בגלות ובהשפלה, רק בנס החורג מהטבע ניתן לראות את דבר ה', ורק על ידי נס עם ישראל שרד את כל הרדיפות. וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה".

ג – כלל ישראל בארץ לעומת יחידיות בחו"ל

האמונה האחדותית מתבטאת גם בגילוי דבר ה' על ידי כלל ישראל. באומות העולם ישנם צדיקים גדולים, אבל צִדקתם היא אישית ולא לאומית. עם ישראל הוא העם היחיד שיצירתו וגיבושו, מבחירת האבות דרך יציאת מצרים ועד מתן תורה, הם לשם עבודת ה' כאומה שלימה. על ידי כך האמונה השלימה יכולה להתגלות בעולם, שעם שלם, על כל חלקיו וגווניו, חכמים ואנשי מעשה, כהנים, לוויים וישראלים, כולם יחד יגלו את דבר ה'. זוהי קדושת הכלל שקיימת בעם ישראל, שיכולה להתגלות בארץ ישראל בלבד. כמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". פירשו בזוהר (ח"ג צג, ב) דווקא בארץ עם ישראל נקרא גּוֹי אֶחָד ולא במקום אחר (אורות, למהלך האידיאות בישראל ב; עקבי הצאן, מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלו).

אכן, כל המצוות הכלליות מתקיימות בארץ בלבד, כמו המצווה להעמיד את המלכות (דברים יז, יד-כ), ולמנות שופטים ושוטרים (שם טז, יח-כ). וכן מצווֹת הכהנים והלוויים, שכל מערכות הקשרים שלהם עם העם מסודרות בארץ ישראל, בארבעים ושתיים ערי הלוויים ובשש ערי המקלט (במדבר לה); בתרומות, במעשרות, בחלה ובשאר מתנות הכהונה שנצטווינו לתת בארץ. מעל לכל, רק בארץ ישראל אפשר להקים את בית המקדש, שבו עיקר גילוי השכינה בעולם.

כיוון שהאמונה השלימה מתגלה בכלל ישראל, גם מדרגת הנבואה, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, מופיעה בכלל ישראל, שאין נביא מתנבא אלא למען כלל ישראל (רש"י דברים ב, יז). והיו גדולים שהיו ראויים לנבואה, אלא שדורם לא היה ראוי, ולכן לא התנבאו (סוטה מח, ב; סנהדרין יא, א; פנה"ל אמונה ומצוותיה טז, ד-ה). כמו כן, אין הנבואה מתגלה אלא בארץ ישראל או בעבור ארץ ישראל, מפני שרק בארץ ישראל מתגלה קדושת הכלל (מו"ק כה, א; כוזרי ב, יד; פנה"ל שם טז, ו).

ד – קיום העם והמצוות בארץ ובגלות

התכלית של בחירת אבות, יציאת מצרים ומתן תורה, להקים עם שיקיים את התורה בארץ ישראל. כפי שאמר ה' למשה (שמות ג, ז-ח): "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכפי שנאמר על מתן תורה וכריתת הברית של ה' עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל (דברים כז, ט): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וזאת ההבטחה שהבטיח ה' לאבות, שמהם ייצא עם שינחל את ארץ ישראל ויגלה את דבר ה' וברכתו לעולם (בראשית יב, א-ג; כו, ד; כח, יד). ארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג; זוהר ח"א קטו, א), מפני שככל שעם ישראל קשור אליה כך חייו מתעצמים, ורק בה הוא יכול לגלות את הייעוד האלוהי השלם, לפיו דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, ברוחניות ובגשמיות, בלא יוצא מן הכלל. אבל בחוץ לארץ, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית (לעיל הלכה א). ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה ותיקון החטא לקראת החזרה לארץ (מהר"ל, נצח ישראל א).

לכאורה לפי זה, רק בארץ ישראל מצוּוים ישראל לקיים את מצוות התורה, וכך אכן משמע מהתורה, שנאמר: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ – וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, לא – יב, א). וכן נאמר (דברים ו, א): "וְזֹאת הַמִּצְוָה, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". ונאמר (שם ד, יד): "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד, נאמר (דברים יא, טז-יח): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. (ואע"פ כן, גם כשתהיו בגלות) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם". הרי שאף בגלות צריך לקיים את המצוות.

ביארו חכמים, שאת המצוות התלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, צריך לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).

אולם הוסיפו וביארו, שכל תכלית קיום המצוות בגלות היא כדי שנדע לקיימן כשנחזור לארץ, וכדי שעל ידי קיומן בגולה נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו. וכמו שאמרו חכמים (ספרי עקב מג): "אע"פ שאני מַגְלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים – לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הֱוִי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי – לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, הֱיו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכפי שפירש רש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתִגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אחר כך לקיימן בארץ (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה).

ואם עם ישראל ינסה להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות – ייכשל, וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל, לחזון הגדול של גאולת ישראל והעולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צִפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).

ה – גילוי התורה בארץ

עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ג) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).

בבית הדין הגדול היו שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לפרש את התורה ולתקן תקנות, וציוותה לכל ישראל להישמע להוראותיו. שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' רמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים פחתה, ורק כהוראת שעה חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יתרה מזאת, לבית הדין הגדול היתה סמכות להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת. בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, נחלש כוחם של חכמים להכריע הלכה, ונתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה 'עדרים עדרים' (סנהדרין פח, ב; רמב"ם שם א, ד).

בנוסף, סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו ולא בחוץ לארץ (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו והיישוב היהודי בארץ נִדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים, לא היו רשאים לסמוך, כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, ורק בדינים שהכרחי לדון בהם כדי לקיים את קהילות ישראל, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הקדמונים שנסמכו (גיטין פח, ב; ב"ק פד, ב; שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.

גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, אלא הם מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ ומשמרים אותו. שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח ה' לישראל שלא יְכַלה את האומה הישראלית ואת מועדיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד; פנה"ל זמנים א, ג, 3).

כיוון שקיום התורה תלוי בישיבת ישראל בארצם, אמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומם – אין לך ביטול תורה גדול מזה". ממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), ו"אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה החזון הגדול שבתורה, שעל פיו ניתן להבין את מלא היקפה, רוחבה ועומקה של התורה. מתוך כך גם מתגלה האחדות שבין שבעים הפנים שבתורה, ולכן תלמידי חכמים של ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).

ו – מקומה של ארץ ישראל אצל האבות

אחרי שלמדנו על מעלתה של ארץ ישראל, מובן מדוע ההוראה האלוהית הראשונה לאברהם אבינו היתה ללכת אליה (בראשית יב, א; לעיל הלכה א). וכאשר קיים אברהם את המצווה ועלה לארץ, הבטיח לו ה' (שם יג, טו-יז): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (וכן שם יב, ז; טו, ז; יז, ח).

ליצחק אבינו היתה מעלה מיוחדת. הוא אמנם לא זכה לעלות לארץ כאביו, אבל זכותו הגדולה שהוא נולד בה, והיה הראשון שנימול ביום השמיני, ועל כן כולו קודש. הדבר בא לידי ביטוי בכך שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה. ולכן ניתנה לו הוראה מיוחדת, להישאר בארץ למרות קשיי הרעב. שנאמר (בראשית כו, ב-ד): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

חייו של יעקב אבינו היו מסובכים יותר, הוא התמודד עם אח רשע ונאלץ לברוח מהארץ, אולם דווקא מתוך הסיבוכים למדנו עד כמה הקשר של עם ישראל לארץ עמוק ונצחי. בשעה שברח מעשו אחיו, הגילוי האלוהי אליו היה על עניין ארץ ישראל, שנאמר (בראשית כח, יג-טו): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…" (וכן שם לה, יב; מו, ד). בסוף ימיו נאלץ יעקב אבינו לרדת מצרימה, אל בנו יוסף, שנעשה משנה למלך. כשהרגיש שימיו קרבים למות, קרא לבנו יוסף וביקש ממנו לקבור אותו בארץ ישראל. ואף שיוסף יכול היה לדאוג לו לקבורה מכובדת במצרים, ביקש שיקבור אותו בקברי אבותיו שבמערת המכפלה. וכל כך דאג על זה, עד שדרש מיוסף להישבע לו על כך. ולא נחה דעתו עד שחזר ודיבר על כך בהרחבה עם כל בניו, ובסיימו לדבר על כך נאסף אל עמיו. כך יצא שלאחר פטירתו הלכו כל בניו במסע רגלי ממושך למערת המכפלה שבחברון, ובמשך הדרך הארוכה הפנימו בקרבם את התודעה, כי מולדתם היא ארץ ישראל, ואליה ישובו אחר גלותם במצרים (בראשית מז, כט-לא; מח, כא; מט, כט-לב).

המורשת הזו שהונחלה לבני ישראל מהאבות, נותרה בלבבות בני ישראל במצרים. ולמרות העבדות הקשה, ידעו תמיד כי יום יבוא, וה' אלוהי אבותיהם יפקוד אותם ויחזירם אל הארץ אשר נשבע להם. אכן, תכלית יציאת מצרים היתה לחזור לארץ ישראל ולגלות בה את דבר ה', שנאמר (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (וכן שם ג, ח; ג, יז; יג, ה; יג, יא).

גם יוסף הצדיק ביקש להיקבר בארץ ישראל. ואף שידע שלאחר מותו לא תהיה ביד בניו יכולת לקוברו בארץ, לא התייאש מלחזור לארץ, והשביע את בני ישראל, כי בעת שייגאלו ממצרים, ישאו את עצמותיו עמהם, ויחזירוהו לארץ מולדתו (בראשית נ, כד-כה). וכך היה, בצאת ישראל ממצרים נשאו עימם את עצמות יוסף בכל מסעותיהם. משה רבנו היה אחראי על כך במדבר, וכשזכו להיכנס לארץ קברוהו בשכם, בין נחלות שני בניו (יהושע כד, לב).

ז – חטא המרגלים

שני חטאים גדולים היו לישראל במדבר, חטא העגל – שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו (שמות לב), וחטא המרגלים – שבו נגררו אחר המרגלים ובגדו בשליחותם לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. בחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. כיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח ה' לישראל (סנהדרין סג, א; ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ג, 2; ה, ז). אבל בחטא המרגלים בגדו בשליחותם ואף כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר. לא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קח, א).

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי' תנחומא שלח).

לכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ, ואם העם יתעקש להילחם – יובס, וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי קודם למצוות יישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, כיוון שאמרו את דבריהם כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לכאורה לא היה צריך להטיל עליהם עונש כה חמור.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. לכן, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא צידוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס אליה ולכובשה. כפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), השכילו לראות את המציאות נכוחה, והבינו שההבטחה האלוהית יכולה להתקיים על ידי חיילי צבא ישראל, וכפי שאמר כלב לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם יג, ל). אכן, התברר שהצדק היה עם יהושע וכלב, והם שהכניסו את עם ישראל אחרי ארבעים שנה לארץ ישראל. לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים, שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו לכולם למות במדבר בחרפה.[1]


[1]. יש מבארים שהיה גם טעם רוחני לטענת המרגלים, שחשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב רבי שניאור זלמן מלאדי (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל, בטענה שאין צורך לרדת לעולם המעשה, שכן אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא, כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א): כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל, ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש השם הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

גם בדורות האחרונים, כשהחלה ההתעוררות לשיבת ציון ויישוב הארץ מחדש, קמו מנהיגים שניסו להניא את ישראל להישאר בגולה בטענה כי צפויות להם בארץ ישראל סכנות רבות של רעב ומחלות, שוד ורצח. ואף האשימו את העולים לארץ כי הם מסכנים את הרוב היהודי שנותר בגולה ופועל להשגת זכויות שוות. והיו שטענו, שהעולים לארץ יעזבו את התורה והמצוות ויאבדו מישראל. לימים התברר כי בציוֹן היתה פליטה, הן מההשמדה הפיזית של מיליוני היהודים שנותרו בגולה והן מפני השמד שבהתבוללות. ואף מבחינת שמירת תורה ומצוות בהתמודדות עם המודרנה, רק ברכה צמחה לעולים, שכן אחוז שומרי המצוות והמסורת גבוה בארץ לאין ערוך מאשר אצל הנותרים בחו"ל.

בדומה לכך היום, רבים מאלה שלא מבינים את ערכה של הארץ, מוצאים שיש קושי ליישבה, ורוצים לסגת מחלקים ממנה ומביאים בכך אסונות על עם ישראל. ורבים מבין אלה שמבינים את ערכה, מוצאים דרכים מעשיות כיצד להחזיק בארץ וליישבה תוך התמודדות עם האתגרים הקשים. אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה. ואילו בין אלו שאינם אוהבים אותה, יש רוב שבטוח כי אין אפשרות להחזיק בארץ וצריך לוותר עליה. משל למה הדבר דומה? לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען מדוע לא כדאי לו לחפש עבודה. ראשית, יטען שעדיף לקבל קצבת אבטלה. נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שיש אבטלה ואף אחד לא מחפש עובדים, וחבל לבזבז זמן על חיפוש עבודה. ימצאו לו עבודה, יטען שלא כדאי לקבל אותה כי בעל הבית רמאי, או שאולי מחר יציעו לו עבודה טובה יותר. נצליח לשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגבו. נרפא את גבו – יחוש בראשו. נרפא את ראשו – יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם – ייפגע מהתנהגותו של המנהל. וכן על זו הדרך, תמיד יהיו דברים שיפריעו לו לעבוד. כללו של דבר, הבעיה היא שהוא לא רוצה לעבוד.

ח – יישוב הארץ כביטוי לגאולה

מצבו של עם ישראל תלוי בקיומה של מצוות יישוב הארץ. בחורבן הארץ נחרב העם, ובקיבוץ הגלויות ובניין הארץ נבנה העם, ודבר ה' מתגלה בעולם. וכפי שמפורש בתורה ובנביאים, שחורבן הארץ וגלות ישראל הם הביטוי החריף ביותר לעונש האלוהי. שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-יז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם – וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן נאמר (שם כט, כא-כז): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". והגאולה היא (שם ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וכן נאמר בירמיהו (כב, ח-ט) על החורבן: "וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת, וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלוֹהֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם" (וכן במלכים א' ט, ח-ט).

וכן נאמר בנביאים על הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה – הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת – בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). וכן למדנו ב'חזון העצמות היבשות' (יחזקאל לז, יא-יב), שכאשר עם ישראל בגולה הרי הוא כעצמות יבשות מפוזרות, וכשהוא שב לארצו הוא קם לתחייה. אלו דוגמאות מעטות למקומה של הארץ בנביאים כביטוי לגאולה.

וכן אמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל – עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". פירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה – אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". וכן אמרו חכמים (פסחים פח, א): "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".

ט – ברית מילה וירושת הארץ

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה למצוות יישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל – לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את הערלה, שמבטאת את אטימות החומריות, ולאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. המקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בחיי החומר הארציים הוא ארץ ישראל.

משום כך, בשעה שהעלה הקב"ה את אברהם אבינו ממדרגת צדיק פרטי למדרגת צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה', אלא תצא ממנו אומה שלימה שתגלה את דבר ה' לדורות עולם – הבטיח לו את הארץ וציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשרו ומקדשתו. שנאמר (בראשית יז, ז-יא): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם, לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

זהו שאמרו חכמים (ברא"ר מו, ט): "אם מקיימים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ". לכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כי באותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים – לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (ברא"ר שם).[2]

עובדה היסטורית היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להקים ממלכה יציבה שמרכזה בארץ ישראל. וכך אמרו חכמים (זוהר ח"ב כג, א): כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. עוד אמרו: עתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה, בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה, וסוף שיזכו בה ישראל, שמילתם שלימה (עי' זוהר ח"ב לב, א).


[2]. על שתי המצוות אמרו חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות: על ישיבת ארץ ישראל בתוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג. ועל המילה בנדרים לב, א. אולם כפי שיבואר להלן ט, ו, 5, מבחינה הלכתית מעמדה של ארץ ישראל חשוב יותר, שדוחים איסור 'שבות' בשבת למען יישוב הארץ, ואין דוחים 'שבות' למען קיום מילה (פנה"ל שבת ט, יא-יב).

י – שבת והארץ

מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת לארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. קדושות אלו אינן עומדות לעצמן, אלא מקדושת יום השבת מתברכים כל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), מקדושת הארץ מתברכות כל הארצות (עי' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת ימי השבוע רומזים לששת הצדדים שישנם בכל דבר גשמי – ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. לכן העולם נברא בשישה ימים, וברא ה' את השבת כדי לתת משמעות פנימית לכל הנבראים בששת הימים (מהר"ל, תפארת ישראל מ). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה שבתוך המציאות הגשמית.

כדי לזכות בארץ צריכים ישראל לקבל את השבת. וכפי שאמרו חכמים (ברא"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אינם נכנסים". כי בשבת ישראל משתחררים משעבוד המלאכה, ומתקשרים לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך מבינים ומתקשרים אל ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיִכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני – מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). כלומר, אם לא מבינים את ערכה המקודש של הארץ, על ידי לימוד התורה בשבת, עולה חטא המרגלים ומקטרג, וגורם לחורבן וגלות (ראו לעיל ג, יב).

לכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). משום שמתוך קדושת השבת מגיעים להבנת ערך המקדש. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.[3]


[3]. בהתנגשות בין מצוות כיבוש הארץ והגנתה למצוות השבת, מצוות כיבוש הארץ והגנתה דוחות שבת, שנאמר (דברים כ, כ): "עַד רִדְתָּהּ", אפילו בשבת (שבת יט, א). וכן יריחו נכבשה בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). אבל בניין הארץ אינו דוחה שבת, זולת ב'שבות' של אמירה לגוי, שהקילו לקנות בית מגוי בשבת משום יישוב הארץ (שו"ע או"ח שז, ה; להלן ט, ו; פנה"ל שבת ט, יב).

יא – קדושת הארץ ושנת השמיטה

מצווֹת השמיטה והיובל מבטאות את קדושת הארץ (פנה"ל שביעית ויובל א, י). אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, ובה כל ישראל צריכים לשבות מעבודת השדות ולהפקיר את הפירות הגדלים בהם לכל. לאחר שבע שמיטות, בשנת היובל, היא שנת החמישים, כל הנחלות שנמכרו בינתיים חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו שהשבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (הקדמת מרן הרב קוק ל'שבת הארץ').

מצוות השמיטה והיובל מעצימות את התודעה שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם פוגמים בקדושת הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה, ויקרא כה, ב): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כה, ב): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם, (ה' נותן לנו את הכוח לעשות חיל). והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר (ויקרא כו, לד): כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), בעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. כיוון שלא שמרו שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י ויקרא כו, לה).

בהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נחלל את קדושתה בהפרת השמיטה והיובל. אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. שנאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…" (שם מג). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל החלו ישראל לשוב לארץ: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ – כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' לו, כא).

יב – חירות בארץ – תפילין ושחרור עבדים

כשעם ישראל נמצא בארצו, הנשמה יכולה להתגלות, כי הצד הארצי והחומרי של ארץ ישראל אינו חוסם אותה אלא מעצים אותה. על ידי גילוי הנשמה נעשים כל ישראל בני חורין, שכל זמן שהחומרנות עיקר – האדם משועבד ליצריו, העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים. וכאשר הנשמה מתגלה – תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, ומתברר שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". כלומר, מתגלה שייעודם של ישראל לגלות את דבר ה' וברכתו לעולם, ורק לייעוד הזה הם משועבדים ונדרשים להתמסר, וכל שעבוד אחר פוגע בשליחותם המקודשת. לכן אסור שתהיה בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, צריך לשחרר את כל העבדים, וכל הנחלות שנמכרו חוזרות לבעליהן. בכך מתגלה הערך העצמי שבכל יהודי, שיש לו חלק בארץ ישראל ואינו יכול להיות עבד עולם.

על כן מצוות שחרור עבדים גורלית לקיומנו בארץ ישראל. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע – ביובל. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים לצור עליה ולהחריבה. כשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו הנביא ושחררו את עבדיהם. נעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).

זה גם יסוד הקשר של מצוות תפילין ליישוב הארץ. כשם שהישיבה בארץ מבטאת את חירות ישראל, כך גם מצוות התפילין. שכן, התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו עם ה', ועל ידי הקשר המוחלט לה' אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. על כן התפילין הן כמו כתר לישראל (פנה"ל חפצי קודש ג, ב). ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בפרשיות התפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות יג, ה). בפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם יא). פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר שמוזכר בה ובכל התורה – מתקיים בארץ ישראל, והעונש – גלות ממנה. בפרשת 'שמע' מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (בהלכות א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.

גם מצוות התפילין כמו מצוות יישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטווינו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה (ראו פנה"ל חפצי קודש ד, א). זהו שאמרו חכמים (קידושין לז, ב): "עשה מצווה זו (תפילין) שבשבילה תיכנס לארץ".

כמו ארץ ישראל, גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים אותן על הראש ועל היד, לבטא בזה את הקשר שלנו לייעוד האלוהי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בהן: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא).

א – מצווה לאומית

מצוות יישוב הארץ מורכבת משני חלקים: מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. המצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף ביישובה.

תחילה נעסוק בחלק הראשון: מצווה על כלל ישראל לכבוש את הארץ ולהתיישב בה, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…". ביאר הרמב"ן (השמטות לספר המצוות עשין ד), "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו – לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". נמצא שישנם שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ: האחד, שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר, שנאמר "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ". השני, ליישב את הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה, שנאמר "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". ואין די בבניית בתים בלבד, הואיל וכך יישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שִממות הארץ, באופן שברכתם של כל המקומות תתגלה באופן המיטבי.

מצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצוּוים ישראל לרשת את הארץ וליישבה, ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים (רמב"ן שם). אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, כי היינו בגלות, בגופנו ובנפשנו, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, וזכינו שכיום אנו יכולים לקיים את המצווה.[1]


[1]. יסודות אלו ביאר היטב, בעל פה ובכתב, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. במאמרו 'למצוות הארץ' (לנתיבות ישראל מהד' בית אל ח"א עמ' קס-קסד), ביאר תחילה את גודל חשיבות המצווה, שהיא היחידה שדוחה 'שבות', שכן התירו חכמים לקנות בשבת בית בארץ ישראל מגוי (להלן הלכה ו). עוד הוסיף כלפי המפקפקים בתוקף חיוב המצווה, שמה שמובא בתוס' כתובות (קי, ב, 'הוא') בשם ר' חיים ש"אינו נוהג בזמן הזה", כבר קבעו המהרי"ט (יו"ד כח) ועוד הרבה מגדולי האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם; חת"ס יו"ד רלד), שאיזה תלמיד טועה כתבו. ובתשובת ריב"ש שפז, כתב שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם "ומצווה ותועלת לכל ישראל". וכ"כ תשב"ץ (ח"ג רפח). הוסיף הרצי"ה, שלא ניתן לחלק בין שני צדדי המצווה, היינו השלטון הכללי והישיבה הפרטית, ושניהם מצווה תמידית. והוכיח שהמצווה מהתורה, שהרי לא יתכן שחכמים יתירו לעבור על איסורי 'שבות' במסגרת קניית בית בארץ ישראל בשבת עבור מצווה דרבנן. ועוד, שאמרו על מצוות יישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן לומר כך על מצווה דרבנן (וגם לאחר החורבן המצווה דאורייתא, שהרי דברי חכמים אלו נאמרו אחר חורבן ביהמ"ק השני).

ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין תרי"ג, אין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות, אלא ההיפך, מפני שהיא למעלה מערכן, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות (שורש ד), שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים את כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנג. וכן כתב בהרחבה באם הבנים שמחה (פ"ג ז-י), שהרמב"ם לא מנה את מצוות יישוב הארץ כי היא מצווה כוללת, כפי שכתב בשורשיו, וכ"כ רבים. והרב נחום רבינוביץ' ביאר שלרמב"ם היא חובה רחבה וחמורה מהמצוות החמורות שבתורה, והיא בכלל מטרות התורה שקודמות למצוות ('עיונים במשנתו של הרמב"ם' ב). ויש מפרשים שהרמב"ם כָּלַל את מצוות יישוב הארץ במצוות אחרות, כמו "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז; אבנ"ז יו"ד תנד, ו), או במצווה להזכיר את הארץ בברכת המזון (הרב ישראלי), במצוות מינוי מלך (הרב ליאור), בקידוש החודש (משמיע שלום), באיסור לשוב למצרים (מצוות ה'), באיסור להסגיר עבד אל אדוניו שבחו"ל (הרב עזרא בצרי). וכן מוכח שלרמב"ם יש מצווה גדולה מהתורה לגור בארץ ולשמור עליה, מכך שפסק בהל' מלכים (ה, ט-יב) ובהל' אישות (יג, כ), שכופים בן זוג לעלות לארץ, ובהל' עבדים (ח, ט). ובהל' ע"ז (י, ד), באיסור 'לא תחנם', ושם (י, ו), באיסור 'לא יֵשבו בארצך'. ויש אומרים שלרמב"ם זו מצווה מדרבנן (רשב"ש ופאת השולחן), ולמגילת אסתר אין לרמב"ם מצווה לעלות כיום לארץ. אולם לא ניתן ליישב שיטות אלו עם דברי חז"ל וההלכות שהזכרנו לעיל. ועי' בספר נחלת יעקב לרב זיסברג עמודים 201-246.

להלכה, הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים היא שמצוות יישוב הארץ חלה גם בזמן הזה, כדברי הרמב"ן והגדרותיו, כמבואר בפת"ש (אה"ע עה, ו). וכן היה אומר מו"ר הרצי"ה, שאף פוסק בראשונים ובאחרונים אינו חולק במפורש להלכה על הרמב"ן (עוד אמר, שלא נזכרה בשו"ע שום הלכה בשם ה'מגילת אסתר'). וכ"כ המבי"ט (א, קלט), רדב"ז (ב, קטו), שו"ת מעיל צדקה כו, שו"ת מהר"ם אלשיך (לה, פח), מהרש"ך (ג, לה), מהרי"ט (ב, כ), של"ה (שער האותיות אות ק), החיד"א (יוסף אומץ נב), ביאור הגר"א (יו"ד רסז, קסא), פאת השולחן (א, ס"ק יד), שו"ת מהר"ם גלאנטי סז, חת"ס (יו"ד רלג-רלד), מור וקציעה שו, מהר"ם שיק, ספר חרדים (פ"א ממצוות התלויות בארץ), מנחת חינוך (בסוף הספר ממצוות עשה שמנה הרמב"ן ד), שו"ת פני משה (א, ה; כז), זרע אברהם נו, פתח הדביר (ג, רמח), שדה הארץ (אה"ע יא), שו"ת מחזה אברהם ב, הרב קלישר (בספרו דרישת ציון), הרב חיים פלאג'י, הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא, האדר"ת, חשק שלמה (דבריהם הובאו בספר שיבת ציון), ישועות מלכו (יו"ד סו), הנצי"ב, ערוה"ש (יו"ד רסז, קכט-קל), נפש חיה, חפץ חיים (בספר המצוות הקצר ל"ת קצב), אור שמח, חזו"א (שביעית כד, א; אגרת קעה), חלקת יעקב ועוד (מתוך נחלת יעקב עמ' 67, עי"ש בעוד מקורות).

ב – מדרגות בשותפות היחיד במצווה הכללית

מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד במצוות יישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל שותף במצוות יישוב הארץ, כי הוא מחזק בכך את אחיזתו של עם ישראל בארצו. והקובע את ביתו במקומות שוממים יחסית, כמו הנגב והערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות יישוב הארץ, כי על ידי מגוריו שם הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. וכן המתיישב באזורים שאזרחי המדינה הערבים מאיימים בהם על הריבונות הישראלית, כמו בגליל ובנגב, יש לו חלק גדול יותר במצווה.

והמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, בהגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, בהפרחת השממה, שכן ככל שמדובר ביישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חכמים (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער – גודל השכר (אבות ה, כג).

מעבר לכך, למדנו שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה (להלן י, א), כאשר המקומות המקודשים ביותר קודמים. יהודה ושומרון הם חבלי הארץ המקודשים ביותר, שבהם התהלכו האבות, ובהם התגלו הנבואות לאבות ולנביאים, ובהם שכן משכן שילה ובית המקדש שבירושלים. ולכן בהם התאמצו להיאחז תחילה עולי בבל, ומהם מתרחבת המצווה בהדרגה לכל הארץ.

וכן למדנו, שכאשר היה רעב בארץ בימי יצחק אבינו, ביקש לרדת מצרימה כאביו. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת…" (בראשית כו, ב-ג), היינו בשפלה הדרומית. ונאמר (שם יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". פירש רש"י: "בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, (שאינה) כארץ שבעה גויים". מצינו אם כן שהשפלה הדרומית אינה חשובה כיהודה, שומרון והגליל, אמנם כיוון שהיא עדיין ארץ ישראל, בשעת הרעב הורה לו ה' לשכון שם, ולא בארץ מצרים.

כיוצא בזה, כאשר נגלה ה' אל יעקב אבינו בבית אל הסמוכה לירושלים, אמר לו (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרי שממרכז הארץ צריך להתפשט למרחבי הארץ.

מיוחדת במינה היא מצוות יישוב הארץ, שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, לדוגמה: להניח תפילין, לתת צדקה ולהתפלל, אולם מצוות יישוב הארץ מתקיימת גם בעצם המגורים בה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל, חיי השגרה שלו, כאכילה ושינה, ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למצווה. וככל שהוא גר במקום שחשוב יותר ליישבו – מצוותו גדולה יותר. גם הגרים בשפלה ותומכים ביישובי יהודה ושומרון שותפים במצווה הכללית של יישובם, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

וכן תושבי חוץ לארץ שתורמים כספים למען ההתיישבות בארץ, או משתתפים בהשקעות למען פיתוח הכלכלה והמדע בארץ, שותפים במצוות יישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וככל שהם מבקרים יותר בארץ, כך הם שותפים יותר בקיום המצווה גם בגופם.

ג – מצוות ישיבתה לפרט

בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, מצווה על כל יהודי ויהודי לגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ. גם בזמן הגלות, כאשר גויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שישיבתו של אדם אחד תועיל למצווה הכללית, היתה מצווה פרטית על כל יהודי לגור בארץ. וכן כתב הרמב"ן, שמצוות יישוב הארץ "היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות" (השמטות לסהמ"צ עשין ד). וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח): לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים". וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה".

וכן למדנו, שגם בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני וכישלון מרד בר כוכבא, כאשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, עמדת חכמים היתה שמצווה להתאמץ להישאר בארץ. וכן אמרו (ספרי ראה פ): מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל.

ואף שכאשר השלטון היה בידי נוכרים לא זכינו לקיים את המצווה הכללית ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", כל יהודי שהתגורר אז בארץ קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצם למרות שנות הגלות הארוכות. בנוסף, ישיבתו בארץ סייעה להמשך הרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוּונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית.[2]


[2]. לאג"מ (אה"ע א, סו"ס קב), מצוות יישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה לעלות לארץ. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, כמבואר בהערה הקודמת. וכן מבואר ממה שהורו חכמים, ראשונים ואחרונים, שכאשר אחד מבני הזוג מבקש לעלות לארץ, השני חייב להיענות לו, ואם המצווה אינה מחייבת, לא יתכן שהעלייה לארץ תצדיק גירושין (רמב"ם אישות יג, כ; שו"ע אה"ע עה, ד). וכן מתחייב מכך שאסרו חכמים לצאת מארץ ישראל זולת לצורך גדול (להלן הלכה ט), ולא יתכן שמצוות יישוב הארץ חלה רק על מי שגר בארץ. ועי' בספר נחלת יעקב עמ' 277-310. מסתבר שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות אינה מפני שאין בזה חובה, אלא כי חשבו שהם אנוסים ואינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות. ואף שלפעמים התנצלות זאת היתה מוצדקת (ראו רשב"ש א; מבי"ט ב, רטז), כתב ריה"ל (כוזרי ב, כד), שכאשר שאל המלך את החבר מדוע אין ישראל חוזרים לארצם, החבר ענה: "אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני… אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל רק מקצתם נענו, ורובם, והחשובים שבהם – נשארו בבבל, מסכימים לגלות… ולכן גמלם האלוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם… אף אנו, אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו… כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו, שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילתנו: 'השתחוו להר קודשו'… 'המחזיר שכינתו לציון', וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירותָ בצדק, שר הכוזרים".

ד – כיבוש הארץ ופיקוח נפש

כלל נקוט בידינו: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. על פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: "פיקוח נפש דוחה שבת". כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה שמצבו מסוכן. וכן הדין בשאר המצוות, שאם יאמרו גויים אלימים לאחד מישראל, שיעבור על אחת ממצוות התורה או שיהרגו אותו – יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמרו לאדם: הרוג את חברך או שנהרוג אותך – ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו: עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך – ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א; פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, ג; ה).

אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל, דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש להסתכן לשם כך, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה כלל-ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה; תרד; משפט כהן קמג; אגרות ראיה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי.

אולם גם על המצווה הכללית חל הכלל: "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם", אלא שהואיל והמצווה היא כללית, החשבון הוא כללי. לכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה ונפסיד את הנחלות שכבר בידינו, או שחיי האומה יהיו בסכנה קיומית, המצווה היא לשמור על האומה, שכן התורה היא תורת חיים, ולא תורה שמְצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אף שבוודאי כמה מאיתנו יאבדו את חייהם, מצוּוים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.

אמנם חובה לציין, שעם שאינו מוכן להילחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנה חמורה מצד שכניו, וסופו שייכבש ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת את השיקולים של הצלת חיי אדם. לכן, הנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות מהגדולות והחשובות ביותר: יישוב הארץ והגנת ישראל.[3]


[3]. ביאר הרב שלמה גורן (תורת המדינה עמ' 33-34), שהמצווה להילחם על הארץ תוך סיכון נפשות של יחידים היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי בגיטין (נו, א), שכאשר ראה שאין סיכוי, סבר שצריך להיכנע לרומאים. וכ"כ הרב אברהם שפירא, כמובא ב'נחלת יעקב' עמ' 398, הע' 18, ובעמ' 392-422 פרק שלם על כך, ובו מובאים פוסקים שביססו יסודות אלו. ושם כתב שכיוון שהכיבוש והישיבה מצווה אחת הם, לפיכך גם ההתיישבות דורשת נכונות לסכן נפשות, ומקורותיו מכפתור ופרח ומ"א (בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני רמז רצב) והנצי"ב. וכן נהגו העולים הראשונים, שאף שחלו בקדחת ומתו – לא עזבו את יישובם, וכן מתיישבי יהודה ושומרון בזמנים מסוכנים.

אמנם נראה שחילוק גדול ישנו בין כיבוש והגנה לבין התיישבות. מצוות התורה לכבוש את הארץ וליישבה חלה על מושגי המלחמה וההתיישבות כטבע בני האדם. לפיכך, מלחמה, שהיא זמן שבו העם עומד על נפשו, דורשת מן החיילים נכונות לחרף את נפשם. לעומת זאת התיישבות צריכה להתקיים בתנאים אזרחיים רגילים, ולא ניתן להשתיתה על סיכון קיומי תמידי. ואף שהבריחה מההתיישבות עלולה לגרום לנסיגה, אין אפשרות להטיל על אזרחים את רמת הסיכון הנדרשת מלוחמים, אלא רק את רמת הסיכון שאנשים אמיצים רגילים ליטול על עצמם לצורך פרנסה או טיולים מרתקים במקומות שיש בהם סיכון מסוים. והכל לפי הזמן והמקום. בתקופת העלייה הראשונה, סכנות רבות ארבו לאדם בכל העולם, מעת לעת התפשטו מגפות, שריפות, רעב ופוגרומים, וממילא גם המתיישבים בארץ היו נכונים להסתכן יותר. כיום תנאי החיים השתפרו, תוחלת החיים עלתה, ואנשים רגילים להסתכן פחות בחייהם האזרחיים, וממילא גם המצווה להסתכן בהתיישבות היא כפי המקובל באותו זמן אצל אנשים אמיצים.

ה – מדינת ישראל

ביום ה' באייר, חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות יישוב הארץ. שכן בעת הכרזת המדינה הוחלה הריבונות הישראלית על חלקים מארץ ישראל, ובכך התחלנו לקיים את המצווה הכללית שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ואף שגם לפני הקמת המדינה, כל יהודי שגר בארץ קיים בעצמו מצווה אישית של יישוב הארץ, את עיקר המצווה, שהיא המצווה הכללית שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, עדיין לא קיימנו.

גם בזמנים שגרו בארץ יהודים רבים, כל זמן שהארץ היתה תחת שלטון זר, לא זכינו לקיים את המצווה הכללית. וכן מצינו שתיקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" (ישעיהו סד, ט) ויקרע את בגדו. ומה שקובע אם הן נחשבות חרבות או מיושבות הוא השלטון. אם השלטון ביד גויים, גם אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, הן נחשבות חרבות, וקורעים על ראייתן. ואם הן תחת ריבונות ישראל, גם אם רוב תושביהן נוכרים, אין קורעים עליהן (ב"י וב"ח או"ח תקסא; מ"ב ב).[4]

במשך דורות רבים, לא יכולנו לקיים את המצווה, מפני שלא היו לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא שהקמת הכוח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, איפשרו את קיום מצוות יישוב הארץ. בנוסף, על ידי צה"ל מקיימים את מצוות הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".


[4]. כך לימד מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות יישוב הארץ על שני חלקיה. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת מרכז הרב, דרש אחד הרבנים שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה' על הקמת המדינה. ומו"ר הרצי"ה טרח להדגיש כי עצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיומה של אחת המצוות הגדולות שבתורה. מתוך כך בוודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות הן שלב משמעותי בגאולתם של ישראל. וכפי שמבואר בפנה"ל זמנים ד, ב, שעל פי הנביאים והחכמים, קיבוץ הגלויות והחזרת הריבונות בהקמת המדינה הן אתחלתא דגאולה. בנוסף, ביום העצמאות אנו מודים לה' על הצלתנו מיד אויבינו מסביב, כמבואר שם ד, ג. לאחר מכן מדינת ישראל שימשה מקלט לכל יהודי נרדף, ומציאותה של מדינת יהודים הרימה את קרן ישראל בגויים, והועילה להצלת חיי יהודים. ראו שם ד, ה-ז, על קביעת אמירת הלל ביום העצמאות, מפני שהוא יום תשועה לישראל, ביציאה לחירות משלטון זרים ובהצלה מאויבינו.

ו – מעמדה של המצווה מבחינה ערכית והלכתית

כפי שלמדנו, אמרו חכמים (ספרי ראה פ; תוספתא ע"ז ה, ב): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ואמנם על עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות, אולם מבחינה הלכתית יש למצוות יישוב הארץ עדיפות עליהן, שהיא היחידה שנצטווינו להיכנס לסכנת נפשות כדי לקיימה, שכן כיבוש הארץ ושמירתה מידי אויבינו כרוך בסיכון נפשות (לעיל הלכה ד).[5]

בנוסף, מצווה זו היא היחידה שדוחה איסורי 'שבות' שתיקנו חכמים כסייג לשמירת השבת. שבכל שאר המצוות, חכמים העמידו את דבריהם וקבעו שגם במצב של התנגשות בין קיום מצווה מהתורה לאיסור 'שבות', ישמרו על תקנת ה'שבות' ויתבטלו מקיום המצווה, מפני שאם יעברו על הסייגים, יגיעו לבסוף לחילול שבת גמור. לפיכך, אם כדי לקיים מצוות ברית מילה בשבת צריכים לטלטל סכין במקום שאסור לטלטל מדברי חכמים, דוחים את ברית המילה ואין עוברים על דברי חכמים.

יתר על כן, כדי למנוע חשש איסור טלטול ברשות הרבים בשבת, קבעו חכמים שבשנה שיום ראשון של ראש השנה חל בשבת, ויום ראשון של חג הסוכות חל בשבת – לא יקיימו מצוות תקיעת שופר מהתורה, כדי שלא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, ולא יקיימו את מצוות נטילת לולב מהתורה, מחשש לטלטול הלולב ברשות הרבים. נמצא שכל ישראל מתבטלים ממצוות עשה מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב מפני איסור 'שבות' של חכמים.

אולם לשם מצוות יישוב הארץ ביטלו חכמים איסור 'שבות'. שאם התאפשר ליהודי לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת, ויש חשש שלאחר השבת יפסיד את ההזדמנות – מותר לו לבצע את הקניין בשבת, ואף לבקש מהגוי לכתוב עבורו שטר בשבת ולהראות לו היכן הכסף מונח כדי שייקחנו, בלא לחשוש שמא מתוך כך יגיע היהודי לחילול שבת גמור בכתיבה או בטלטול. ולא מדובר על הצלת הארץ כולה, אלא על גאולת בית אחד של ארבע על ארבע אמות, שכדי לגואלו התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם, מה שלא התירו במצוות אחרות (שו"ע או"ח שו, יא).[6]


[5]. על עוד כמה מצוות אמרו חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות: מצוות תלמוד תורה (משנה פאה א, א, ועוד), מצוות מילה (נדרים לב, א), מצוות צדקה (בבא בתרא ט, א), מצווֹת ציצית ותפילין (שבועות כט, א; מנחות מג, ב; ועי' מכות יא, א; לבוש או"ח לז, א), מצוות השבת (ירושלמי נדרים ג, ט), ומצוות גמילות חסדים (ירושלמי פאה א, א). וכל המצוות הללו קשורות לארץ ישראל.

הקשר בין מצווֹת גמילות חסדים וצדקה ליישוב הארץ, שבארץ ישראל מצוות אלו מתקיימות במילואן – על ידי מצוות שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, שהן כצדקה וגמילות חסדים כללית. בנוסף, בגילוי הקדושה בארץ יש צד של גמילות חסד לחומריות, שהתרחקה ממקורה האלוהי, ובגילוי הקדושה שבה היא חוזרת להתקשר אל מקורה.

הקשר למצוות תלמוד תורה מבואר לעיל ח, ג, שהנבואה תלויה בארץ ישראל, ולעיל ח, ה, שתורה שבעל פה תלויה בארץ ישראל.

הקשר למצוות ציצית, שאף הציצית, כמצוות יישוב הארץ, באה לגלות את הקדושה במציאות, שהטלית היא כחומר, והציציות היוצאות ממנה רומזות למצוות שמגלות את הקדושה מתוך החומר (פנה"ל חפצי קודש א, ב). וכמו הטלית, שעוטפת את האדם הלובש אותה, כך, ויותר, ארץ ישראל מקיפה את היושב בה.

מצוות התפילין, כארץ ישראל, מבטאת את סגולת ישראל, ואף היא באה לקשור את הקדושה לתוך המציאות הגשמית, כמבואר לעיל (ח, יב). נמצא שהמצוות שאמרו עליהן חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות, קשורות ושייכות למצוות יישוב הארץ.

אולם כפי שמבואר למעלה, מבחינה הלכתית מצוות יישוב הארץ יתרה על שאר המצוות, שהיא היחידה שכדי לקיימה צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. שכן גם שלוש המצוות שעליהן אמרו "ייהרג ואל יעבור", רק אם האדם הגיע לכך שהציבו בפניו שתי אפשרויות: לעבור על אחת מהן או להיהרג, עליו להיהרג ולא לעבור. ובעת גזירת מלכות, מצווה למסור את הנפש על כל המצוות. אלא שמלכתחילה צריך להשתדל להתרחק ממצב שיכפו אותו לעבור עבירות ויצטרך למסור את נפשו. אבל ממצוות כיבוש הארץ והגנה עליה אסור להשתמט אלא חובה להיכנס למלחמה ולסכן נפשות (פנה"ל אמונה ומצוותיה ד, א).

[6]. בשאר המצוות התירו רק 'שבות דשבות', היינו איסור קל יותר, כמבואר בשו"ע (או"ח שז, ה). אולם עבור יישוב הארץ התירו אף איסור 'שבות', כמבואר בב"ק (פ, ב), וגיטין (ח, ב), ובתוספות שם. ועי' בפנה"ל שבת ט, יא-יב. דין זה ציינו גדולי ישראל האחרונים כשרצו לבאר את מעלתה של מצוות יישוב הארץ על פני שאר המצוות.

ז – מחלוקת בין בני זוג

ככלל, כאשר ישנה מחלוקת בין בני זוג היכן יגורו, אין צד אחד יכול לכוף את שכנגדו לעקור ממקום מגוריהם הנוכחי. משום שכל עקירה למקום אחר יוצרת קשיים, ולכן הרוצה להישאר יכול לטעון שמבחינתו מקום המגורים המוכר עדיף, ואין בן זוגו יכול לכפות עליו להרע את תנאי חייו. אבל אם הם גרים ביישוב שרובו גויים, יכול אחד מבני הזוג לכפות את בן זוגו לעבור למקום שרובם יהודים (דינים אלו מפורטים בשו"ע אה"ע סימן עה).

אולם כל זה אמור כאשר עומדים על הפרק שני מקומות בחוץ לארץ או שני מקומות בארץ ישראל, אבל כשצד אחד מעוניין לעלות לארץ, הדין אִתו. ואין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, המסרב צריך לבטל את דעתו ולעלות לארץ. ואפילו אם בחוץ לארץ הם גרים במקום שרובו יהודים, ובארץ ישראל ייאלצו לגור במקום שרובו גויים עובדי עבודה זרה, מצוות יישוב הארץ עדיפה.

ואם למרות ההלכה, הצד שרוצה להישאר בגלות מסרב לעלות, הרי שזו עילה מוצדקת לגירושין. וכיוון שהאשמה מוטלת על זה שמסרב לעלות, קבעו חכמים שהוא יפסיד את כל הכתובה. כלומר, אם הבעל מסרב לעלות – עליו לשלם את כל הכתובה, ואם האשה מסרבת לעלות – היא מפסידה את כל כתובתה (שם עה, ד).

שוב למדנו על גודל מצוות יישוב הארץ, שבכל מקום הדרכת התורה היא להתאמץ לשמור על שלום הבית, אבל כאשר שלום הבית מתנגש עם מצוות יישוב הארץ, מצוות יישוב הארץ עדיפה.

ח – כיבוד הורים ויישוב הארץ

גם כאשר ההורים מתנגדים לעלייה לארץ, מצווה לעלות לארץ. שכן תנאי יסודי במצוות כיבוד הורים, שלא תסתור שום מצווה ממצוות התורה, ואפילו לא מצווה מדברי חכמים. שאם אמרו ההורים לבנם לעבור על דבר מדברי התורה, או תבעו ממנו שלא יקיים מצווה ממצוות התורה, אסור לו לשמוע בקולם, משום שגם הם מצוּוים בכבוד המקום ובקיום התורה (שו"ע יו"ד רמ, טו). לפיכך, כיוון שמצווה לגור בארץ, מצווה על הבן או הבת לעלות לארץ, גם בניגוד לרצון ההורים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג עט; המבי"ט קלט. עי' פתחי תשובה אה"ע עה, ו; יחו"ד ג, סט).

אמנם חובה על העולה לארץ להשתדל ככל יכולתו לפייס את הוריו בדברים, וגם אחר עלייתו לארץ, להתקשר אליהם ולכבדם, ולבקרם כפי יכולתו.

כמו כן, מי שרוצה להתיישב ביהודה ושומרון, כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והוריו דואגים לשלומו ודורשים ממנו שלא להתיישב שם; כיוון שיש בהתיישבות ביהודה ושומרון מצווה, אינו צריך לשמוע בקולם, וישתדל לפייסם בדברים.[7]


[7]. ראוי להוסיף, שבמחקר מקיף התברר שתוחלת החיים ביישובי יהודה ושומרון, בכל טווחי הגילאים, גבוהה משאר חלקי הארץ. כמו כן התברר, שהמגורים ביישובי יהודה ושומרון תורמים לגידול המשפחה. כך שאפשר לנחם את ההורים שמבחינה הסתברותית ההתיישבות שם תזכה אותם ביותר נכדים.

ט – יציאה לחוץ לארץ לצורך חשוב ולטיול

שאלה מרכזית בהלכות יישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי לשהות בכל רגע בארץ. או שעיקר המצווה לחיות תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה חובה להיות בארץ ורק לצרכים מיוחדים מותר לצאת. בהגדרה הלכתית זו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ מלבד לצורך שלושה דברים: לימוד תורה, נישואין ומסחר, וגם זאת בתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ. אבל לגור בחוץ לארץ בקביעות אסור. ורק כשיש רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. וגם אז, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' את יצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם מהארץ הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א).

נמצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ: האחת היא קביעת מקום המגורים בארץ, וממנה מותר להתבטל רק כאשר ישנו רעב קשה בארץ, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, גם בשנות משבר, המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ וגם בשנות משבר אסור לרדת ממנה לשם השתקעות.

הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם, אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח להתחתן בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי להתחתן ולעלות אחר כך לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ, לצאת וללמוד אצלו, ולאחר מכן לחזור. אמנם בתקופה האחרונה, זכינו שרובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לנכר כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ, וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

אבל לצורך טיול נחלקו. יש אוסרים, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין – התירו, ולא לצורך טיול (יחו"ד ה, נז; עשה לך רב ח, מט). ויש מתירים (הרב דיכובסקי תחומין כ). למעשה נראה שאם היציאה היא לזמן קצר, כגון למשך זמן של פחות מחודש, אין בה איסור. מפני שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. באותם ימים, היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך ארכה שבועות או חודשים, ומי שכבר יצא לחוץ לארץ יצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש שלא יחזור. וכן שלושת הדברים שלמענם התירו חכמים לצאת מהארץ, דרשו יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו כשנה ואף יותר. גם מי שרצה לצאת לטייל בחוץ לארץ באותם ימים, היתה יציאתו לזמן רב של חודשים רבים, כשזמן החזרה לא היה בטוח. הרי שכל ההיתר שעסקו בו חכמים התייחס ליציאה ממושכת שהיה בה חשש השתקעות, אבל לא אסרו יציאה לזמן קצר, כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן אין איסור לצאת לטיול קצר. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.

אמנם בכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה, וכפי שלמדנו (ח, ד), עיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ. נמצא שהיוצא מהארץ לזמן קצר, אף שאינו עובר באיסור, מאבד באותו זמן את מעלת מצוות השהייה בארץ, ואת המעלה שבקיום המצוות בארץ, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[8]


[8]. בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו"ל: יחו"ד (ה, נז), עשה לך רב (ח, מט), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק (משפט כהן קמז), וכן משמע מהרב גורן (משנת המדינה עמ' 31, בשאלה על אילת). וכן מובא בספר ארץ צלצל כנפים בשם הרב ליאור והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ב, ט). בין המקילים: שבט הלוי (ה, קעג) והרב שלמה דיכובסקי (תחומין כ), וכך משמע מהרב ישראלי (ארץ חמדה ספר א' א, י), שהיקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך, אפילו של רשות, אך שלא לצורך כלל – אסור. וכן נראה לענ"ד עפ"י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה, שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול או כדי לראות דבר יפה, ולא מצאנו בדברי חז"ל דיון המגדיר איסור זה, וגם לא שירטטו לנו חז"ל את גבולות הארץ המדויקים כדי שנוכל לדעת את גבול האיסור. כיוצא בזה, בעשרות השנים האחרונות נעשה קל וזול יותר לצאת לטיול לחו"ל, והיציאה כבר אינה 'יציאה' בעלת משקל כבעבר, וכהמשך לכך רבו הרבנים המקילים בכך. כתבתי כהצעה "כגון שלושים יום", שכן למדנו בדברי חכמים שפחות משלושים יום הוא זמן ארעי, שעל כן המתגוררים בעיר שלושים יום כבר נחשבים יושבי העיר (ב"ב ח, א), והדר בפונדק פחות משלושים יום פטור ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, כב). אכן, כך ראוי לנהוג, שלא לצאת לטיול של יותר משלושים יום, אבל אין לקבוע זאת כחובה גמורה. עוד ראו בסוף ההערה הבאה.

אמנם גם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, וכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חכמים בספרי (עקב מג), וכ"כ רש"י (דברים יא, יח), ורמב"ן (ויקרא יח, כה), וכמובא לעיל ח, ד. מו"ר הרצי"ה מסר בשם ה'חפץ חיים', שלפי חשבונו מצווה בארץ ישראל נחשבת פי עשרים ממצווה בחו"ל. אמנם נלענ"ד שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז"ל: "הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה", וכוונת 'הדר' למקום המגורים הקבוע. ואזי מי שיוצא לטיול בחו"ל, גם כשהוא בחו"ל הוא בבחינת 'דר בארץ ישראל', שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו"ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. קל וחומר כאשר הוא יוצא לחו"ל לשליחות, שכל יציאתו בשם ארץ ישראל. יש להעיר, שלפעמים יש בעיה חמורה בטיולים בחו"ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם על אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד.

נראה שאין הפסד מעלה ביציאה לטיול מגבול עולי מצרים לשטחי הארץ כולה, כגון לדרום סיני והרי אדום שבדרום ירדן. אמנם לגבי קביעת מקום מגורים, כיוון שהמקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים לא התקדשו למצוות, אין הישיבה שם כמעלת הישיבה במקומות שהתקדשו. ורק כאשר יתיישבו שם בשליחות כלל ישראל, לשם מצוות יישוב הארץ, כדי להרחיב את גבולות הארץ – תהיה הישיבה שם בכלל מצוות יישוב הארץ.

י – יציאת כהנים מגבול עולי בבל

בימי בית המקדש השני, גזרו חכמים על ארץ העמים, היינו על השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות היהודית של עולי בבל, שתהיה טמאה כטומאת מת. וכיוון שאסור לכהנים להיטמא למת, לאחר הגזירה נאסר עליהם לצאת מחוץ לגבול עולי בבל אפילו לרגע אחד. ורק לצורך פרנסה, לשאת אשה או ללמוד תורה, התירו להם לצאת (ע"ז יג, א; פנה"ל כשרות יב, ט).

יש אומרים שגם כיום, שבטלה הטהרה, אסור לכהנים לצאת מחוץ לגבולות עולי בבל שלא לצורך גדול כפי שנזכר (רמב"ם, שו"ע יו"ד שעב, א; שסט, א). אולם למעשה, כיוון שהאיסור המיוחד לכהנים הוא מפני גזירת 'טומאת ארץ העמים', מאז שבטלה הטהרה מישראל, דין הכהנים כדין ישראל, ואין להם איסור לצאת מחוץ לגבול עולי בבל (רש"ל, פרישה, ב"ח, ש"ך, ט"ז ועוד. ועי' פנה"ל כשרות שם).[9]


[9]. יש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע"פ שהם כבר טמאים. וכ"כ רמב"ם (הל' אבל ג, יד), שו"ע (יו"ד שעב, א; שסט, א), שבות יעקב (ב, צח). אולם רש"ל (יו"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו את עצמם בטהרה, אולם כיום, שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ"כ פרישה (יו"ד שסט, ג), ב"ח, ש"ך ב, ט"ז ד, רעק"א בשם מהריק"ש, חכמת אדם (שער השמחה קנט, א). וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמקילים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך שטחי מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב בגבול ההתיישבות, כמבואר בפנה"ל כשרות יב, יז. ועיין שם ט. [ראוי לציין, שמגדרי ההיתר לכהנים לצאת לצורך גדול כפרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, למדנו היתר לכל ישראל לצאת לצרכים אלו לחו"ל (רמב"ם הל' מלכים ה, ט). לפיכך יש שרצו ללמוד, שכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לרגע אחד, כך גם לישראל אין לצאת אפילו לטיול קצר שלא לצורך גדול. אולם נראה שרק העיקרון נלמד מהכוהנים, אולם פרטי האיסור שונים, שלכהנים אסור לצאת גם לרגע אחד משום טומאת ארץ העמים, ואילו לישראל האיסור הוא רק לזמן ממושך, משום מצוות ישיבת ארץ ישראל, שהיא הישיבה הקבועה].

יא – אהבת הארץ

מהתורה למדנו שיש להעריך את טוּבה של הארץ ולהודות לה' עליה, שנאמר (דברים ח, ז-י): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". הרי שהתורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל, ומתוך כך להודות לה' עליה.

מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א-ב), שכאשר היה רבי אבא מגיע לגבולה של ארץ ישראל, היה מנשק את אבניה מרוב חיבת הארץ, ורבי חייא בר גמדא היה מתגולל בעפרה מרוב חיבתה, לקיים מה שנאמר (תהלים קב, יד-טו): "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים על עפרה, וכן הוא אומר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". למדנו מהלכה זו, שיש לאהוב את ארץ ישראל, ולבטא אהבה זו בפועל. אפשר ללמוד מכך לימינו, שגם מי שקשה לו לעלות לארץ, מצווה שיבקר בארץ כמה שיותר פעמים, יתעניין במה שקורה בה, יתרום ויתפלל למען יישובה וביטחונה, ויבטא בכך את אהבתו וכיסופיו אליה.

וכן מצינו שגדולי ישראל במשך הגלות שרו שירי געגועים וכיסופים לארץ ישראל, כמו רבי יהודה הלוי, בשירו: "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ. מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל-חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ. לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ… מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ. מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ. אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ… יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". ובשיר אחר: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב, לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב. הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם, כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב. וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב. הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם, וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".

יב – המצווה לשבח את הארץ והאיסור לדבר בגנותה

כפי שלמדנו (לעיל ח, ז), יסוד חטאם של המרגלים שלא אהבו את הארץ, שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". מתוך כך דיברו בגנותה, שנאמר (במדבר יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".

מכאן למדנו על מעלתה של ארץ ישראל, שאיסור לשון הרע חל על אנשים בלבד, כדי שלא לצערם, ולא על עצים ואבנים שאינם חשים צער. אולם על ארץ ישראל אסור לספר לשון הרע, מפני שהמְדבר בגנותה כופר בתורה ששיבחה אותה, ומרחיק את ישראל מלגור בה, ומעכב את גילוי שמו של ה' בעולם, שמתגלה דרך ארץ ישראל. לפיכך עונשו של המדבר בגנותה של ארץ ישראל חמור במיוחד, שאפילו בני דור דעה, שקיבלו תורה מסיני, לא עמדה להם זכותם, וכיוון ששמעו עליה לשון הרע ומאסו בה, נגזרה עליהם מיתה, ואף יש סוברים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קח, א).

וכן מסופר בתלמוד (כתובות קיב, א), על גדולי האמוראים שהיו משתדלים שלא ייצא שם רע על ארץ ישראל. רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופירש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מפני חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו כל כך עד שהיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא ייצא שם רע על דרכיה. רבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר: בבוקר, כשהיה מעט קר – הושיבום בחמה, ולעת הצהריים, כשנעשה חם – הושיבום בצל, כדי שיהנו מאקלים הארץ ולא יתרעמו חלילה על ישיבתה.

עלינו לתקן את חטא המרגלים ולדבר בשבחה של הארץ, ולהודות לה' על המתנה הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו. בפרט בדורנו, שבחסדי ה' מיליוני יהודים זכו לעלות לארץ, להקים בה משפחות וליישבה, מה שלא זכו דורות רבים של צדיקים וקדושים לפנינו. לפיכך, חובה כפולה מוטלת עלינו, להקפיד לדבר בשבחה של ארץ ישראל, לאהוב את נופיה, לקשטה בעצים ופרחים, לנקותה מפסולת, לתקן את דרכיה, לבנות בה בתים נוחים ונאים. ולחזור תמיד על דברי יהושע וכלב, שכנגד כל המשטינים עמדו ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז). בזה נתקן את חטא המרגלים, ומתוך כך יותר יהודים ירצו לעלות לארץ ופחות ירצו לרדת, ונזכה לקיים את המצווה הגדולה של 'יישוב הארץ'.

כתב מרן הרב קוק (אגרות ראיה אגרת צו): "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה".

יג – יישוב הארץ בנטיעת עצים ופיתוח הכלכלה

כפי שלמדנו (בהלכה א), מצוות יישוב הארץ אינה רק לכבוש את הארץ שתהיה תחת שלטון ישראל, אלא גם ליישב אותה לאורכה ולרוחבה, באופן שלא תישאר שממה, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".

וכן כתב ה'חתם-סופר' (חידושיו לסוכה לו, א; ראו לעיל ג, יז), שעבודת האדמה בארץ ישראל כדי להוציא את פירותיה הקדושים, יש בה משום מצוות יישוב הארץ, ועל זה ציוותה התורה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד). וכן בועז, שהיה גדול הדור, היה זורה בעצמו את גורן השעורים כל הלילה, ולא חשש בזה לביטול תורה. וכמו שלא יאמר אדם: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, כך לא יאמר: לא אאסוף את דגני מפני ביטול תורה. והוסיף, שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ – בכלל המצווה.

ובזה מיוחדת ארץ ישראל, שבחוץ לארץ אין מצווה ליהודי לטעת עצים ולפתח את הכלכלה מעבר לצורכי פרנסתו. אבל בארץ ישראל, אפילו מי שפרנסתו מצויה, מצווה שייטע עצים ויעסוק בפיתוח הכלכלה. שארץ ישראל היא ארץ הקודש, כלומר, גם בגשמיות שלה יש קדושה, וכל המסייע לבניינה, פיתוחה ושגשוגה שותף לבניין הקודש.

אמרו חכמים (ויק"ר כה, ג): "נאמר (דברים יג, ה): אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לבשר ודם ללכת אחרי הקב"ה? וכן נאמר (שם ה) וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וכי אפשר לבשר ודם להתדבק בשכינה? אלא הלֵך בדרכיו והתדבק במידותיו – מה הקב"ה, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן, אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם". נמצאנו למדים שהנוטע עץ בארץ ישראל דבק במידותיו של הקב"ה.

בנטיעת עצים בארץ יש שתי מעלות: הראשונה – השקעה לטווח ארוך. לפעמים אנשים נוטים להשקיע בדברים חולפים כדי לקבל רווחים מידיים, והתורה מדריכה אותנו להשתקע בארץ בדרך קבע, כדרך נוטעי העצים שמתכננים את השקעתם לטווח ארוך, ועל ידי כך נשתרש יותר בארץ. כיוצא בזה כאשר בונים את הכלכלה, יש לתת דגש על השקעות לטווח ארוך, שהן כעצי פרי שנותנים פירות למשך שנים רבות. השנייה – על ידי העצים הארץ מוציאה את פירותיה הקדושים, שאותם אנו אוכלים, והרבה מצוות, כתרומות, מעשרות ושביעית, מתקיימות בהם.

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון ניסי ושמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות שיש בהם טומאה, והפירות הגדלים בהם אינם מסוגלים לקבל קדושה, וכדי שיוכלו לקלוט את התורה, היה צורך להוריד להם מן מהשמיים על מנת שלא ייטמאו במאכלים מגושמים. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן לא נצרכו למן מהשמיים. הוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתרה על המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב-הארץ' לרב נתן שפירא).

וכן ביאר מרן הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה כישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה. והשאיפה שלנו היא לגלות את הקדושה השלמה בכל תחומי החיים, ודבר זה יכול להתגלות רק בארץ ישראל (אורות התחיה כח; לעיל ח, א-ג). מתוך כך, דבר ה' יתגלה אחר כך בכל העולם.

א – הדרגה בקיום מצוות יישוב הארץ לגבולותיה

מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בכל גבולות ארץ ישראל שהבטיח ה' לאברהם אבינו עד נהר פרת. שנאמר (בראשית טו, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". וכפי שנצטווינו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם – לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב – לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם יִהְיֶה, מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם". וכן נאמר (יהושע א, ג-ד): "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ – יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".

אמנם בפועל מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה, לפי יכולתו של עם ישראל. לכן ההדרכה האלוהית היתה לכבוש תחילה את עבר הירדן המערבי כפי הגבולות שבפרשת מסעי (במדבר לד), שהם השטחים המקודשים יותר שבארץ, ורק לאחר שיְיַשבו אותם, יתרחבו בהדרגה לעבר הירדן המזרחי ולכל שטחי ארץ ישראל (רמב"ן במדבר כא, כא). שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". ונאמר (דברים ז, כב): "וְנָשַׁל ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט". לכן מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את ארצות סיחון ועוג, ורק לאחר שהם לא נענו להצעת השלום של ישראל ויצאו נגדם למלחמה, כבשו ישראל את ארצם. ורק אחר שבני שבטי ראובן וגד ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, נענה משה לבקשתם, ובתנאי שישתתפו בכיבוש החלק המקודש יותר שנמצא בעבר הירדן המערבי (ראו לעיל ט, ב, שגם בעבר הירדן המערבי, מצוות יישוב יהודה ושומרון קודמת ליישוב הגליל והשפלה. ראו עוד להלן בהלכה ט).[1]


[1]. מתגובת משה לבקשתם של בני ראובן וגד לנחול את עבר הירדן המזרחי (במדבר לב), עולה בבירור שהמגמה הראשונה היתה שכולם ייכנסו תחילה לחלק המערבי, ומתוך העיקר המקודש יתפשטו וינחלו אח"כ גם את הצד המזרחי. גם מהשתוקקות משה רבנו להיכנס לארץ, משמע שכל זמן שלא נכנס לעבר הירדן המערבי, עדיין לא נכנס לעיקר הארץ (ראו להלן הלכה ט מתשב"ץ). כיוצא בזה למדנו שציוותה התורה שלאחר שנזכה להרחיב את גבולנו, נקבע עוד שלוש ערי מקלט בגבולות ארץ ישראל השלימה, שנאמר (דברים יט, ח-ט): "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ… וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". ביארו חכמים (מדרש תנאים דברים יט, ט) שהן "בערי הקיני והקניזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו עליהן ברית".

לכן בפרשת מסעי (במדבר לד), מוזכרים גבולות מצומצמים של הארץ. בדרום מגיע הגבול לדרום ים המלח בלבד (להלן הלכה ב), ובצפון הוא אינו מגיע לנהר פרת (להלן הלכה ג). ביאר המלבי"ם (לד, ב-יב), שאמרה התורה בפרשה זו כמה פעמים 'לכם', עד שסיימה "זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ" (במדבר לד, יב), לרמז שהוא רק לפי שעה, כי יתרחב הגבול בכל פעם, כמו שהיה בימי דוד ושלמה ובימי הורדוס, שאז התפשט מלכותם עד נהר פרת, וכל שכן לעתיד לבא. הרי שמפני שהיינו עדיין מועטים יחסית, נצטווינו לכבוש את מה שבכוחנו בצד המערבי. וכמו שנאמר (שמות כג, ל): "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". למדנו מזה שכאשר יש בכוחנו ליישב חלק מהארץ, יש להעדיף את הצד המערבי תחילה. וכך נהגו היחידים שעלו לארץ במשך שנות הגלות, שניסו להיאחז בצד המערבי, בירושלים, חברון, שכם, עזה, צפת, טבריה וכיוצא בהן. יתר על כן, למדנו שתמה ר' יוחנן על מעשה שהיה בימיו: איך יתכן שהעולים מבבל לארץ ישראל הגיעו לכעס שהוביל לרצח?! השיב לו עולא, שזה היה לפני שעברו את הירדן (נדרים כב, א). ונראה שאחר שישראל יְיַשבו את עבר הירדן המערבי כראוי, קדושת הארץ ומנוחתה תתפשט גם לצד המזרחי.

ב – גבולות דרום – נחל ונהר מצרים

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא 'נהר מצרים', שנאמר (בראשית טו, יח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים", משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.[2]

אולם המצווה על עולי מצרים בהנהגת יהושע בן נון היתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד 'נחל מצרים', כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ג-ה), ורק לאחר שיְיַשבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ.

נחלקו הפוסקים בשאלה מהו 'נחל מצרים': לרוב הראשונים וכמה אחרונים, 'נחל מצרים' זהה ל'נהר מצרים', שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוס', רוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א). ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, 'נחל מצרים' הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).

עוד נחלקו לגבי הגבול הדרומי שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח וכולל את העיר ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים. ויש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב, ומשם נמשך עד נחל מצרים. ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים.

לדיון עד היכן גבול עולי מצרים יש משמעות לשני עניינים:
א' מצוות יישוב הארץ, האם הוא בסדר עדיפות גבוה כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת. ב' חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אמנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.[3]


[2]. גבול הארץ כולה: לכל השיטות גבול דרום של הארץ כולה נמשך לפחות עד אילת, שנאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים". בפשטות הכוונה לכל חצי האי סיני, שכן זה הגבול הטבעי, והוא גבול ים סוף הנזכר בתורה. וכך דעת: רש"י, אוצר נחמד (על הכוזרי ב, יד), אגרת אורחות עולם (פרק ח). וכ"כ הרב ישראל אריאל שליט"א (אוצר א"י ח"ה ל). אמנם לדעת מו"ר הרב חיים שטיינר שליט"א (טובה הארץ, שער דרום א' עמ' 19), לרמב"ם נחל מצרים ונהר מצרים הוא הנילוס, כאשר הקו הדרומי נמשך מאילת ועד המקום המקביל לה בקו רוחב 29.5 בנילוס (כך שהרמב"ם, שגר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס, היה גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש בערך לחם אבן העזר קכח), ואילו החלק הדרומי של חצי האי סיני אינו בכלל ארץ ישראל. שכן משמע מהרמב"ם שקו הגבול נמשך מאילת עד הנילוס, שבהל' קידוש החודש (יח, טז), כתב שהוא קו רוחב שלושים, ושם (יא, יז), משמע שהוא בקו רוחב עשרים ותשע, הרי שהקו באמצע, ושם מקום אילת. ועוד, שניתן לומר שהמדבריות לא נקבעו בגבול הארץ מפני שאינם מקום יישוב, וכל החלק הדרומי של סיני הוא מדבר הררי. ע"כ. אולם קשה, שכן גם החלק הצפוני של סיני הוא מדבר, והגבול הטבעי בדרום הוא הים המקיף את חצי האי סיני. לכן נראה כסוברים שכל חצי האי סיני בכלל גבול הארץ השלימה.

[3]. נחל מצרים הוא הגבול הדרום-מערבי של ארץ ישראל בפרשת מסעי, ונחלקו במיקומו: א) הסוברים שנחל מצרים הוא ואדי אל-עריש הם: כפתור ופרח פרק י"א עפ"י רס"ג; רדב"ז ד, ל, והובאו באחרונים רבים. ב) הסוברים שהוא השלוחה המזרחית של דלתת הנילוס הם: רש"י (שמות י, יט), כוזרי (ב, ד; ד, ג). וכן משמע שנחל מצרים הוא הנילוס מתרגום יונתן (בראשית טו; במדבר לד, ה), תרגום ירושלמי (במדבר לד, ה), תוספות (ערכין טו, א, 'כשם'), רד"ק (יהושע יג, ג), ר' אליהו מזרחי (במדבר לד, ה), ר"ש סירילאו (שביעית ו, א), גר"א (יהושע טו, י). וכן משמע מכך שנחל מצרים מכונה גם 'שִׁיחוֹר מִצְרַיִם' (דבהי"א יג, ה), הוא נהר הנילוס שזורם בקביעות (ירמיהו ב, יח), ולא ואדי אל-עריש, שהוא נחל אכזב שזורם רק בעת שיטפונות, והוא גם רחוק ממצרים. לכל השיטות, חבל עזה וחבל ימית נכללים בגבולות מסעי שנצטוו עולי מצרים לכבוש בימי יהושע. והם היו בנחלת יהודה, שנאמר (יהושע טו, מז): "עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל".

גבול דרום של פרשת מסעי: במדבר (לד, ג-ה): "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה, וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה". ככלל, מסתבר שגבולות הארץ הם גבולות טבעיים של נהר או נחל או גבול מדבר או ים. שלוש שיטות בזיהוי תוואי גבול דרום שבפרשת מסעי המתחיל מדרום ים המלח. א) 'תבואות הארץ': מתחילים מדרום ים המלח לכיוון נחל צין דרך נאות הכיכר, ומשם עד ואדי אל-עריש. בגבול זה כלולים ירוחם ושדה בוקר, ואילו מצפה רמון דרומה לו. ב) 'אדמת קודש': הגבול מדרים מים המלח עד עין יהב, ממשיך למכתש רמון ומשם לואדי אל-עריש. מצפה רמון בתוך גבול זה. ג) יש אומרים שגבול דרום נמשך עד אילת, ומשם לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי עפ"י רס"ג בספר ארץ ישראל כו, ב; הרב אליהו במאמ"ר ב, ט, 23; הרב שטיינר בדעת הרמב"ם. ויש מדקדקים לפי הרמב"ם שהוא כ-60 ק"מ מצפון לאילת, שהוא קו רוחב 30).

יש אומרים ששרטוט הגבול המדויק של פרשת מסעי נצרך גם בימינו, משום שהוא קובע את מעמד המקומות לעניין חיוב תרומות ומעשרות ושביעית. אולם למעשה, לאחר החלת הריבונות הישראלית על כל השטחים הללו עד אילת, אין משמעות הלכתית למחלוקת זו, שכן גבול קדושת עולי בבל נמשך לכל המקומות שתחת ריבונות ישראלית, וכפי שכתבתי בפנה"ל שביעית ויובל ה, ח, 8; ויותר בהרחבה בפנה"ל כשרות יב, יז, הערות 20-21. עוד אפשר לומר, שגם לסוברים שחלקו הדרומי של חצי האי סיני אינו בכלל גבולות הארץ, אחר שכבשנו את כל חצי האי סיני במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמת מצווה להגנת העם והארץ, לכל הדעות בכל משך זמן הכיבוש חצי האי סיני נחשב לארץ ישראל לכל המצוות, שכן אמרו בספרי (דברים יא): "מִן הַמִּדְבָּר – ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם – אף המדבר גבולכם". וכך משמע מהרמב"ן שם. וכך כתב במשפט כהן, שכשאין מלך – כלל האומה במקום מלך. ועי' ציץ אליעזר (ח"י סימן א).

ואף שכתבתי שגבול עולי מצרים נחשב בסדר עדיפות גבוה יותר למצוות יישוב הארץ, אין לומר שכל עוד לא יישבנו את כל גבול עולי מצרים אין ליישב שטחים של ארץ ישראל שמחוץ לגבול עולי מצרים שנפלו בחלקנו, אלא על פי שיקולים מדיניים אפשר להקדים יישוב מקומות שמחוץ לגבול עולי מצרים על פני שטחים שבתוך גבול עולי מצרים, שמחמת סיבות שונות יש קושי ביישובם (ועי' פנה"ל כשרות יב, ג, שחיסרון המעלה בכיבוש סוריא שנחשב 'כיבוש יחיד', הוא מפני שלא נכבשה לשם התיישבות. ועי' שם יב, 20, לגבי סיני, שכל שנכבש במסגרת מלחמת מצווה, מתקדש לעניין המצוות התלויות בארץ, גם כאשר ישנם שטחים בגבול עולי בבל ומצרים שאינם בידינו).

ג – גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב מהים התיכון, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר (במדבר לד, ז-ח): "וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת…". השאלה היכן הוא הֹר הָהָר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הֹר הָהָר:

לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא 'טוורוס אומנוס', שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.

ל'כפתור-ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא 'אקרא', הנקרא כיום 'הר קל', בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.

לרמב"ם (הל' קידוש החודש יא, יז) גבול צפון הוא בקו רוחב 35, ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר 'בַּנִיַאס'.

לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א), הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי שבלבנון, שנקרא כיום 'הר בתרון'.

ל'אדמת קודש' (פרק א) הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום 'חמנה'.

כפי הנראה, לדעות הרביעית והחמישית, מקום הֹר הָהָר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים. אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי לא ניתן למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והֹר הָהָר לשיטתם. ולכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.

מנגד, לדעות הראשונה והשנייה, הֹר הָהָר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ-180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכלל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעות המרחיבות עוסקות בגבול הארץ כולה. ונראה, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה.[4]


[4]. גבול צפון של פרשת מסעי: לכאורה קשה על כל השיטות בזיהוי הֹר הָהָר כגבול צפון של עולי מצרים, שהיאך נתנו לשבט אשר נחלה כה גדולה? אפילו לשיטה החמישית, יוצא שנתנו לו שטח גדול יותר משאר השבטים, שכן הוא כלל את רוב הגליל וקרוב למחצית הרי הלבנון עד ביירות, שטח גדול מאוד ופורה. על אחת כמה וכמה שקשה על הדעה הרביעית, שכוללת את כל הרי הלבנון עד טריפולי. וקל וחומר לשיטות המצפינות יותר. אפשר לבאר, שמתחילה היו כל שנים עשר השבטים אמורים לנחול בעבר הירדן המערבי עד לבוא חמת הנזכרת כגבול הצפון בסמוך להֹר הָהָר, וכפי שנאמר על המרגלים ששלח משה, שתרו את הארץ עד לבוא חמת (במדבר יג, כא). גם אחרי שראובן, גד וחצי המנשה נחלו בעבר הירדן המזרחי, עדיין נותר הגבול הצפוני של הארץ בהר ההר ולבוא חמת, כגבול שאליו צריכים לשאוף. אמנם חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון היתה רק עד צידון, שעד אליה נמשכה נחלת שבט אשר (יהושע יט, כח). ומה שמצפון לנחלת אשר עד לבוא חמת, וכן הרי הלבנון שממזרח לצידון, נועדו לכל מי שיחסר לו מקום, וכשם שבאו בני דן לעיר לשם בצפון. והמחלוקת בין הזיהויים היא עד היכן היתה אמורה להגיע הארץ אם שנים עשר השבטים היו נוחלים בעבר הירדן המערבי, האם עד אזור ביירות, או עד טריפולי או עד הבניאס שבמרכז סוריה.

חיזוק מסוים לדעה הרביעית ישנו ממה שמשמע ביהושע (יג, ה) שכל הרי הלבנון בכלל ארץ ישראל, ודעה זו אכן כוללת את כל הרי הלבנון, שנמשכים עד אזור טריפולי. וכן גם העיר גְּבַל הנמצאת צפונית לביירות, נכללת בגבולות ארץ ישראל (שם). מאידך, לא שמענו שגבול ההתיישבות שאליו שאפו עולי מצרים הוא עד צפונה להרי הלבנון. ←

חיזוק מסוים לדעה החמישית, שבפועל עד אליה נחלו ישראל, שכן למדנו שהמצווה לקבוע ערי מקלט במרחקים שווים ביניהן, ובין הצפונית שבהן לגבול הארץ (מכות ט, ב). כיוון שעיר המקלט הצפונית שבגליל היא קֶדֶש (כ-25 ק"מ מצפון לכינרת), ממילא גבול הארץ צריך להסתיים סמוך לאזור ביירות. ואזי לסברה זו, גם אם כל שנים עשר השבטים היו נוחלים בעבר הירדן המערבי, היו מגיעים עד שם, כאשר היו נוחלים את כל השטחים באופן מלא בלא להשאיר כנענים.

אבל על הדעות הראשונה והשנייה קשה מאוד, שהיאך יתכן שגבול מסעי כל כך צפוני, עד טורקיה? ולא מצינו תרעומת רבתי על נוחלי הארץ בימי יהושע בן נון שנכשלו לכבוש את כל השטחים העצומים הללו, אלא רק על כך שלא כבשו את הלבנון (יהושע יג, ה; שופטים ג, ג). וגם אם כל בני ראובן וגד היו נוחלים שם, לא היו ממלאים אפילו רבע מהשטח. גם לא ניתן לקרוא לחבל ארץ זה 'עבר הירדן המערבי', שכן הירדן מסמן רק כשליש משטח ארץ זו (וכן העיר הרב ישראלי ב'ארץ חמדה' א, ד, ה, והרב שטיינר ב'טובה הארץ' עמ' 130). לפיכך מסתבר שהדעה הראשונה והשנייה, עוסקות בגבול הארץ כולה, וסמכו עצמן לציון הֹר הָהָר בלא לדקדק. עוד אפשר לפרש, שלדעתם התורה רמזה בציון הֹר הָהָר לשני הגבולות – גבול מסעי והגבול השלם. וזה שגבול צפון השלם נרמז בפרשת מסעי, נועד להורות שעד שם צריך להתפשט. אמנם על ה'כפתור ופרח' קשה, שהוא זיהה את 'הר אקרא' והמקומות הסמוכים לו עם המקומות הנזכרים בפרשת מסעי.

גבול צפון של הארץ כולה: הכלל הוא שגבולות הארץ הם גבולות טבעיים, ולכן גבול הצפון צריך להתחבר מהֹר הָהָר לנהר פרת באופן טבעי, כאשר לפי הדעות הראשונה והשנייה מדובר בגבול קצר, בין הים התיכון לברך הפרת, והוא עובר במקומות מדבריים למדי, כך שכמעט שאינו חותך ארץ מיושבת. בדוחק רב אפשר לבאר כך גם את דעת הרמב"ם, אבל בפשטות לא ניתן לקבל את דבריו שקו רוחב 35 הוא גבול צפון, הואיל וחיבורו לנהר פרת אינו טבעי, מפני שעליו לחתוך את שרשרת 'הרי אנסריה' באמצעה, שגובהם למעלה מ-1,000 מטר, והוא נמשך באלכסון בתוך מדבר גדול. קל וחומר שלא ניתן למתוח קו גבול טבעי מהֹר הָהָר אל נהר פרת לפי השיטות הרביעית והחמישית. לכן מסתבר שלדעתם הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה הוא לפי השיטה הראשונה או השנייה.

ד – גבול מזרח של הארץ כולה

גבול המזרח לא מבואר בתורה, אלא נאמר שארץ ישראל נמשכת עד נהר פרת, השאלה האם עד הצד הצפוני הקרוב לעיקר הארץ או לכל אורכו עד השפך במפרץ הפרסי. הסברה שנהר פרת מסמן רק את הגבול הצפוני, כי בשטח שבין עבר הירדן המזרחי לסוף נהר פרת יש מדבר עצום, שלא היו רגילים להתיישב בו, ואולי הוא המדבר שצוין כגבול ארץ ישראל, שנאמר (שמות כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". מנגד, אפשר שכל נהר פרת עד המפרץ הפרסי הוא גבול הארץ, שאם לא כן, איננו יודעים היכן מסתיים גבול ארץ ישראל, וגבול המדבר הוא דרומה משם. למעשה, נחלקו בזה הראשונים, יש אומרים שנהר פרת מסמן רק את גבול הצפון של הארץ, ויש אומרים שהוא מסמן גם את גבול המזרח.[5]

מפת השיטות המצמצמות את גבול מזרח

מפת ארץ ישראל למגדילים ביותר


[5]. שתי שיטות יש בגבול המזרח: א) באוצר נחמד על הכוזרי (ב, יד) כתב שנהר פרת הוא גבול מזרח עד המפרץ הפרסי, וכך משמע מדעת החכם ר' משה בר' חסדאי הצרפתי, שנהר פרת הוא גבול המזרח, ורמב"ן וריטב"א (גיטין ז, ב) כתבו את דעתו. וכך משמע בדברי הימים (א' ה, ט), ורד"ק ומצודות שם. וכך כתב באגרת אורחות עולם (פרקים ח' ו-י). וכך מובא בספרו של הרב ישראל אריאל (ח"ב יב, ד). ראיה גדולה לכך, שהאמורא רב, שהתגורר בסורא שבדרום בבל, ביקש מבנו שיבנה לו בית בצד המערבי של הפרת, כי שם ארץ ישראל (בראשית רבה טז, ג). ושמואל הוסיף שעד המקום שהנהר זורם – שם הוא ארץ ישראל, משמע עד המקום בו הוא נשפך למפרץ הפרסי.

ב) התורה התייחסה לארץ הנושבת ולא למדבריות, ולכן גבול צפון הולך מהֹר הָהָר עד נהר פרת, שיש בינו לבין עיקר הארץ שטחים פוריים שניתנים להתיישבות, אבל בין החלק הדרומי של נהר פרת לבין עיקר הארץ יש מדבר גדול, ולכן אינו נחשב ארץ ישראל, וזה מתאים לכך שנהר פרת הוא גבול צפון ולא גבול מזרח, וגבול המזרח הוא המדבר הגדול. וכך משמע שדעת רבי אברהם בן הרמב"ם (בפירושו לשמות כג, לא), וכ"כ בכוזרי (ב, יד) ותוספות יו"ט. ונראה שלפי שיטה זו, נהר פרת הוא הגבול כל עוד הוא זורם ממערב למזרח, וכאשר הוא מתחיל לנטות באופן משמעותי דרומה, הוא כבר מתרחק מארץ ישראל. בתוך שיטה זו ביאר הרב שטיינר ברמב"ם (טובה הארץ עמ' 159-160), שגבול הארץ הוא כעין מרובע, שכן כתב בהל' קידוש החודש יא, יז, על ראיית המולד שהיא צריכה להיות בארץ ישראל, ומקומה עד מהלך שישה או שבעה ימים מירושלים, שהוא כשלושה קווי אורך מירושלים. אלא שאם נחשב רק שלושה קווי אורך, נמצא שעדיין חסרים כמאה ק"מ עד נהר פרת, שהוא הגבול המבואר בתורה. לפיכך צריך לומר ששיעור שישה או שבעה ימים הוא הטווח שמשם העדים יכולים לבוא, וצריך לעקם את קו הגבול לצד צפון כדי שיימשך עד לנהר פרת.

תפריט ההלכות בפרק

פניני הלכה אנו משתמשים בקובצי Cookie כדי לשפר את חוויית המשתמש שלך. המשך השימוש באתר מהווה הסכמה לשימוש בקובצי עוגיות.

הרשמה לקבלת הלכה יומית

כל יום שתי הלכות לפי תכנית 'הפנינה היומית' אצלך במייל

    כתובת דוא"ל



    התקנתם את
    האפליקציה החדשה?

    דילוג לתוכן