תורה עם וארץ

יב – שבתות וחגים

כאמור, על פי הדרכת התורה, עיקר לימוד התורה לכלל הציבור הוא בשבתות ובחגים, שבהם אסור לעשות מלאכה, ועיקר היום צריך להיות מוקדש לתורה. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". וכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכָּנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ).

שני יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה מחייבת ללמוד הרבה תורה בכל יום, אלא שבימות החול, כיוון שאדם צריך לעסוק בפרנסתו וביישובו של עולם, הוא מסתפק בקביעת עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם ת"ת א, ח; ג, יג). אבל בשבתות ובחגים, שאסרה התורה לעשות מלאכה כדי שיוכלו לעסוק בתורה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה.

היסוד השני, השבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך, תיקנו לקרוא בתורה בכל שבת בפרשת שבוע ובכל חג בעניינו של חג. וכן תיקנו לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א; שעה"צ תכט, ה). וכפי שאמר הקב"ה למשה רבנו: עשֵׂה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בנַי (ילקוט שמעוני ויקהל תח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, לדרוש בפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה העיקרית התקיימה ביום ונקראה 'פִרקא', והקפידו שהכל יבואו לשומעה (פנה"ל שבת ה, ד, ובהרחבות שם). גם בלילי שבתות וחגים היו דורשים, וכפי הנראה בעיקר בדברי אגדה (מרדכי פסחים תריא), וגם נשים שמעו את הדרשה (ירושלמי סוטה א, ד).

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת והחג – חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש, וחציו לעונג שבת בחיק המשפחה באכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). כשמפחיתים שבע שעות שאדם צריך לישון בלילה, נותרות כשמונה עשרה שעות, שאת חציין, היינו תשע שעות, צריך להקדיש לה' בלימוד תורה. אמנם כיוון שגם בתפילה יש חלקים של תורה, ניתן לחשב שלוש שעות מתוך התשע לתפילה, ושש שעות צריך להקדיש ללימוד תורה (פנה"ל שבת ה, א; פנה"ל מועדים א, ה-ו; י, ו).

יג – קביעת עיתים לתורה בימות החול

אמרו חכמים (שבת לא, א): "בשעה שמכניסים אדם לדין", שואלים אותו שש שאלות. הראשונה, קשורה למלאכתו: "נשאת ונתת באמונה"? כלומר, האם נהגת בישרות בעבודתך ובעסקיך? השנייה: "קבעת עתים לתורה"? שכן, כלל הציבור מקדישים את רוב יומם לעבודה, ולכן השאלה היא, האם קבעת עיתים לתורה. 'עיתים' לשון רבים, כי צריך לקבוע עת ביום ועת בלילה (מהרש"א).^[8]

כמה הוא שיעור הלימוד בכל עת? אמרו חכמים במכילתא (דרשב"י שמות טז, ד): "רבי יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועשה מלאכה כל היום – מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כולה". ומדברי רבי יוסי למדו (מנחות צט, ב), שצריך ללמוד לכל הפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

לא ברור כמה הוא שיעור שתי הלכות שבו ניתן לקיים את הקביעות לדעת ר' יהושע, אולם נראה שמדובר בלימוד משמעותי, שעל ידו גם אדם שעובד כל היום יכול להתקדם מעט בכל יום בלימוד התורה ובידיעתה. אולי אפשר לומר שלרבי יהושע כל 'עת' הוא זמן של כחמש עד עשר דקות, שבו אפשר ללמוד שתי הלכות, ולרבי יוסי הוא כחצי שעה, שניתן ללמוד בו פרק.

ולדעת רבי שמעון בן יוחי (שם): "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית" – קיים את מצוות 'לֹא יָמוּשׁ' (וכן בתיקוני זוהר כא, ס, א). אלא שהוסיפו חכמים ואמרו ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ", שמא יסמכו על דעתו של רבי שמעון בן יוחי ויתרשלו מלקבוע עיתים ללימוד התורה. "ורבא אמר: מצווה לאומרו בפני עמי הארץ", כדי שיֵדע כל מי שקורא קריאת שמע שגם לו יש חלק בתורה יחד עם כל ישראל, ויֵדע עד כמה גדולה מעלת קריאת שמע שחרית וערבית, שכבר באמירתה זכה לקיים את מצוות תלמוד תורה באופן בסיסי.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב בשולחן ערוך (יו"ד רמו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". הוסיף הרמ"א: "ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית", קיים את המצווה.^[9]

יד – גדרי העיתים ותוכן הלימוד בהן

אמרו חכמים שצריך ללמוד בכל יום: מקרא, משנה – היינו הלכה, ותלמוד – היינו יסודות ההלכות וסברותיהן (קידושין ל, א; רמב"ם תלמוד תורה א, יב; שו"ע יו"ד רמו, ד). עוד הורו להקדים את ההלכות שנוגעות למעשה ורק לאחר מכן ללמוד את ההלכות הפחות מעשיות (שועה"ר ת"ת ג, ד; מ"ב או"ח קנה, ט). כמו כן, צריך שסדר הלימוד יכלול חזרות על יסודות התורה, בתנ"ך, בהלכה ובתלמוד, תוך מגמה להרחיב ולהעמיק בהם.

במסגרת הלימוד הקבוע בימות החול או בשבתות, צריך ללמוד את פרשת השבוע (פנה"ל שבת ה, ט-י), וכן צריך לקבוע זמן להמשך העמקה בלימוד האמונה והמוסר (שועה"ר יו"ד ת"ת ב, ט; קצשו"ע כז, ג).

רבים מישראל אוהבים ללמוד גמרא יותר מכל, מפני שכל התורה כלולה בה, ולימודה מעורר את המחשבה העיונית. אכן, יש אומרים, שבלימוד התלמוד הבבלי יוצאים ידי חובת שלושת החלקים: מקרא, משנה-הלכה ותלמוד, שכן שלושתם נמצאים בו (ר"ת, רמ"א יו"ד רמו, ד). אולם זה היה נכון כאשר למדו גמרא 'אליבא דהלכתא', אבל במשך הזמן, אחר שנכתבו פירושי הראשונים והאחרונים ופסקיהם, כבר לא ניתן להסיק מהתלמוד את פסקי ההלכה וסברותיה. ועל כן הורו הפוסקים, שעדיף יותר למי שקובע שעות אחדות ביום ללימוד תורה, ללמוד בספרים שמבארים את ההלכה מהגמרא עד המעשה, ולא להסתפק בלימוד תלמוד עם רש"י ותוספות, שממנו לא מגיעים להלכה (דרישה רמו, ב; ט"ז ב; ש"ך ה). אמנם מי שליבו נמשך אל לימוד הגמרא והתוספות, ופחות ללימוד ההלכה בסברותיה, עדיף שילמד גמרא ותוספות מאשר יתבטל (ערוה"ש יו"ד רמו, יז). וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ".^[10]

טו – חומרת ביטול הזמנים הקבועים לתורה

העיתים לתורה צריכות להיות קבועות, שאם לא כן, יש חשש שהאדם יימשך אחר מלאכתו וענייניו וישכח ללמוד (רש"י שבת לא, א). וכן נפסק להלכה (טור ושו"ע או"ח קנה, א), לגבי העת בבוקר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה". אמנם מי שצריך למהר למלאכתו אחר התפילה, יקבע את זמן הלימוד לפני התפילה או בשעה אחרת ביום (עי' שועה"ר שם).

בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, בין בתחילת לימודו כדי ללמוד את יסודות התורה כפי הנצרך להדרכת חייו, ובין בהמשך החיים בעיתים שקבע לתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה. ועל כך אמרו חכמים (חגיגה יב, ב): "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה – מאכילין אותו גחלי רתמים".^[11]

אמרו חכמים (ברכות נג, א), שמפני ביטול תורה אין אומרים לאדם שמתעטש באמצע הלימוד 'אסותא' או 'לבריאות'. אמנם יש אומרים שהואיל וכיום אין מדקדקים בביטול תורה של מילים אחדות, נכון לומר 'לבריאות' (פרישה רמו, לו; ש"ך טז). ויש אומרים שגם כיום יש להקפיד שלא לומר 'לבריאות' באמצע הלימוד (ט"ז ו; שועה"ר ת"ת ד, יא). ונראה שכאשר חבורה לומדת יחד, לכל הדעות אין לומר 'לבריאות'. וכן אדם שצריך לברך על מאכל או 'אשר יצר', לא יברך בקול רם, כדי שלא לבטלם מתורתם בעת שיענו לו אמן (פתח עינים ברכות שם; שבט הלוי ט, מג).

ואף ההולך בדרך וקבע עצמו ללמוד תורה, לא יפסיק באמצע לימודו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".^[12]

טז – לימוד תורה בזמנים פנויים ואיסור ביטול תורה

בנוסף למצווה לדעת את יסודות התורה, שאותה צריך לקיים בשנות הנעורים, ובנוסף למצווה המוטלת על כל אדם שעובד לפרנסתו לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה – מצווה שאדם שיש לו זמן פנוי יעסוק בו בתורה ולא יאבד אותו לבטלה. זהו שאמרו חכמים (ברכות ה, א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו". שתי גישות ישנן במידת החובה שלא לבטל תורה בשעות הפנאי.

הנוטים לחומרה סוברים, שככלל יהודי צריך להפנות את כל זמנו לעבודה או למעשים טובים או ללימוד תורה. וכל זמן פנוי שהוא מבטל מלימוד תורה – הוא עובר באיסור של ביטול תורה. וזהו שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השׂח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז): וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". וזאת משום שמצוות תלמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לפיכך, או שילמד תורה או שיקיים את מצוותיה או את ערכיה על ידי עבודה ביישובו של עולם או בלימוד ועיסוק בדברים שמרחיבים את הדעת, וכפי שנלמד בהמשך (ד, ד), שאין בלימוד מדעים איסור ביטול תורה. אמנם, גם הנוטים לחומרה מסכימים שאדם נצרך לעיתים להינפש על ידי מנוחה או טיול או קריאה בדברי חול או שמיעת מוזיקה וכדומה, כדי לאגור כוח להמשך הלימוד או העבודה (שמונה פרקים לרמב"ם ה). אלא שצריך לעשות זאת במידה הנדרשת ולא יותר.

הנוטים לקולא סוברים, שחובת מצוות תלמוד תורה היא לדעת את יסודות התורה כפי הנצרך לחיות על פי הדרכת התורה. לשם כך צריכים להקדיש זמן רב ללימוד בגיל הנעורים, ולקבוע עיתים לתורה כפי הדרכת חכמים במשך כל החיים, כדי לחזור על הלימוד וכדי להמשיך להתגדל בתורה לפי מידת התפתחותו של האדם (לעיל הלכות יב-יד, ופרק ב, ג). מעבר לכך, מצווה גדולה מאד להרבות בלימוד התורה, אבל אין חובה, ובלבד שלא יעשה דברים שאינם ראויים. ומה שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "השח שיחת חולין – עובר בעשה… וְדִבַּרְתָּ בָּם – ולא בדברים אחרים". הכוונה ולא 'בדברים אחרים' שהם "דברי גנאי וקלות ראש" (רבנו פרץ, מ"א קנו, ב; מ"ב ד). וכן הזהירו חכמים מליצנות אסורה (ע"ז יח, ב).^[13]

יז – יישובו של עולם בארץ ובחוץ לארץ

העוסק בעבודתו כדי להתפרנס בכבוד ואף כדי להתעשר, גם לנוטים לחומרה (בסעיף הקודם) אינו נחשב כעובר באיסור ביטול תורה. אמנם אם יוכל להרבות בלימוד תורה, עדיף יותר שיסתפק בעבודה כדי צורכו, כדי שירבה בלימוד התורה. 'כדי צורכו' הכוונה כדרך אנשים רגילים, שאם יעבוד פחות מכך, יש חשש שלא ימלא את חובתו לאשתו כפי שהתחייב בכתובה, ויש חשש שילדיו ימאסו בדרך התורה. אבל אם ירצה לעבוד יותר מכדי צורכו, אין בידו איסור (עי' טור ושו"ע רמג, ב; ש"ך ו; לעיל הלכות י; יג). ויש אומרים, שאמנם אם הוא עובד מעבר לכדי צורכו אינו עובר באיסור ביטול תורה, אבל הוא מבטל את המצווה להרבות בלימוד התורה ככל האפשר, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ברכ"י יו"ד רמו, א). ואם יפריש חומש מרווחיו לצורך פרנסת עניים או תלמידי חכמים, וגם מצד אופיו אינו מתאים להיות תלמיד חכם, לכתחילה יוכל להרבות בעבודה. ואם ירצה לתרום יותר מחומש, גם אם מצד אופיו הוא מתאים להיות תלמיד חכם, יוכל לכתחילה להרבות בעבודה כדי להתעשר (עי' שועה"ר הל' ת"ת ג, ד).

אמנם כל זה בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל, מי שעוסק ביישובו של עולם, מקיים מצוות יישוב הארץ. וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר קדושים כה), שהדריך ה' את ישראל ללכת בדרכיו, ולכן "אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל – לא תתעסקו אלא במטע תחילה". ולכן בארץ לכל הדעות הרוצה להרבות בעבודה מעבר לכדי צורכו אינו מבטל בכך מצווה, הואיל והוא מקיים בעבודתו את מצוות יישוב הארץ. וכפי שכתב ה'חתם סופר' (סוכה לו, א): "שהעבודה בקרקע גופה – מצווה, משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ'. ובועז 'זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה' משום מצווה. וכאִלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה". וכן בכל שאר העבודות שמסייעות ליישוב הארץ (תורת משה דברים כ, ה). וכן כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה דברים לב, מז), שעל ידי העיסוק בחרישה ובקצירה בארץ ישראל, "תאריכו ימים על האדמה אשר אתם באים שמה לרשתה. אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות רחוקות – זה אסור לבטל עבור מותרות ותענוגות בני אדם". וכן כתב מרן הרב קוק (אורות התחיה כז), שההסתייגות מעבודה ליישובו של עולם היתה בזמן החורבן, "אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה", העיסוק ביישובו של עולם ובפיתוח הכלכלה נעשה חלק מהמצווה הכללית של יישוב הארץ, וממילא "הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו – יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים". וכן כתב (שם טז): "כל מה שמתווספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ ישראל, תצא על ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה", שנעשתה האדמה ארורה בעקבות חטא אדם הראשון.^[14]

יח – חובה ללמד את בנו אומנות

אמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א), שחובה על האב ללמד את בנו אומנות. כלומר מקצוע. הוסיף רבי יהודה, שכל שאינו מלמדו אומנות, "כאילו מלמדו ליסטות", שהואיל ואין לו מקצוע, כשירעב "ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות" (רש"י שם).

החובה ללמד את הילדים אומנות היא מהתורה, וכלשון חכמים: "מכאן אמרו: מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה" (מכילתא דר' ישמעאל בא, מסכתא דפסחא יח).

עוד אמרו חכמים (ילק"ש שלח תשמה), שכל הדברים שחייב האב בבנו, קִיֵים ה' בישראל: ה' פדאם ממצרים, ה' לימדם תורה בסיני. וכן לגבי אומנות, ציווה אותם לנחול את הארץ וליישבה, שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א), סמכו חכמים את החובה ללמד את הילדים אומנות על הפסוק (דברים ל, יט): "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", 'חיים' זו היכולת להתפרנס ולהתקיים. ובתלמוד הבבלי (קידושין ל, ב), סמכו זאת על הפסוק (קהלת ט, ט): "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", בשני פירושיו. אם הכוונה 'אִשָּׁה' כפשוטו, אזי "כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות", שעל ידי המקצוע שילמד, יוכל לפרנס את אשתו ומשפחתו. ואם הכוונה במילה 'אשה' לרמוז לתורה, אזי "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות", שכן בלא מקצוע שממנו יתפרנס, לא יוכל לחיות וללמוד תורה. וכן דרשו חכמים (ב"מ ל, ב) על הפסוק (שמות יח, כ): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" – "זה בית חייהם", היינו "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (רש"י).

כיוון שזו מצווה, התירו חכמים לדבר על כך בשבת, שאם הזדמן לאב לפגוש בשבת אדם שיכול ללמד את בנו או בתו מקצוע, יוכל לסכם איתו בשבת על תנאי עבודתו והתשלום עבור כך. וכן אם הזדמן למנהל בית ספר לפגוש בשבת מורה שיוכל ללמד את התלמידים מקצוע שיסייע להם בפרנסתם, כדוגמת מתמטיקה או אנגלית, מותר לו לסכם עם המורה בשבת על עבודתו ומשכורתו, כדרך שמותר לסכם עם מורה לתורה (שבת קנ, א; שו"ע או"ח שו, ו).

ואין לסמוך על כך שהבן ימצא מי שיפרנס אותו ולהתרשל מללמדו אומנות, כי אין לסמוך על הנס שימצא מי שיתנדב לסייע לו בפרנסתו, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה וגוררת עָוֹן" (מהרש"א קידושין ל, ב). אמנם כאשר הבן מתאים להיות מורה, יוכל אביו ללמדו תורה כדי שיתפרנס מהוראה, שכן מקצוע ההוראה הוא מקצוע חשוב ומקודש מאין כמותו. וכפי שאמר רבי נהוראי (קידושין פב, א): "מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה" (עיון יעקב שם).^[15]

א – ערך לימודי המדע

חשיבות רבה ישנה למדעים השונים, שנקראים גם 'חכמות העולם' או 'חכמות הטבע'. שכן ה' ברא את העולם בחכמה, ולימוד מדעי הטבע, כדוגמת פיזיקה, ביולוגיה וכימיה, וכן חכמות העוסקות באופיו של האדם ובכישרונותיו, כדוגמת פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ספרות ומוזיקה, הוא לימוד החכמה האלוהית המתגלה בבריאה. לכן תיקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ז; פנה"ל ברכות טו, יח). הרי שגם המדעים נחשבים 'חכמתו' יתברך.^[1]

וכן אמרו חכמים (שבת עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". חישוב תקופות ומזלות הוא חישוב מהלך הכוכבים בשמיים (אסטרונומיה). אולם כוונת חכמים לכל החכמות, שכולן עוסקות במעשה ה', וכל שיכול ללומדן ואינו לומד, מתנכר למעשה ה' וגדולתו, והזכירו כדוגמה את האסטרונומיה, כי היא חכמה מופלגת שלימודה דורש השקעה רבה. עוד אמרו חכמים (שבת שם): "שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות", כדי לקדש שם שמיים בעיני העמים. שנאמר (דברים ד, ו): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". שהואיל ואת התורה אינם מבינים, כשיראו שישראל חכמים במדעים, יכבדו אותם ואת התורה שקיבלו מה' בסיני. עוד אמרו חכמים (שבת שם): "היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו". יש מבארים שאין לשבחו על דברים טובים שבו, כדי שלא ילמדו ממנו להתנכר לחכמת הבורא (פתח עיניים שם). ויש אומרים שאין לדבר עמו, כי בחר להיות נבער מדעת, והשפעתו עלולה להזיק (עין איה שם).^[2]

ב – מעשה בראשית והמנורה שבמקדש

כלל החכמות שמצווה ללמוד נקראות 'מעשה בראשית'. ומה שהזהירו חכמים (משנה חגיגה ב, א): "אין דורשים במעשה בראשית בשניים", הכוונה לדברים העמוקים שבסדר השתלשלות הבריאה, שתלמידים שלא התרגלו בחכמה עלולים לטעות בהם, ואותם צריך ללמד באופן אישי לתלמיד אחד בלבד, באופן שהרב יראה שהתלמיד אכן הבין את כוונתו (רמב"ם יסודי התורה ד, י).^[3]

עוד ביארו רבים, שהמנורה שהיתה בבית המקדש, היתה בעלת שבעה קנים כנגד שבע חכמות העולם ששורשן גנוז בתורה. כלומר, עיקר הביטוי של התורה הוא בקודש הקודשים, שבו היה מונח ספר התורה, בתוך הארון עם לוחות הברית או בצדו. וב'קודש' היו השולחן והמנורה, השולחן – כנגד העבודה, כדי להתפרנס וליישב את העולם, והמנורה – כנגד שבע חכמות העולם. הרי שהמנורה, שביטאה את החכמות, היתה ב'קודש', לבטא את ערכה המקודש, אך לא היתה ב'קודש הקודשים', כי אינה במדרגת התורה שב'קודש הקודשים'. שכן ביחס לתורה שבקודש הקודשים, החכמות נחשבות כמו 'משרתות, רקחות וטבחות' שנועדו לסייע לה (רמב"ם).^[4]

ג – חכמי הסנהדרין וגדולי ישראל

אחד מהתנאים למינוי חכם לסנהדרין הוא שיהיה 'בעל חכמה', היינו חכם בחכמות העולם. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יז, א): "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן". וכן כתב הרמב"ם (סנהדרין ב, א): "אין מעמידים בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם". וכן כתב רבי יהודה הלוי (כוזרי ב, סד), כשביאר שהחכמות השונות היו רווחות בישראל, וחכמי "הסנהדרין היו מצוּוים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות".^[5]

וכן ידוע שהגאון מווילנא עודד את תלמידיו ללמוד מדעים, ועודד את תלמידו הרב ברוך משקלוב לתרגם את ספרו של אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ובהקדמתו לספר כתב בשם הגר"א: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד". וכן כתב הרב ישראל משקלוב בהקדמתו לספרו 'פאת השולחן' בשם הגר"א, שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, חכמת המוזיקה וכל שאר החכמות. רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד, כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות.^[6]

ד – הטענות נגד לימודי מדע

לכאורה יש לשאול, הלא נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, ואיך יתבטלו החכמים מתורה וילמדו מדע? אלא שהעיסוק בחכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה, ובכלל זה באנושות על כל גווניה, שאף הכישרון האנושי הוא בריאה אלוהית. וכפי שביאר המהר"ל (נתיב התורה יד), שאין ביטול תורה בלימוד החכמות, שכן למדנו מרבן יוחנן בן זכאי, שלא ביטל תורה מימיו, ועם זאת למד את כל החכמות. וכפי שאמרו עליו חכמים (סוכה כח, א): "מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמוֹ אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי… ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאוֹ אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה". ועליו אמרו (שם) שלמד הכל ו"לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות (אסטרונומיה) וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא". הרי שגם שיחת דקלים, משלי כובסים ומשלי שועלים, שכוללים ספרות, אינם ביטול תורה.

ומה שאמר האמורא שמואל, שלמד אסטרולוגיה בשעה שהיה בבית הכסא, שאז אסור ללמוד תורה (דברים רבה ח, ו), הכוונה לחכמת חיזוי העתידות על פי הכוכבים, שאינה נחשבת לחכמה הבוחנת בדייקנות את סדרי הטבע, אלא כסוג של אינטואיציה וסגולה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה פרק כה). ומה שאמרו (ב"ק פב, ב), שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל (נתיב התורה יד), שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, אך לא אסרו ללמוד מדעים. ולפי הירושלמי (פאה א, א) גזרו שלא ללמוד חכמה יוונית מפני שהיו שנגררו בעקבות לימודה אחר תרבותם, עד שנהיו 'מוסרים' כנגד בני עמם (מאירי חגיגה ז, א; ריב"ש מה).

יתרה מזו, כפי שלמדנו (לעיל ג), לימודי החכמות מועילים מאוד להבנת התורה, עד שאמר הגאון מווילנא: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד".^[7]

ה – ערך התורה לעומת החכמות

כפי שלמדנו, יש ערך רב בלימוד החכמות, באשר הן עוסקות בחכמת הבורא המתגלה בבריאה כולה. אולם התורה קודמת ונעלה על כל החכמות, מפני שבתורה מתגלה החכמה האלוהית באופן ישיר ואילו בשאר החכמות באופן עקיף. שכן התורה היא החכמה שנתן ה' לישראל כדי להדריך את חייהם ולרומם אותם, ולהורות להם את הדרך לתיקון עצמם והעולם. ואילו שאר החכמות מגלות את חכמתו באופן עקיף, דרך הבריאה שברא. וכפי שאמרו חכמים (שמו"ר מא, ג): "גדולה החכמה (חכמות העולם), וגדולה ממנה הדעת ותבונה (חכמת התורה)… משל למה הדבר דומה: לעשיר שהיה לו בן. בא בנו מבית הספר, מצא תמחוי (תבשיל) לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת וְנתנהּ לו. מה עשה בנו? אמר לו: איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך (היינו ממה שלקח האב לעצמו). מה עשה (האב)? נתנוֹ לו. ולמה? על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו. זהו שנאמר (משלי ב, ו): כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה – חכמות העולם, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה – התורה, שהיא כביכול מפיו ממש. וכמו שנאמר לגבי נבואת משה רבנו (במדבר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". וכן כל ישראל קיבלו את התורה בסיני מאת ה' ממש.

הרי שחכמות העולם עוסקות בתיאור מדויק ככל האפשר של העולם על כל מרכיביו, ואילו התורה היא החכמה הפנימית שמבארת את משמעות חיי האדם ואת משמעות חכמות העולם ותכליתן, ואת הערכים שעל פיהם יש לתקן את העולם. לכן לעיתים קוראים לתורה 'חכמה פנימית', לעומת המדעים הנקראים 'חכמה חיצונית'.

לפיכך, יש הבדל בין חובת לימוד התורה לערך לימוד המדעים. שלימוד המדעים נועד לשתי מטרות: האחת, מעשית כדי להועיל לאדם ולחברה על ידי פיתוחים שונים, אך אין צורך שכל בני האדם יתמחו בכל תחום ותחום מן המדע. השנייה רוחנית, להבין את יסודות הבריאה וחכמת הבורא, אך אין בכך הכרח קיומי לכל אדם. לעומת זאת, על ידי לימוד התורה האדם מתקשר אל ה' ומבין את משמעות כל החכמות, ולכן התורה נעלה על כל החכמות. והמעלה העיקרית של התורה היא, שעל ידי הדרכתה האדם הולך בדרכי ה' ומתקן את עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שבאופיו, ולכוון את הצדדים החיוביים שבו אל המגמה הגבוהה של תיקון עולם. ועל כן כל יהודי חייב ללמוד תורה.

לכן בסדר הלימוד יש להקדים את לימוד התורה, שאם אפשר ללמוד רק לימוד אחד, יש ללמוד תורה. ומי שראוי להיות תלמיד חכם צריך להשקיע את עיקר זמנו בתורה, אולם ילמד גם את חכמות העולם, מפני שככל שיבין אותן יותר, כך יבין יותר את התורה. שכן התורה פונה אל האדם שחי בעולם, וככל שהאדם מבין יותר את עולמו, הוא מבין יותר את התורה. וכך החכמות יהיו לתורתו כ'רקחות וטבחות' שמסייעות להבנתה.^[8]

ו – הבעייתיות שבלימודי המדעים בתקופת הגלות

בתקופת הראשונים (לפני כ-800 שנה) התעוררה בעיה קשה סביב לימודי המדעים. רוב ספרי המדע היו מבוססים על דעותיהם של אריסטו וחכמי יוון העתיקה, ויחד עם דברי המדע הובלעו בהם דברי כפירה בבריאת העולם, בהשגחה פרטית ובשכר ועונש. באותה תקופה היו בחורים שבעקבות הלימוד בספרי החכמות השונות, נגררו גם אחרי השקפות מחבריהם, עד שעזבו את דתם ואת עמם והתבוללו. על כן, למרות הערך הרב שבלימוד המדעים, רבים מגדולי ישראל הרחיקו את הבחורים מלימודם. והרשב"א, שהנהיג את יהדות ספרד בדורו, הטיל חרם על כל מי שילמד בספרי המדע היווניים לפני גיל עשרים וחמש (שו"ת הרשב"א ח"א תיד-תיז). והריב"ש (מה) כתב שראוי שגם מבוגרים לא ילמדו בספרי החכמות החיצוניות כלל, שכן עם כל חשיבותן, אם לימודן עלול לגרום להתרחקות מהאמונה בה' ומדברי התורה, ערכן בטל ומבוטל, ועדיף שלא ללומדן. וכן כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה יד), שלמרות ערכם הגדול של המדעים, אסור ללומדם מתוך ספרים שמובלעים בהם דברי כפירה. ורק אם הלומד מתכוון ללומדם כדי לדעת מה להשיב לאפיקורסים, מותר לו ללמוד מתוכם.

לפני כמאתיים וחמישים שנה הלכה הבעיה והחריפה. מצד אחד ספרי המדע כבר לא היו מבוססים על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו, אולם מאידך, ההשכלה שהתפתחה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שחשבו לעצמם: הנה יבוא המדע ויפתור את כל בעיות האנושות, ואין עוד צורך בתורה ובמצוות. כך קרה, שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך 'ישראל סבא', וחלקם אף המירו את דתם.

תגובת הנגד של כמה מגדולי ישראל היתה לאסור בתוקף לימודי מדע. אך גם איסור זה לא עמד בפרץ, ורוב הציבור היהודי נמשך אחר ההשכלה, וזנח את לימוד התורה ונחלש בקיום המצוות.

אולם רבים מגדולי ישראל, ובראשם הגאון מווילנא, סברו שיש לעודד את תלמידי החכמים שבישראל ללמוד מדעים, ואדרבה, דווקא על ידי כך אפשר יהיה להתגדל בתורה ולקדש את שם ה' בעיני העמים, ולמנוע מבחורי ישראל להיגרר אחר תרבויות זרות. וכך כתב רבי הלל משקלוב על הגר"א: "נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע, מחקרי ארץ, לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש השם בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והִרבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל על פי חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל – חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל ה'תוספות יום טוב' ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגוים על ידי חכמתם במחקרי ארץ" (קול התור ה, ב).

גם בקרב הרבנים בגרמניה, שראו מקרוב את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה, נתגבשה שיטת חינוך שנקראה 'תורה עם דרך ארץ', לפיה עודדו את התלמידים ללמוד מדעים באופן מבוקר, על מנת לחסנם מפני התפיסה המוטעית, לפיה ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ל, א-ה).^[9]

ז – הוויכוח בימינו

אף שמוסכם על גדולי ישראל שיש ערך בלימוד המדע, בפועל הוויכוח נמשך. יש סוברים שגם בימינו לימודי מדע עלולים לגרום לעזיבת הדת או להיחלשות בשמירת המצוות, ויש סוברים שאדרבה, הכנסת לימודי מדע לסדר הלימוד בישיבות בגיל הנעורים תמנע את הבחורים מלהיסחף אחר ההשכלה החילונית, ואף תרחיב את דעתם בהבנת התורה, כדברי הגאון מווילנא. בפועל, למרבה הצער, אם נסקור את מאתיים השנים האחרונות, נמצא שרבים עזבו את המצוות בקרב שני הזרמים, וקשה לקבוע מהיכן עזבו יותר.^[10]

יש להוסיף שסוגיית עזיבת שמירת המצוות או החזרה לשמירתן אינה תלויה רק בשאלת לימודי מדע, אלא בגורמים נוספים, כדוגמת: תהליכים היסטוריים וחברתיים, משברים ותמורות שעברו על העם היהודי בתקופה המודרנית, חוזק הקהילה והצלחתה, אופי אישי, מצב חברתי וכלכלי ועוד.

ח – הלכה למעשה

להלכה ולמעשה נראה שבימינו השיטה שכוללת בתוכה את לימודי המדע היא הנכונה יותר, שכן בנוסף לסיבות העקרוניות שכבר למדנו ויובאו בקיצור בהמשך, נדמה שגם לטווח קצר שיטה זו מוצלחת יותר לשמירת היהדות. ראשית, בימינו אתגרי האמונה גדלו, ורק בעזרת תפישה שלמה שמכירה בערך המדעים והכלכלה, אפשר לבסס את החינוך לתורה ואת האמונה והחזון של ישראל (ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ל, ו-ז). שנית, מן הצד הכלכלי, בזכות לימוד המדעים, רבים יוכלו לרכוש מקצוע שמתאים לכישרונם ולפרנס בכבוד את משפחתם, ובזכות כך, גדלים הסיכויים שילדיהם ירצו להמשיך בדרכם. ואמנם יש מעטים שמצליחים להשלים את כל לימודי המדע והשפה בגיל מבוגר ולרכוש את המקצוע המתאים לכישרונם, אולם רבים מבין אלה שלא שילבו בבית הספר לימודי מדע ושפה, אינם מצליחים להשלים את מה שהחסירו, ונאלצים להסתפק בעבודות דחק שאינן מתאימות לכישרונם (ראו לעיל ג, יח). שלישית, על ידי לימודי המדע, שומרי תורה ומצוות יוכלו לעסוק במקצועות חשובים, ועל ידי כך יוכלו לתרום תרומה גדולה ליישובו של עולם, וכבוד שומרי התורה והמצוות יעלה, ורבים ירצו להצטרף אליהם.

ואף שישנם מקרב בוגרי הישיבות התיכוניות שעזבו את שמירת המצוות, אין זה מפני שלמדו מדע, אלא בדרך כלל מפני שבית הוריהם וסביבת גידולם היו רחוקים משמירת מצוות ברמה נאותה. לעומת זאת, מאותן ישיבות תיכוניות שמחנכים בגיבוי ההורים ליראת שמיים ולאמונה תוך הדגשת העליונות של לימודי הקודש, מספר הבוגרים שעזבו את דרך התורה מועט, ונראה שאינו עולה על מספר העוזבים את הישיבות שאין בהן לימודי מדע.

בנוסף, כפי שכבר למדנו, מכמה סיבות מהותיות כך נכון לפי הדרכת התורה: ראשית, על פי הדרכת חכמים, נכון ללמוד את חכמות העולם, כדי להכיר על ידן את גדולת ה' וחכמתו, כמבואר בגמרא (שבת עה, א), ובדברי הרמב"ם, המהר"ל, הגר"א ועוד רבים. שנית, לימודן מסייע להבנת התורה, כדברי הגר"א: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד" (לעיל הלכה ג). שלישית, על ידי לימודן מתקדש שם ה' לעיני העמים (שבת עה, א; לעיל הערה 2). וכידוע, ככל שיש יותר מדענים יהודים, כך מתגדל יותר כבוד ה' וישראל, ובמיוחד כשהם יראי שמיים.

א – האירועים שהובילו לבחירת שבט לוי

כאשר חטאו ישראל בחטא העגל, ארבעים יום אחר מתן תורה, בעוד משה רבנו על הר סיני, התעורר חרון אף גדול על ישראל, עד שכמעט נגזרה עליהם כליה. ואמר ה' למשה (שמות לב, ז-י): "לֶךְ רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה. וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". במקום לקבל את הצעת ה' שזרעו ימשיך את עם ישראל ויהיה לְגוֹי גָּדוֹל, עמד משה רבנו, גדול שבט לוי, ומסר את נפשו על הצלת ישראל, והתעצם למענם בתפילה, והזכיר את ההבטחה שהבטיח ה' לאבותיהם להרבות את זרעם ולהנחילם את הארץ. וַיִּנָּחֶם ה', ועיכב את הגזירה מלצאת לפועל.

משה הבין שאם ישראל לא יעשו תשובה נחרצת, ויכריתו את הבוגדים מקרבם, לא תהיה להם תקומה. לכן כשירד מההר וראה את העגל והמחולות, "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: מִי לַה' אֵלָי! וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". בתוך כך הבטיח משה לבני לוי, שבזכות שיצילו את ישראל יזכו לברכה. שנאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה', כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה". "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שם לב, יט-כט). לאחר ביעור הרע, חזר משה והתוודה לפני ה', וברוב אהבתו לישראל, מסר את נפשו למענם. "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לא-לב). ארבעים ימי צום נמשכה תפילתו של משה, עד שסלח ה' לישראל (דברים ט, יח-יט).

בעקבות מסירות נפשם וקנאותם של בני לוי לכבוד ה' ולכבוד ישראל, נבחר שבט לוי לשרת לפני ה', שנאמר (דברים י, ח): "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". תפקידם של הכהנים והלוויים הוא לקיים את האמונה והתורה בישראל, לרומם את רוחם ולקדשם כדי שילכו בדרכי ה' ולא יסורו מאחריו, ובעת מלחמה להעמיד את הצבא ולחזקו (להלן בהלכות ז-ט).

בבחירה זו החליף שבט לוי את הבכורים שהיו מיועדים לכך מתחילה, כפי שאמר ה' למשה (במדבר ג, יב): "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם". מתחילה היה הרעיון שבכל משפחה ומשפחה בכיר האחים יהיה מוקדש לעיסוק בתורה, בחינוך, בעבודת בית המקדש ובשמירת החוק. על ידי כך כל העם, על כל שבטיו, יהיה קשור לתורה ולעבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם. כפי הנראה, רעיון הבכורה היה גבוה מדי עבורנו, ולכן במקום שהבכורים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני, והם לא מנעו את העם מלחטוא בחטא העגל. לפיכך, נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שיהיה כולו מיועד לשמירת הקודש בבית המקדש, ולשמירת עַם הקודש מפני החטאים והאויבים הקמים עליו. בזכות דבקותו של שבט לוי בתורה ובקדושה, יכול עם ישראל לעסוק ביישוב הארץ, בנחת ובסבלנות, בלא דאגה שמא יתרחק מהקודש, שעל משמרתו שוקד שבט לוי בקנאות (ראו אורות התחיה ד).

אמרו חכמים (ירושלמי יומא א, א), שכאשר מת אהרן והסתלקו ענני הכבוד שהגנו על ישראל, באו הכנענים להילחם בהם. בעקבות זאת, היו משפחות מישראל שפחדו וביקשו לשוב למצרים, וחזרו לאחוריהן מהלך שמונה תחנות. כדי לעצור את הבגידה בה', בישראל ובארץ, בני לוי רדפו אחריהם להחזירם, והתפתח ביניהם קרב שבו נפלו שבע משפחות מבני בנימין, שמעון וגד, וארבע משפחות מבני לוי, והנותרים חזרו למחנה ישראל להמשך המסע לכיבוש הארץ (עי' רש"י במדבר כו, יג). לימים, כהמשך לכך, התמנו הלוויים לשוטרים, שאחד מתפקידיהם היה לשמור על הלוחמים שלא ינוסו בקרב, כפי שנלמד בהמשך (להלן ט).

ב – שורשי גבורת שבט לוי להצלת ישראל

מסירותו של שבט לוי למען כלל ישראל באה לידי ביטוי גם בימים הקשים במצרים, כאשר פרעה הרשע ביקש לפגוע בישראל. "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא – וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא – וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז). אמרו חכמים שמיילדות אלו משבט לוי היו, שִׁפְרָה היא יוכבד אם משה, ופוּעָה היא מרים אחותו (סוטה יא, ב; שמו"ר א, יג). כיוון שהמיילדות סירבו לגזירתו, "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד – הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת – תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). למרות הגזירה, עמרם ויוכבד התחזקו בגבורה להמשיך את קיומו של עם ישראל, וכך נולד משה רבנו. שנאמר (שם ב, א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". מעשה גבורתם של הורי משה שימש דוגמה לישראל, שהמשיכו לפרות ולרבות במסירות למרות הילדים הרבים שטובעו ביאור.

בהשגחה אלוהית, הצילה בת פרעה את משה וגידלה אותו בארמון המלך. כאשר גדל משה, יצא מהארמון וראה בסבלות אֶחָיו, ואף שידע שאם יקום למענם יסכן את עתידו כנסיך מצרים, לא יכול היה לעמוד מנגד, והיכה את הנוגשׂ המצרי שהתעלל בעבד העברי. כיוון שנודע שמרד בחוקי מצרים, ביקש פרעה להורגו ומשה ברח למִדְיָן. גם שם, כאשר ראה את הרועים מקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שם ב, יא-יט). בזכות גבורתו ומסירותו לאמת ולמוסר, נבחר משה רבנו, גדול שבט לוי, להיות שליח ה', ובגבורה ובמסירות עמד מול פרעה והוציא את ישראל ממצרים.

גם בעת שחטאו ישראל בחטא בעל פעור, כשזנו עם בנות מואב ומִדְיָן, אכלו מזבחי אלהיהן והשתחוו להם, חרה אף ה' בישראל על חטא ההתבוללות והאלילות, ומגפה החלה להתפשט בעם, וכבר עשרים וארבעה אלף אנשים מתו בה. כדי להציל את ישראל מהחטא ומהמגפה, קם פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נטל רומח בידו, היכה את ראשי החוטאים – זמרי בן סלוא מראשי שבט שמעון וכזבי בת צור ממלכי מדיין, ועצר את הסחף אחר החוטאים. "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, א-ט). בעקבות זאת זכה לכהונה גדולה לו ולבניו, שנאמר (שם כה, יג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מתוך כך למדנו, שלעיתים דווקא גילוי קנאות כנגד בוגדים, מביא שלום וברכה, ולכן דווקא בני שבט לוי, שניחנו בתכונת הקנאות לקודש, נבחרו להיות אנשי קודש ומשכיני שלום. בדרכו של פינחס הכהן הלכו גם צאצאיו, כהני בית חשמונאי, שכאשר גזרה מלכות יוון הרשעה גזרות על מנת להעביר את ישראל על דתם, בעוז רוח הניפו את נס המרד ובגבורה רבה נלחמו ביוונים ובמתייוונים, עד שניצחום וכוננו את מלכות ישראל למשך יותר ממאתים שנה (פנה"ל זמנים יא, ג).^[1]

ג – שבט לוי – לגיון של מלך כעתודה להצלת ישראל

בחומש במדבר, שנקרא גם חומש הפקודים, מסופר שלקראת כיבוש הארץ ציווה ה' את משה רבנו לפקוד את כל יוצאי הצבא לשבטי ישראל (במדבר א, ב-ג), אך את בני שבט לוי ציווה שלא לפקוד עמהם, שנאמר (שם מט): "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכך עשה, שנאמר (שם מה-מז): "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל… שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (וכן שם ב, לג). וכן לאחר ארבעים שנה, במפקד השני של יוצאי הצבא לקראת כיבוש הארץ, שבט לוי לא נפקד, "כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כו, סב).

אמרו חכמים (במדב"ר א, יא-יב), שכאשר שמע משה רבנו את ההוראה שלא לפקוד את הלוויים עם שאר חיילי ישראל, התיירא: "שמא יש פסול בשבטי, שאין הקב"ה חפץ שאֶמננו!". אמר לו הקב"ה: "לא אמרתי לך כן אלא להוציאם מן הגזירה, שלא ימותו עמהם". שכן כאשר חיילי ישראל שמעו את דיבת המרגלים על הארץ ופחדו, וביקשו לשוב למצרים במקום לכבוש את הארץ, נגזר עליהם שימותו במדבר. אך בני שבט לוי שלא נמנו עמהם, לא היו שותפים בחטא הבגידה בארץ, ולא נגזר עליהם שימותו במדבר. וזאת מפני ששבט לוי הוא 'לגיון של מלך', "שאין שבחו של מלך שיִמָנה לגיונו עם הלגיונות" (במדב"ר א, יב). תפקידו של 'לגיון המלך' להגן על המלך ומלכותו מפני אויבים מבפנים, וכאשר הצבא נכשל במערכה מול אויב מבחוץ, הלגיון הנאמן והמובחר נכנס במסירות נפש למערכה, כדי להציל את המלך והעם. זהו שאמרו חכמים (שם), שאמר הקב"ה: "מי שהוא מקרב אותי – אני מקרבו; הם (הלוויים) קרבו עצמן לי, שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִי לַה' – אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. הן קרבו אותי – ואני מקרבן: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם… ואני מאמין (נותן אמון) קדושתי ותשמיש ביתי – עליהם".

כיוצא בזה אמרו חכמים, שאחר שהקריבו נשיאי ישראל את קורבנות חנוכת המזבח, חלשה דעתו של אהרן הכהן, לפי ששבטו לא היה מהשותפים בחנוכת המזבח. אמר לו הקב"ה: "אל תתירא, לגדוֹלה מזו אתה מתוקן". שכן "הקרבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות – לעולם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ" (במדב"ר טו, ו; תנחומא בהעלותך ה). ביאר הרמב"ן (במדבר ח, ב) שהכוונה לנרות שתיקנו חכמים להדליק בעקבות נס החנוכה שנעשה לחשמונאים מזרע אהרן, שאותם מדליקים גם בימים שבית המקדש חרב. בכך המשיכו החשמונאים את משה רבנו, שֶׁבעת שהובילו את המרד ביוונים קראו "מִי לַה' אֵלָי". ועל כך בירך משה את שבט לוי (דברים לג, יא): "מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" – שינצחו את אויבי ישראל. וכפי שאמרו חכמים (בברא"ר צט, ב), שכך היה בימי מלכות יוון, שנפלה "ביד בני חשמונאי שהם מִשֶּׁל לוי".

הרי ששבט לוי נשמר כ'לגיון של מלך' – שומרי משמרת הקודש. בימי שלום תפקידו לשמור על המקדש ועבודתו, ולקיים את מערכת החינוך וההוראה בישראל (כפי שנלמד בהלכה הבאה). ובעת מלחמה, תפקידו להעמיד את הצבא ולשמש 'כוח עתודה' של חיילים מובחרים במיוחד, כדי לשמור על עם הקודש וארץ הקודש, כמבואר בהמשך (הלכות ז-י).^[2]

ד – תפקיד הכהנים והלוויים

התפקיד הראשון במעלה של הכהנים והלוויים הוא בעבודת הקודש בבית המקדש. לכל משפחה היו שתי תורנויות של שבוע בכל שנה. עבודת המקדש והקורבנות היתה מוטלת על הכהנים, והלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על כבוד המקדש על ידי הצבת שומרים בשעריו. ב) ליווי הקרבת קורבנות הציבור בשירה ובזמרה (רמב"ם כלי המקדש והעובדים בו ג, ב).

בשאר ימות השנה ישבו הכהנים והלוויים בכל רחבי הארץ (להלן ה), ולימדו תורה והורו הלכה ומשפט לישראל. וכפי שנאמר על שבט לוי (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ד-ז): "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ…".

בתפקידי החינוך, ההוראה, הפסיקה והמשפט שימשו כהנים ולוויים כאחד. אמנם דיני ההבדלה בין טומאה לטהרה ודיני נגעים – נמסרו לכהנים בלבד (ויקרא י, ח-יא; רש"י ויקרא יג, ב). בנוסף, הערכת שווי הקרקע שהוקדשה לשם פדיונה, או הערכת שוויו של אדם שנדר את ערכו להקדש, צריכה להיעשות בנוכחות כהן (משנה סנהדרין א, ג; רמב"ם ערכין וחרמין ח, ב).

תפקיד נוסף היה לכהנים, לברך בכל יום את ישראל באהבה במסגרת התפילה. האהבה היא היסוד של ברכת כהנים, ועל כן נוסח הברכה שהכהנים מברכים לפני כן: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" (פנה"ל תפילה כ, ט).

כהמשך לכך, תפקידם של הכהנים היה להוסיף חסד ושלום בישראל, כדרכו של אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). סיפרו חכמים על אהרן הכהן, שהיה יודע להשלים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים נקראו 'אהרן' על שמו, שאלמלא אהרן – לא היו באים לעולם, שהיה משכין שלום בין איש לאשתו, ועל ידי כך חזרו ונזדווגו (אבות דרבי נתן יב).

בנוסף לתפקיד הלוויים לשמש כמחנכים, מורי הלכה ושופטים, הם גם היו השוטרים. וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם". השוטרים הם שאכפו את החוק, שנאמר (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". אמרו חכמים: "אם יש שוטרים – יש שופטים, אם אין שוטרים – אין שופטים" (פסיקתא זוטרתא שם). שכן השוטרים אוכפים את החוקים ואת פסקי הדין של השופטים.

נמצא שהאחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, הוטלה על בני שבט לוי, שהיו אחראים על חינוך הילדים הקטנים והגדולים, על קביעת שיעורים למבוגרים, על הוראת ההלכה וקיום המשפט. הם גם עסקו בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ובהענקת סעד נפשי לנזקקים. הם גם העמידו שוטרים שאכפו את החוק והמשפט, וגם עסקו בשיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, ישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה ולהאדרתה, בפסיקה, בחינוך, במשפט ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (ראו פנה"ל כשרות ז, ג).

ה – ערי הלוויים, התרומות והמעשרות

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם הכלל-ישראלי, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת, וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן". כלומר, הכהנים והלוויים קיבלו ערים למגורים בכל רחבי הארץ, אבל לא היו להם אדמות לגדל את מזונם, אלא הם ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל – אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו – ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת העיר נוב (פנה"ל כשרות ז, ג).^[3]

על ידי התרומות קיבלו הכהנים כשלושה אחוזים מהיבול החקלאי, ועל ידי המעשר הראשון קיבלו הלוויים כתשעה אחוזים. גם מהבהמות נצטוו ישראל לתת מתנות לכהנים: את הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, ואת ראשית הגז מהצאן. כך יצא, שממאכלי הצומח הפרישו כשנים עשר אחוז לכהנים וללוויים (עי' פנה"ל כשרות ז, ז, 4), ומהבהמות הפרישו לכהנים כשמונה אחוז מהבשר, ואף נתנו להם את הבכורים (שם יט, א; ד. בכור תמים היה עולה כקרבן, והכהנים אכלו מבשרו בירושלים; ובעל מום נאכל על ידי הכהנים בכל מקום).

כיוון שמגמת התרומות והמעשרות לסייע לכהנים וללוויים בתפקידם הרוחני והציבורי, מצווה לתת אותם לְכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (פנה"ל כשרות ז, ג).

ו – הזכות לבחור למי לתת את המתנות

לכל אדם מישראל שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנות הכהונה והמעשרות. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללוויים, ודִרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא, שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה – זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התעצל ולא לימדם תורה, או זלזל באנשי העבודה – קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אף שכל אדם מישראל יכול היה לבחור למי לתת את מתנותיו, לא היה חשש שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם. שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכהנים והלוויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודִי עִם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלוויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים – קיבלו פחות (פנה"ל כשרות ז, ד).

הנוהַג המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות היא להפריש תרומות ומעשרות, ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. על ידי כך הכירו הכהנים והלוויים את מלאכתם של ישראל, ויכלו לכבדם ולעודדם ולחנך את ילדיהם באופן מתאים ומדויק. מסתבר שכאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי זקן שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו (פנה"ל כשרות ז, ד).

מכך שלכל אדם מישראל היתה הזכות לבחור לאיזה כהן ולאיזה לוי לתת את מתנותיו, יש ללמוד שכאשר צריכים לְמַנות רב לבית כנסת או לקהילה, בני הקהילה שנזקקים לרב הם שצריכים לבחור אותו, וכפי שנהגו ישראל במשך דורות רבים.

ז – תפקידי הכהנים והלוויים במלחמה

תפקיד חשוב נוסף הוטל על הכהנים: לחזק את הלוחמים בצאתם למלחמה על הגנת העם והארץ, כדוגמת חיל הרבנות וחיל החינוך בימינו. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו כהן נוסף בשמן המשחה, והוא נקרא 'כהן משוח מלחמה', ותפקידו לעודד את לוחמי ישראל בדברי אמונה, ולומר להם לקראת המלחמה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם – אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ב-ד; רמב"ם מלכים ז, א-ג). מלבד חיזוק רוחם של הלוחמים לקראת הקרב, הכהן משוח המלחמה היה נוטל חלק במלחמה עצמה, ונוכחותו היתה חיונית במיוחד.^[4] מסתבר שכשם שהכהן הגדול עמד בראש מערכת הכהנים שעבדו במקדש, כך הכהן משוח המלחמה עמד בראש מערך של כהנים שתמכו בלוחמים ביחידותיהם השונות.

תפקיד נוסף היה לכהנים במלחמה, ואף הוא מצווה מהתורה – להריע בחצוצרות, הן כדי לעודד את הלוחמים לגבורה ולביטחון בה', והן כדי להזכיר את ישראל לפני ה' לטובה. שנאמר (במדבר י, ח-ט): "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם – וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". וכן עשו במלחמת מדיין, כאשר פינחס הכהן הריע בחצוצרות. שנאמר (שם לא, ו): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ". וכן במלחמת יריחו, הכהנים תקעו בשופרות לפני ארון ה' במשך שבעת הימים שהקיפו לוחמי ישראל את העיר, ובכך הובילו את המלחמה מבחינה רוחנית. שנאמר (יהושע ו, ד): "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת". וכן במלחמת אביה מלך יהודה (דבה"י ב' יג, יב-יד).

בנוסף, כדוגמת הכהנים שהריעו בחצוצרות לתפילה ולחיזוק רוח הלוחמים, היתה קבוצה מבני לוי שבעת המלחמה עמדה בשירה ובתפילה למען החיילים. כפי שנאמר בימי יהושפט (שם כ, יט-כב): "וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה… וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה – וַיִּנָּגֵפוּ" (רשב"א, תוס' רא"ש ומאירי לברכות לה, א). יש אומרים שמזמור 'יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה' שבתהלים (פרק כ), חובר עבור הלוויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי לתהלים שם; ציץ אליעזר כ, לא, י). מסתבר שלתפקיד זה לקחו לוויים מבוגרים, שהיו רגילים לשיר בפיהם ולנגן בכלי נגינה במקדש (וכן בדה"י ב' כ, יד-יז, יַחֲזִיאֵל הלוי התנבא לחיזוק הלוחמים ונצחונם).

ח – הארון שליווה את מחנה ישראל

הכהנים גם נשאו את הארון שליווה את ישראל במלחמה, ועל ידי כך השכינה שרתה במחנה ישראל וזכו לעזרה משמיים. שנאמר (במדבר י, לה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". וכן נאמר (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". כלומר, על ידי הארון שהיה בקרב הלוחמים, השכינה שרתה ביניהם. לכן נצטוו ישראל באופן מיוחד לשמור על קדושת המחנה, שנאמר בהמשך הפסוק: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (פסיקתא זוטרתא, יראים ועוד). וכן נאמר (במדבר יד, מד-מה) על המעפילים, שעלו להילחם בלא הסכמת משה רבנו ובלא ליווי הארון, והובסו: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".

וכן כאשר מנהיגי ישראל נצרכו לשאול באורים ותומים בענייני המלחמה, היו שואלים לפני הארון (שופטים כ, כז; שמ"א יד, יח; פנה"ל אמונה ומצוותיה יז, ב). ובארון היה "השם וכל כינויָו" (סוטה מג, א).

מסתבר שמשמר הכהנים שנשא את הארון הורכב מלוחמים עזי נפש, שיכלו להגן על הארון מפני האויב שהתאמץ לקחתו בשבי ולהכריע בכך את המערכה. וכפי שהיה מקובל בכל הצבאות, שבלב המחנה, בצמוד למלך או למפקד המערכה, התנוסס הדגל שביטא את הממלכה, והחיילים המובחרים ביותר שמרו עליו ועל המפקדה. הדגל של עם ישראל, עם הקודש, היה ארון ה'. ובמלחמה שעשו הפלשתים נגד ישראל באבן העזר, משמר הכהנים כשל, והפלשתים הרגו את חופני ופינחס בני עלי הכהן הגדול, ולקחו בשבי את ארון ה'. בעקבות זאת חרבה שילה, ועלי הכהן הגדול מת. אולם שמואל הנביא, שהיה לוי, עורר את ישראל לתנועת תשובה וביעור האלילות, מתוך כך נלחמו שוב בפלשתים, ובזכות שמואל זכו לניצחון גדול ולהרחקת הפלשתים מגבול ישראל (שמ"א ז, ב-יד).^[5]

ט – לוויים – שוטרים

כפי שלמדנו, את תפקיד השוטרים מילאו בני שבט לוי, וכפי שאמרו חכמים (יבמות פו, ב): "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים", שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם".

בכלל תפקידם כשוטרים, היו הלוויים אחראים על הגיוס לצבא כפי הכללים שקבעה התורה. כלומר, במלחמת רשות לא גייסו חיילים שזה עתה בנו בית או נטעו כרם או ארסו אשה, כמו כן לא גייסו חיילים שליבם רך ועלולים להיבהל במלחמה. שנאמר (דברים כ, ה-ח): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". לעומת זאת, במלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, כולם היו חייבים לצאת – "אפילו חתן מחדרו" (סוטה מד, ב). אמנם מובן מאליו, שגם במלחמת מצווה, נכים וחולים שאינם מסוגלים להילחם פטורים, והשוטרים היו צריכים לקבוע מי באמת נכה או חולה ופטור, ומי מתחזה וחייב לצאת למלחמה.

"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ, ט). מעת תחילת המלחמה, תפקידם של השוטרים היה לדרבן את הלוחמים ולהעניש את הבורחים מהמערכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים 'זקיפים', כלומר "שוטרים חזקים ועזים" (רמב"ם הל' מלכים ז, ד), לפני הלוחמים ואחריהם. לפניהם – כדי להעמיד את הנופלים, ואחריהם – כדי להעניש את הרוצים לברוח, על מנת למנוע תבוסה. וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה שם): "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח) – הרשות בידו (של השוטר) לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה – נפילה".^[6]

י – לוחמים ככל ישראל

לצד תפקידם של הכהנים לרומם את רוחם של הלוחמים, ותפקידם של הלוויים לשמש כשוטרים האחראים על גיוס החיילים וחלוקתם ליחידותיהם, ועל המשמעת הצבאית בעת מלחמה, מצאנו שלוויים וכהנים נמנו גם בין הלוחמים הרגילים. כלומר, אחר שבני שבט לוי מילאו את תפקידם הלאומי כשומרי משמרת הקודש במשכן ובמקדש, וככהנים משוחי מלחמה ומריעים בחצוצרות, והלוויים כשוטרים וכנושאי תפילה – הנותרים בלא תפקיד מבני שבט לוי התייצבו כלוחמים לכל דבר, כך שהיו גדודים רבים של לוויים וכהנים. וכפי שמצינו בעת המלכת דוד למלך על כלל ישראל, שמכל שבט נשלחו "רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא", ובכללם מבני שבט לוי ומשפחת הכהונה, שנאמר (דבהי"א יב, כד-לט): "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא, בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי ה': בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח – שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא. מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא – שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה. מִן בְּנֵי הַלֵּוִי – אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן, וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת… (וכן נספרו שם לוחמים משבטים נוספים) כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה, עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל…".

יתרה מזו, מצאנו שבניהו בן יהוידע היה שר הצבא של שלמה המלך, היינו המפקד העליון, שנאמר (מל"א ד, ד): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע עַל הַצָּבָא". והוא היה כהן, שנאמר (דבהי"א כז, ה): "שַׂר הַצָּבָא… בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רֹאשׁ". הרי שהיה מקובל שכהנים משרתים בצבא כלוחמים, ובניהו התגלה כלוחם עז ומפקד דגול, ועלה בסולם הדרגות עד שנבחר לעמוד בראש הצבא. בכך המשיך את מורשת אביו יהוידע, שהיה מפקד על הכהנים הלוחמים בצבא ישראל (שם יב, כח; רש"י, רד"ק, מצודות דוד ומלבי"ם שם).

לסיכום, בנוסף לתפקידים הצבאיים שהטילה התורה על הכהנים והלוויים, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, כהנים ולוויים רבים נטלו חלק פעיל במלחמה כשאר לוחמי ישראל. במלחמת רשות יצאו כמתנדבים, ובמלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד אויביו, היו חייבים לצאת, שהרי במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו (שבת הארץ יג, יב; חבלים בנעימים א, קלב). אלא שתחילה היו צריכים למלא את תפקידם כמארגני הצבא, כחיל רבנות, חינוך, שלישות ומשטרה, והכהנים והלוויים שלא נצרכו לכך, התגייסו לצבא כשאר לוחמי ישראל.^[7]

יא – הסכנה שבשררת הכהנים

שבט לוי נבחר לשרת את עם ישראל, בשמירת הקודש בבית המקדש, בשמירת התורה על ידי חינוך והוראה, ובשמירת העם והארץ על ידי הובלת הצבא ועידוד החיילים. אולם, כגודל המעלה כך גודל האחריות, ובמיוחד על הכהנים, שהתקדשו לתפקיד הרוחני יותר, וזכו למתנות רבות יותר. וכאשר במקום לשקוד על מילוי שליחותם המקודשת, השתמשו במעמדם לשם כבוד וממון, המיטו חורבן על המקדש, העם והארץ.

בימי משכן שילה, בניו של עלי השופט, שהיה גם הכהן הגדול, נהגו בשררה ובשחיתות. במקום לקרב את העם לעבודת ה', לקחו בחוזקה חלקים גדולים מהקרבנות עוד לפני הקטרת חלביהם על המזבח. "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה', כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'" (שמ"א ב, יז). אולם עלי אביהם לא הוכיחם כראוי, ואף לאחר שאמר לו הנביא, שאם לא יחזרו בתשובה יֵענשו בחומרה יתירה, לא הוכיחם בחומרה הראויה. והאסון הגיע, הפלשתים ניצחו את ישראל במלחמה, הרגו את בני עלי ולקחו את ארון ה' בשבי, ואף משכן שילה נחרב (עי' שם ד). דורות רבים לאחר מכן, רדפה הקללה את בית עלי, שכל בחוריהם מתו צעירים, ורק אם הקפידו לעסוק בתורה ובגמילות חסדים זכו להאריך ימים (יומא פו, א; ר"ה יח, א).

במקומם הנהיג את ישראל שמואל הנביא משבט לוי, שכמו משה רבנו היה מסור כולו לישראל, וכל ימיו היה עובר מעיר לעיר ללמד תורה ולהורות הלכה בלא שנהנה מהציבור כלל (שמ"א ז, טו-יז; ברכות י, ב). אמנם בניו לא הלכו בדרכו, "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". זה היה אחד הגורמים שהובילו את העם לדרוש מלך שלא כראוי (ראו להלן טו, ד).

בשלהי ימי בית המקדש הראשון, ממסד הכהנים הושחת, ובמקום לעורר את המנהיגות והעם לתורה ולתשובה כדי למנוע את החורבן, תמכו במלך ובשרים המושחתים. וכדברי הנביא ירמיהו: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ: אַיֵּה ה'? וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (ירמיהו ב, ח). "הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם" (שם ה, לא).

גם בימי בית המקדש השני, במשך תקופה ארוכה, הכהונה הגדולה נקנתה מהשלטון בכסף, תוך הנחה שעל ידי תפקידם יוכלו להטיל מיסים על העם, להתעשר ולהשיג טובות הנאה למשפחתם. אמרו חכמים, שבארבע מאות ועשרים שנות קיומו של בית המקדש השני, שימשו בו יותר משלוש מאות כהנים גדולים, שהואיל ורובם הגדול היו רשעים – מתו בעוונם ולא הוציאו את שנתם (יומא ט, א; פסחים נז, א).

יחד עם זאת, בימי בית המקדש השני, בעת שמלכות יוון גזרה להעביר את ישראל על דתם, הכהנים החשמונאים הם שקמו ומרדו ביוונים והצילו את ישראל, ובזכותם אחיזת ישראל בארצם התחזקה, ולימוד התורה התרחב. ואמנם בהמשך צאצאי החשמונאים חטאו ונטלו לעצמם את המלוכה, נהו אחר היווניות וחטאו במלחמת אחים שהובילה להשלטת הרומאים על הארץ, עד שלבסוף בית המקדש נחרב (ראו פנה"ל זמנים יא, ד). אולם בזכות אותם כהנים צדיקים מבית חשמונאי שנלחמו בגבורה ביוונים – בתי המדרש התחזקו, חכמי התורה העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ובזכותם, אור התורה שבא לידי ביטוי בנרות חנוכה, המשיך להאיר ולקיים את ישראל בכל ימי הגלות הארוכים עד חזרתנו לארץ (פנה"ל שם ה-ו).

א – ביטול תפקיד הכהנים והלוויים כמלמדי התורה

כפי שלמדנו בפרק הקודם (ה, ד-ו), על פי התורה, הכהנים והלוויים צריכים לעסוק בחינוך, הוראת הלכה ושיטור, ולקבל ערים למגורים ולהתפרנס מתרומות ומעשרות ומשאר מתנות כהנים. כך נהגו עד חורבן בית המקדש הראשון. אולם בימי בית המקדש השני, מכמה סיבות הכהנים והלוויים כבר לא יכלו למלא כראוי את תפקידם המרכזי בחינוך, הוראה ושיטור.

ראשית, לוויים רבים לא עלו לארץ בעת הקמת בית המקדש השני, ולכן לא יכלו למלא את תפקידם כשוטרים (יבמות פו, ב; ראו פנה"ל כשרות ז, ח). שנית, כיוון שרוב ישראל לא ישבו בארץ – מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה בטלה, ורק מדברי חכמים המשיכו לקיימה, והיו שלא הפרישו תרומות ומעשרות, עד שהוצרכו לקבוע תקנות לגבי מצבי ספק (דמאי). שלישית, כיוון שרוב עם ישראל לא עלה לארץ, לא היה בידי ישראל כוח לשוב לחלק את הארץ לכל ישראל לשבטיהם ולייחד ערים ללוויים, וכך הכהנים והלוויים נאלצו להתפרנס כדי לקנות ולהחזיק את נחלתם. רביעית, בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, והתרומות והמעשרות ומתנות הכהונה יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל. אולם בימי בית המקדש השני, כאשר נוכרים רבים גרו בארץ, אחוז החקלאים פחת במקצת, ובמקומם היו שעסקו בתעשייה, במסחר ובתחומים נוספים. כך נוצר מצב, שגם אם הכהנים והלוויים היו מקבלים ערים למגורים, וכולם היו מפרישים תרומות ומעשרות – לא ברור שהיה בכך די לפרנסת כולם. למרות זאת, רבים המשיכו להפריש תרומות ומעשרות, וכהנים ולוויים רבים למדו תורה והורו הלכה. ואף מורשתם כשומרי משמרת עם הקודש נשמרה, כאשר משפחת החשמונאים הרימה את נס המרד ביוונים והביאה ישועה לישראל. אמנם דווקא מבין הכהנים הגדולים, רבים השתייכו לצדוקים שקנו את הכהונה הגדולה בכסף, ואף היו מתייוונים. ואף מבית חשמונאי, כאשר נטלו לעצמם את המלוכה, רבו המתייוונים (ראו יומא ט, א; לעיל ה, יא; פנה"ל זמנים יא, ד).

כיוון שפרנסת כלל הכהנים והלוויים לא היתה מסודרת כראוי, ורבים מהם נאלצו לעסוק בפרנסות שונות כדי להתקיים, לא היו מספיק כהנים ולוויים כדי למלא כראוי את כל תפקידי החינוך וההוראה. בעיה זו היתה חמורה יותר בקהילות היהודיות הגדולות שחיו בגולה – בבבל, במצרים ובשאר הארצות. ואמנם תיקנו הנביאים והחכמים שיפרישו תרומות ומעשרות גם בבבל, במצרים, בעמון ובמואב (פנה"ל כשרות יב, ה), אולם מסתבר שפחות דקדקו בכך. קל וחומר אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר רוב רובו של עם ישראל ירד לגולה (שם יב, יג, 16).

ואזי התעוררה השאלה, כיצד עם ישראל ימשיך לקיים את לימוד התורה. לשלם באופן ישיר למורים ולרבנים שמלמדים את תלמידיהם היה אסור, שכן כעיקרון, אסור לרב שמלמד תורה לקבל על כך שכר, שנאמר (דברים ד, ה): "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'", למדו חכמים (נדרים לז, א): "מה אני בחינם – אף אתם נמי בחינם" (רמב"ם ת"ת א, ט). השאלה אם כן: כיצד מקיימים את התורה בישראל, כאשר הכהנים והלוויים אינם פנויים כראוי כדי למלא את תפקידי החינוך וההוראה?

ב – הפתרון הבסיסי לקיום החינוך והתורה

הפתרון מורכב מכמה חלקים: ראשית, האחריות ללימוד התורה של הילדים מוטלת על הוריהם, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם אינם יכולים, וגם אין כהנים ולוויים שיסייעו להם, עליהם לשלם למלמדים שילמדו את ילדיהם תורה. ואף שכעיקרון צריך ללמד תורה בחינם, כיוון שאם לא היו משלמים למלמדים הם היו צריכים ללכת לעבודתם, נמצא שהתשלום שניתן להם הוא 'דמי בטלה' ולא תשלום עבור לימוד התורה (רא"ש נדרים ד, ה; שו"ע יו"ד רמו, ה).

לגבי תלמידי חכמים שהתמנו לתפקיד מנהיגותי, כלפי פנים בהנהגת הקהילה היהודית וכלפי חוץ במשא ומתן עם שלטונות הגויים, ההוראה היתה שהציבור צריך לדאוג שיהיו עשירים ונכבדים. מפני שכבוד הציבור ושלומו, שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, ולא יהיו תלויים בציבור, ועל ידי כך דבריהם יהיו נשמעים ויוכלו לאחד את הקהילה ולהנהיגה. לפיכך, אם לא היו עשירים, הציבור היה צריך להעשירם.^[1]

כל שאר תלמידי החכמים שלמדו ולימדו תלמידים מבוגרים, כיוון שלא שימשו כמנהיגים, ולא הוצרכו להקדיש את רוב יומם ללמד ילדים, התפרנסו ממלאכתם. אמנם הציבור השתדל לסייע להם בעבודתם ובמסחרם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, שאם תלמיד חכם הגיע לשוק למכור את פירות שדהו, היו עוצרים את השוק עד שיסיים למכור את פירותיו, כדי שיוכל לחזור במהרה לתלמודו (נדרים סב, א; ב"ב כב, א; שו"ע יו"ד רמג, ד). כמו כן, חסידים ואנשי מעשה היו מסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, כגון שסחרו בכספם ובפירותיהם ונתנו להם את הרווחים (כתובות קיא, ב), או סייעו בהתנדבות במלאכתם (שבת קיד, א; יומא עב, ב). כמו כן, הציבור פטר תלמידי חכמים מובהקים ממיסים וממלאכות שבני כל הציבור עשו עבור הכלל, כגון שמירה, חפירת בורות ותיקון דרכים (ב"ב ח, א; רמב"ם ת"ת ו, י). כך תלמידי החכמים יכלו להתפרנס בזמן קצר יחסית, ולפנות את רוב זמנם לתורה, ללמוד וללמד (ברכות ח, א; לעיל ג, ד).

ג – פתרון נוסף – תקנת מעשר כספים

כפי שלמדנו (הלכה א), בתחילה, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות לכהנים וללוויים יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל. כמו כן, מתנות העניים מיבול השדה, כפאה, לקט ושכחה, ומעשר עני בשנה השלישית והשישית לשמיטה, סייעו באופן משמעותי להחזקת העניים. אולם במשך הזמן, פרנסתם של רבים מישראל התרחבה לתעשייה ולמסחר, ואזי כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כלל הפרנסות, כדי להחזיק את מלמדי התורה לילדי העניים וכדי לסייע בפרנסת העניים. וכפי שלמדנו מאברהם אבינו, שלאחר מלחמתו בארבעת המלכים נתן למלכי צדק "מַעֲשֵׂר מִכֹּל" שלל המלחמה (בראשית יד, כ). וכנדרו של יעקב אבינו בבורחו לחרן, שאם יזכה לחזור בשלום, יהיה ה' לו לאלוהים, "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי – עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (שם כח, כא-כב). וסמכו דבריהם על מה שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" – עַשֵּׂר מיבול השדה, תְּעַשֵּׂר מכל שאר הרווחים. וכפי שאמרו לגבי סוחרים (פסיקתא דרב כהנא י, י; תנחומא ראה יח): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר… רמז למפרשׁי ימים (סוחרי הים), להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה".

ויש אומרים שחובת מעשר כספים היא מהתורה, כהמשך גמור של תרומות ומעשרות. וכפי שמובא בתוספות (תענית ט, א, בשם הספרי): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה, אין לי אלא תְּבוּאַת זַרְעֶךָ שחייב במעשר, רִבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנַין? תלמוד לומר: אֵת כָּל… לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרוויח בו".

עוד אמרו חכמים (תענית שם): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". ואף שככלל אסור לנסות את ה', שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה". בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויבחן אם יתעשר מכך, אפשר לנסות את ה', שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת – אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

עוד אמרו, שהמפריש 'מעשר' מקיים את המצווה במידה בינונית בלבד, אבל הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש 'חומש' מרווחיו (שו"ע יו"ד רמט, א). וזאת משום שתקנת מעשר כספים נועדה להחליף הן את חיוב התרומות, המעשרות והמתנות שנתנו לכהנים מן הבהמות, והן את שאר המתנות שנתנו לעניים. וכשמחשבים את כולם יחד, הרי שהם בין מעשר לחומש.^[2]

ד – מעשר כספים להחזקת מלמדי תורה ועניים

מכיוון שמצוות 'מעשר כספים' מהווה המשך למתנות שניתנו לכהנים וללוויים, מגמתה העיקרית להחזיק את מלמדי התורה בישראל. וכפי שאמרו חכמים: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל (דברים יד, כב), אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לסוחרים ולמפרשי ימים, שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה" (פסיקתא דרב כהנא יא; תנחומא ראה יז). וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ג), על רבי יונה, שהיה נותן את מעשרותיו לרבי אחא בר עולא, משום שהיה עוסק בתורה. וסמך הנהגתו על הפסוק (דבה"י ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם, לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'". בתחילה השתמשו ב'מעשר כספים' להחזקת מורים לילדים, שכן הרבנים הגדולים התפרנסו מעמל כפיהם (לעיל ג, ח). אולם במשך הדורות, ככל שתוכן הלימוד התרחב, הוצרכו להחזיק גם את רבני המקומות ובתי הכנסת, ואת הר"מים שמלמדים תורה בישיבות (כמבואר בהערה). אמנם למי שפרנסתו מסודרת מתקציב ממשלתי, כגון רבנים רשמיים ומורים עד גילאי שמונה עשרה, אין צורך להוסיף תשלום על משכורתם מכספי 'מעשר כספים', אלא אם כן משכורתם דחוקה והם מוסיפים שעות מעבר לחובת תפקידם.

עוד מגמה יש למעשר כספים: להחזיק עניים, וכדרך שציוותה התורה להפריש מעשר עני בשנתיים מתוך שבע שנות מחזור השמיטה, ולהשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה בכל השנים.

כפי שלמדנו, הפרשת מעשר היא מידה בינונית, ומידה טובה להפריש חומש (שו"ע יו"ד רמט, א; ראו לעיל הערה 2). וכיוון שלעיתים צרכי לומדי התורה והעניים מרובים, אמרו חכמים: "המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" (כתובות נ, א).

כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים, כי לומדי התורה יכולים לצאת ולהתפרנס. כלומר, במצב רגיל, רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה ומלמדיה, שמדריכים את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. וכדרך שרוב התרומות והמעשרות ושאר המתנות היו מיועדות לכהנים וללוויים, מלמדי התורה, ורק מיעוטן לעניים. אולם כאשר ישנם עניים רבים, נותנים להם את רוב מעשר הכספים, ואזי הוא תחליף למעשר עני, לקט, שכחה, פאה וצדקה (עי' אהבת חסד ח"ב יט, א).

אפשר לומר, שבמצב המתוקן עיקר ה'מעשר כספים' משמש כ'רפואה מונעת', שנועדה להרחיב את שורות מלמדי התורה, כדי שידריכו את העם לתורה ודרך ארץ, וכך ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכלל. הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו ביושר, בחריצות ובמקצועיות, ואף ייתנו מעשר כספים שיאפשר את המשך קיום התורה בישראל בצורה בריאה. כך תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, ומעט צדקות יספיקו להם. אולם כאשר ה'רפואה המונעת' לא הצליחה, כלומר, לומדי התורה לא חינכו כראוי את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה, העוני מתרחב בישראל, וצריך לתת את רוב המעשר ל'חולים' עצמם, כלומר לעניים, לחולים ולשאר נזקקים.^[3]

ה – מלגות לאברכים ולבחורי ישיבה

אחר שלמדנו שעיקר מעשר הכספים מיועד למלמדי תורה, עדיין נותרה השאלה: האם מותר גם לבחורים ולאברכים הלומדים בישיבות להתפרנס מתרומות מעשר כספים?

משתי סיבות הרמב"ם התנגד בחריפות רבה ללומדי התורה שמתפרנסים מהציבור: א) לימוד התורה צריך להיות לשמה, כדי לדעת את דבר ה', ולא כדי לקבל עבורו כסף או טובת הנאה. ב) יש בזה חילול השם. וכך כתב (תלמוד תורה ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (ראו גם פיה"מ לאבות ד, ה).

ואף שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, למעשה הורו גדולי הרבנים שמותר לכתחילה הן למלמדי תורה (כפי שמבואר בהלכה הקודמת), והן ללומדים על מנת להיות מחנכים או רבנים, להתפרנס מהציבור. לגבי מלמדי התורה, שכן גם בימי חכמים בעלי תפקידים התפרנסו מן הציבור, ולפני כן הכהנים והלוויים שלימדו תורה, התפרנסו מהתרומות והמעשרות. וכן לגבי התלמידים הלומדים להיות מחנכים ורבנים, כיוון שהדורות התמעטו, ותוכן הלימוד התרבה מאוד, אי אפשר לגדל תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את עיקר יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם, לא יהיו לישראל תלמידי חכמים שילמדו תורה ויורו הלכה בדור הבא. לפיכך, כשם שמעשר כספים נועד להחזיק את מלמדי התורה בישיבות, כך הוא נועד להחזיק את הלומדים על מנת ללמד (תשב"ץ א, קמב-קמח; כסף משנה ת"ת שם; מהרש"ל וש"ך יו"ד רמו, כ; דבר שמואל קלח; באו"ה רלא, 'בכל דרכיך', ועוד רבים).

בדורנו התעוררה בעיה נוספת: רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שכל ישראל צריכים לחיות חיי תורה, ישנו צורך גדול לאפשר לצעירים ללמוד שנים אחדות בישיבה לפני שיֵצאו לחיי המעשה. וכן ישנם בעלי תשובה שצריכים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע כשנה או שנתיים בלימוד התורה. וגם להם אפשר להתיר לקבל מלגה למשך זמן זה, כדי שילמדו את יסודות האמונה וההלכה. ואף לשם כך ראוי לתרום את כספי מעשר הכספים (ראו להלן ז, ז; י).

אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבל את הבסיס הנדרש, אסור לו להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב"ם והסכמת הפוסקים, ועליו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או מצדקה כדי ללמוד עוד כמה שנים, על מנת להתכונן כפי הנצרך לשליחותו המקודשת. אבל לשאר הלומדים אין היתר להתפרנס מתורה, ואין לתרום עבור לימודם מעשר כספים. גם המציאות מורה, שככל שישנם יותר לומדי תורה שהציבור אינו נזקק להם כמורים ורבנים, והם מתפרנסים מקצבאות, מתרומות או מצדקות – גדל חילול השם, כדברי הרמב"ם.^[4]

ו – סדר הקדימות במעשר כספים

יש להקפיד לתרום למוסדות שמלמדים בהם תורת אמת, ובכלל זה מחנכים למצוות החשובות ששקולות כנגד כל התורה: מצוות יישוב הארץ, מצוות הגיוס לצבא, מצוות אהבת ישראל כלפי כל היהודים והחוגים וזהירות מאיסור לשון הרע ומחלוקת. כמו כן, מחנכים את התלמידים להעריך את העבודה והמדע, ומעודדים את כל מי שאינו מיועד לשמש כמורה או רב ללמוד מקצוע מכובד כדי לפרנס את משפחתו ולעסוק ביישובו של עולם, כל אדם בתחום המתאים לו.

ככלל, עדיף לתרום למוסדות תורה כישיבות על פני תרומה לתלמידי חכמים יחידים. שכן מוסד שכל ייעודו להרבות תורה, בדרך כלל יודע יותר כיצד נכון לחלק את הכסף באופן שיועיל יותר להגדלת התורה ולהאדרתה. אמנם מי שמכיר תלמיד חכם שמתמסר ללמד תורה, ומכיר בו שהוא ישר, יכול לתרום לו את מעשר הכספים שלו. כמו כן, העדיפות לתרום למוסד היא בתנאי שידוע שהמוסד מתנהל ביושר, ועיקר הכסף שנתרם אליו הולך ללימוד תורה ולא למתרימים ולבעלי תפקידים שונים.

בסדר הקדימה למתן 'מעשר כספים' צריך כל אדם להקדים לתרום לישיבות שקרובות אליו יותר. וכפי שהורו לגבי כל הלכות הצדקה והחסד, שנאמר (שמות כב, כד): "אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ", מי שיותר עִמָּךְ – יותר קודם. וכן מצאנו, שהיו ישראל בוחרים את הכהנים והלוויים שיקבלו את מתנותיהם (לעיל ה, ו).

כמה סוגי קרבה ישנם: ראשית, קרבה אישית. אדם שלמד בישיבה מסוימת, הקרבה שלו לאותה ישיבה היא קרבה אישית, ונכון שיקדים לתרום לה, לפחות כשיעור הסכומים שהשקיעה בו.

שנית: קרבה רעיונית. התורה רחבה מיני ים, ולכל ישיבה ישנו דגש מיוחד. יש שמדגישים את השמחה ויש את המוסר; יש שמדגישים את לימוד הגמרא ויש את ההלכה או האמונה; יש שמדגישים את הכלל ויש את הפרט; יש את הלמדנות המופשטת ויש את ההכנה לחיים. וכל אדם צריך להיות נאמן להשקפת עולמו, ומתוך אהבת ישראל ולשם שמיים, לסייע לישיבה המתאימה להשקפתו.

שלישית: קרבת מקום. מי שמתלבט בין שתי ישיבות, ששתיהן קרובות לרוחו, אלא שאחת בעיר אחרת והשנייה בעירו, עליו להקדים את הישיבה שבעירו.

ז – מעלת המסייעים לתלמידי חכמים

מצווה גדולה לסייע ביד תלמידי חכמים שמלמדים תורה, שהמסייעים להם נעשים שותפים בלימוד התורה שלהם ובקיומה. בימי חכמים, כאשר תלמידי חכמים עבדו לפרנסתם, המצווה היתה לסייע להם בעבודתם או במכירת סחורתם (לעיל הלכה ב). וכפי שאמרו חכמים (פסחים נג, ב): "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים", כלומר נותן סחורה לתלמידי חכמים כדי שיוכלו למוכרה ולהתפרנס על ידה בקלות, "זוכה ויושב בישיבה של מעלה", שנאמר (קהלת ז, יב): "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף", שבמחיצת החכמים ייכנסו גם המסייעים בפרנסתם.

כיוצא בזה אמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עמי הארצות אינם חיים (לעולם הבא)… כל המשתמש (עוסק) באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו", שנאמר (ישעיהו כו, יט): "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". טַל אוֹרֹת היינו אור התורה. הצטער רבי יוחנן על עמי הארץ, שאין להם תקומה. אמר לו רבי אלעזר: "רבי, מצאתי להם תקנה מן התורה", שאם יסייעו לתלמידי חכמים בפרנסתם, הם קשורים לתורה ויש להם חלק לעולם הבא. שנאמר (דברים ל, כ): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", דרשו חכמים: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מִדבק בשכינה". עוד אמרו, שעם הארץ שזוכה לפרנס תלמידי חכמים, יזכה בעולם הבא שילמדוהו תורה, כדי שיוכל ליהנות מהלימוד שהתקיים בזכותו (חיד"א ראש דוד דף סב ע"ד).

עוד אמרו חכמים (ירושלמי סוטה ז, ד), על הפסוק (דברים כז, כו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" – "למד (תורה) ולימד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק (תלמידי חכמים), ולא החזיק – הרי זה בכלל אָרוּר… לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק (כי לא היה עשיר, ולמרות זאת התאמץ) והחזיק – הרי זה בכלל ברוך".

כפי שלמדנו בהלכות הקודמות, החל מתקופת הראשונים נוצר צורך שתלמידי חכמים ישקיעו את כל זמנם לתורה, ללמוד וללמד, ואזי הסיוע לתלמידי חכמים נעשה על ידי החזקתם בכספי תרומות של 'מעשר כספים' ו'חומש', והחזקת הישיבות שבהם מחנכים לתורה ולדרך ארץ, כמבואר בסעיף הקודם.

ח – מעלת מחזיקי תלמידי חכמים וישיבות

כל מה שלמדנו הוא על מעלת המסייעים לתלמידי חכמים, כאשר האחריות לפרנסה נותרת על כתפי התלמיד חכם. וכן על מעלת התורמים לישיבות, כאשר האחריות על קיום הישיבה היא על מנהליה. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, או לתרום תרומה גדולה וקבועה לישיבה, מעלתו גדולה יותר, שהוא נעשה שותף מלא בלימוד התורה שמתקיים בזכותו, ושכרו שווה לשכר לומד התורה.

וכן אמרו חכמים (ברא"ר עב, ה; צט, ט): "מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר? מִשֶּׁל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך, כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". כלומר, מעלתם של בני זבולון היא בכך שקיבלו על עצמם לפרנס את תלמידי החכמים מבני יששכר, והסירו מהם את עול הפרנסה. וכיוון שכך, יש להם זכות שווה בכל תלמודם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה וישיבות, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע"פ שזכותו גדולה מאוד, ושכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כיוון שהם אינם יכולים להישען עליו לטווח ארוך, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.

בשתי המדרגות הללו יכול העשיר לזכות בתנאי שיסייע לתלמיד חכם להתקיים בעת שהוא לומד. אבל אם לאחר שהתלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי לקנות שותפות בשכר לימודו, כיוון שלימודו התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להשתתף בו. וכך מסופר (סוטה כא, א) על שבנא, אחיו של הלל הזקן, שכל אותן שנים שהלל למד תורה מתוך עוני, עשה שבנא עסקים והתעשר ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל: 'הבה ונעשה שותפות: אני אתן לך חצי מממוני, ואתה תתן לי חצי משכר לימודך'. יצאה בת קול ואמרה (שה"ש ח, ז): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

יש אומרים, שגם כאשר העשיר פִרנס תלמיד חכם שלמד 'שלא לשמה' או שהיה בעל עבירה או שהִרבה מחלוקות בישראל, כיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא. ויש אומרים שכיוון שתורתו של הלומד פגומה, אין לעשיר שכר על כך שפרנסו. לפי זה, יש מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שוודאי כמה מהם לומדים לשמה, ועל ידי כך בוודאי יזכה לשכר. לעומת זאת, יש צד של מעלה לתמוך בתלמיד חכם אחד ולמלא את כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף מלא בלימודו (עי' ראש דוד פרשת קדושים). ונראה שהתורם תרומה גדולה וקבועה לישיבה, זוכה למכלול המעלות של מחזיקי התורה, הואיל ומנהלי הישיבה יודעים שאפשר לסמוך על תרומתו ולהחזיק מכוחה את לומדי התורה, ורבים מהלומדים בישיבה לומדים 'לשמה'.

חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים (כתובות נ, א), שאין לאדם לתת יותר מחמישית מרווחיו לצדקה, כתבו הפוסקים שהכוונה לצדקה רגילה, אבל עשיר גדול המקבל על עצמו להיות שותף מלא בלימוד התורה של תלמיד חכם או ישיבה, רשאי לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב כ, ד, עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).

ט – תנאֵי הסכם יששכר וזבולון

שתי גישות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם. יש שעולה מדבריהם שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו בשווה בשכר הלימוד, יזכה להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו. אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על שסייע לתלמיד חכם בלימודו, אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר לימודו.

אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו, מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו, או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר התחייב לפרנס תלמיד חכם, ואיפשר לו בכך להתמסר ללימוד התורה, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, התנאי לא יוסיף כלום, אלא להיפך, יפחית את שכרו, מפני שהוא מראה בכך שלא לימוד התורה לשמה הוא החשוב בעיניו, אלא השכר, ושכרו של העושה לשמה גדול משכרו של העושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א).

לפי הסוברים שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכר הלימוד בעולם הבא, התעוררה שאלה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של לומד התורה בעולם הבא?

יש אומרים, שאם התלמיד חכם שמקבל את פרנסתו מהעשיר עשה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר (מהר"ם גלאנטי), ואף על פי כן כתב הנצי"ב (משיב דבר ג, יד), שאם אותו תלמיד חכם אינו רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב שיעשה הסכם כזה מאשר יתפרנס בכוחות עצמו וימעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוולוז'ין (מעשה רב שאילתות נ), שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, כבוד שמיים חשוב יותר. ולכן אם הדרך היחידה שלו להמשיך ללמוד וללמד היא על ידי הסכם עם העשיר שיפרנס אותו וייטול מחצית שכרו, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי שיִלְמַד ויְלַמֵד תורה.

מנגד, יש אומרים שאין שכרו של התלמיד חכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם. כך דעת רבי חיים בן עטר (אוה"ח שמות ל, יג), וכך כתב החיד"א. גם רבי פנחס בעל ה'הפלאה' כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מג), שחלילה לחשוב שהעשיר קונה חצי משכרו כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור התלמיד חכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא, שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא כל אחד משניהם מקבל שכר שלם. וכשם שהמדליק נר מנר אינו מחסיר כלום מהנר הראשון.^[5]

א – מצוות ההורים

כפי שלמדנו בהרחבה (בפרק ב), מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם את כל יסודות התורה, כדי שיֵדעו לחיות חיי תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, ההורים מקיימים חלק נכבד מהמצווה בעזרת המורים במסגרת בתי הספר ושיעורי העשרה. ואף על פי כן, המצווה לחנך את הילדים נותרה כחובה על ההורים. לפיכך, ההורים צריכים להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד תורה, לשלוח אותם לבית הספר בשמחה, לעודד אותם ללמוד, לעמוד בקשר עם המורים ולעקוב אחר התקדמותם, וכמובן ללמדם תורה כפי יכולתם.

שלא כמו בתרבויות אחרות בהן החכמה שייכת לחכמים, בישראל התורה שייכת לכל ישראל, שנאמר (שם לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", וכל ההורים צריכים לדעת את התורה כדי ללמדה את ילדיהם. וזאת משום שהתורה אינה חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. 'תורה' – מלשון הוראה. לפיכך, ההורים שקיימו את מצוות 'פרו ורבו', והולידו את ילדיהם ונתנו להם מזון, לבוש ואהבה, והעניקו להם חיים בעולם הזה, צריכים גם למסור להם את התורה האלוהית, ולזַכּוֹתם בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא.

משעה שהילדים מגיעים לגיל מצוות, נעשים ההורים והילדים שותפים במצווה. האחריות הראשונה מוטלת על הנערים, שעליהם לשקוד ולהתאמץ להבין את התורה כראוי. ומצווה על הוריהם לעודדם ולחנכם לכך, ולסייע בכל מה שנצרך כדי שיוכלו להשלים את חובת תלמודם. וכל זמן שעוד לא הגיעו לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה – ההורים והילדים עוד לא קיימו את המצווה כהלכתה (קידושין ל, א; לעיל ב, ב-ג; ז-ט).^[1]

ב – דוגמה אישית והמצווה להשיב לשאלות

כפי שלמדנו, התורה שייכת לכל ישראל, ולכל אדם אות מיוחדת בתורה, ומתוך אופיו הייחודי מצווה שיְלַמד את ילדיו תורה. ואף שההורים נעזרים במורים ורבנים, האחריות הראשונה לחינוך הילדים מוטלת עליהם. בכלל המצווה, שההורים ישמשו דוגמה חיובית לילדיהם, מפני שכאשר הילדים רואים שהוריהם דבקים בתורה ובמצוות בשמחה, הם רוצים ללכת בדרכם.

כדי להעצים זאת, מצווה על ההורים לשוחח עם ילדיהם על האמונה והערכים שמנחים את חייהם, לשתף אותם בניסיונם ובבחירות שעמדו לפניהם, ולנטוע בהם אמונה בה' ובייעוד המיוחד להם, כדי שכאשר יגדלו, יוכלו לבחור את הדרך המתאימה להם למיצוי כישרונם ולתיקון העולם. ואם הילד מתעורר לשאול שאלה, על ההורים לשמוח על כך מאוד, מפני שהיא מעניקה להם הזדמנות להשיב לילד תשובה כשהוא קשוב לקבלהּ, וכך לחנכו וללמדו. וככל שישאל יותר, כך ניתן ללמדו יותר. שנאמר (דברים ו, כ-כה): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".

הבן השואל בפרשיה זו הוא חכם, ולכן הוא שואל על כל סוגי המצוות: הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, ולכן יש להשיב לו בהרחבה: להתחיל בסיפור תולדות ישראל, שהוא סיפור תולדות גילוי האמונה בעולם; להמשיך בביאור הייעוד של עם ישראל לנחול את הארץ שנשבע ה' לאבותינו ולנו, ולקיים בה את כל המצוות שצווה ה' אותנו, כדי שנזכה על ידן לחיים טובים. ואמנם למדו חכמים (מכילתא בא) שכך צריך לבאר לבן החכם בליל הסדר, כי הוא הלילה שבו נצטווינו להעביר את תמצית המורשת לילדים (ראו פנה"ל פסח טו, ו). אולם כיוון שבתורה לא נאמר שמדובר בליל הסדר, הרי שזו מצווה שנמשכת כל השנה, שכל אימת שהילד שואל, מצווה להשיב לו כפי שאלתו. וגם אם אין פנאי להורים באותו זמן, עליהם לשמוח בשאלתו, ולומר לו שכאשר יתפנו ישיבו לו. כך הילד יֵדע ששאלותיו רצויות והוא ימשיך לשאול, ולהורים תהיה הזדמנות להעצים את הקשר עימו ולהרחיב ולהעמיק את הבנתו. עוד ראוי להורים לשים לב, שאם הילד מצפה לתשובה קצרה, ישיבו לו בקצרה, שאם יאריכו מדי, יתכן שהילד יירתע מלשאול שוב.

כאשר הילד שואל בעניינים הנוגעים לכלל האמונה ולייעודם של ישראל, בדרך כלל ההורים יודעים להשיב. אולם כשהוא שואל על פרטי האמונה והמצוות, פעמים שההורים אינם יודעים להשיב, ואל להם להתבייש בכך, אלא להיפך, לשבח את הילד על שאלתו הטובה, ולומר לו שעליהם לחפש תשובה כדי להשיב לו. בתוך כך הילד ילמד שהתורה רחבה מיני ים, וחשוב ללמוד תורה ולדייק בה, ולכן ההורים אינם מתביישים להודות שאינם יודעים, וטורחים לחפש עבורו תשובה.^[2]

ג – ערך לימוד הילדים

גדול ערכו של לימוד התורה של הילדים, עד שאמרו חכמים (שבת קיט, ב): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". עד הגעת הילדים לגיל מצוות הם נקראים 'תינוקות של בית רבן'. שאל רב פפא את אביי: והלימוד שלנו אינו נחשב כמותם? השיב אביי: "אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא". שהואיל והקטנים עוד לא חטאו, הם קולטים את התורה בתמימות, וזה הבסיס לכל ההבנות שאליהן יגיעו בהמשך לימודם ולכל המעשים הטובים שיעשו בימי חייהם. עוד דרשו חכמים (שם) על הפסוק (דבה"י א' טז, כב): "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ", "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי – אלו תינוקות של בית רבן, וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ – אלו תלמידי חכמים". נקראו הילדים 'מְשִׁיחָי' על שם חשיבותם, שהם נמשחים בשמן כדי לגדלם ולהבריאם, וכדרך שמשחו את כלי המקדש בשמן וקידשום בכך (מהר"ל). ועוד, שעל ידי לימודם ייבנה המקדש ויבוא המשיח (עיון יעקב), שמכוח לימודם הטהור והתמים יתגלו חידושים שיקרבו את הגאולה.

חשיבות החינוך גדולה כל כך, עד שאמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחריבים אותה", ויש אומרים "מחרימים אותה". כלומר, אם בני העיר אינם מוכנים לדאוג ללימוד התורה של הילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותם עד אשר ישכרו מורים ויתקינו בעירם מסגרת לימוד לילדים. ואם עמדו בעיקשותם ולא עשו זאת, ראוי להחריבה ויושביה יתפזרו בקהילות אחרות, כי אין מקום בישראל לקהילה שאין מלמדים בה את הילדים תורה (רמב"ם, טור וב"י יו"ד רמה, ז). וכן אמרו חכמים (שבת שם): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן".

אמרו בתלמוד הירושלמי (חגיגה א, ז): "תני רבי שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומם בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". 'סופרים' הם המלמדים מקרא, ו'משנים' הם המלמדים משנה, היינו הלכה. שנאמר (ירמיהו ט, יא-יב): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי". עוד מסופר שם בירושלמי, שרבי יהודה נשיאה (נכדו של 'רבי'), שלח את רבי חייא, רבי אסי ורבי אמי, לעבור בעיירות של ארץ ישראל כדי לוודא שבכולן יש מורים שמלמדים מקרא והלכה. באו למקום אחד ולא מצאו שם לא מורה למקרא ולא מורה להלכה. אמרו לבני המקום: הביאו לפנינו את 'נטורי קרתא', היינו את שומרי העיר. הביאו לפניהם את 'סנטורי קרתא', היינו שומרי העיר האחראים על ביטחונה והנהגתה. אמרו להם: וכי אלו הם שומרי העיר? אין אלו אלא מחריבי העיר! שלא דאגו לעיר כראוי. שאלו אותם: ומי הם 'נטורי קרתא'? השיבו: מלמדי המקרא וההלכה, שנאמר (תהלים קכז, א): "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר".

כיוון שלימוד הילדים חשוב כל כך, אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש". שלימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם, ובית המקדש הוא התשתית של גילוי הקדושה בעולם, והתורה קדמה לעולם. וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמה, יג). מכאן שכאשר צריך להביא לבית הספר הרצאה של חול, אסור לבטל עבורה שיעורי קודש (שולחן ערוך כפשוטו יו"ד רמה, לח).

ד – המורים הנאמנים ככוכבי השמיים

אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל. עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי בהם, וממילא עתיד העולם כולו, שישראל בעמים כמו לב שבאיברים. על כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה, ללמד את התלמידים באהבה ובשמחה, דברי תורה בהירים ומדויקים, ולחשוב תמיד כיצד לקדמם בתורה ובמידות טובות. ואם יזכו לעשות כן, עליהם נאמר (דניאל יב, ג): "מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". וכפי שדרשו חכמים (ב"ב ח, ב): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ – זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד – אלו מלמדי תינוקות". ועל תלמידי החכמים הגדולים נאמר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", שהם דומים למקור האור שמכוחו המורים שנמשלו לכוכבים מלמדים את תלמידיהם (מהר"ל נתיב התורה י).

עוד אמרו חכמים, שמלמדי התינוקות יחד עם הרבנים הגדולים, מעמידים את התורה בישראל, ועליהם נאמר (במדבר כד, ה-ו): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר". ביארו חכמים (תנדב"א יט), ש'אוהלי יעקב' הם בתי המדרש שמטהרים את ישראל, ועל כן נמשלו לנחלים – "מה נחלים, יורדים בני אדם לתוכם כשהם טמאים, וטובלים ועולים מתוכם כשהם טהורים, כך בתי מדרשות – בני אדם נכנסים לתוכם כשהם מלאים עוונות, ויוצאים מתוכם כשהם טהורים". "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר – אלו מלמדי תינוקות שבישראל, שמוציאים מליבם חכמה ובינה, דעה והשכל, ומלמדים לעשות רצון אביהם שבשמַים". וכשם שהגינות מצמיחות כל מיני פירות טובים, כך המורים מצמיחים הבנות ורצונות טובים בתלמידיהם.

תיארו חכמים (ע"ז ג, ב) בדרך משל את מעשי ה' במשך שעות היום: "שלש הראשונות – הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות – יושב ודן את כל העולם כולו… שלישיות – יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כנים… ברביעיות… יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה". את כל הדברים הללו הקב"ה עושה על ידי שליחים, ומורי ישראל הם שממשיכים את מעשי ה' בשלוש השעות האחרונות של היום ומלמדים תורה לילדי ישראל, ועל כן שכרם גדול מאוד. וכפי שאמרו חכמים (מדרש משלי טז, יא): "לעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא לישב עליהם בדין, ומניח ספר תורה על חיקו ויאמר: כל מי שעסק בזה – יבוא וייטול שכרו, שנאמר (ישעיהו לג, יח): אַיֵּה סֹפֵר? אַיֵּה שֹׁקֵל? אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים? אַיֵּה סֹפֵר – אלו מלמדי תינוקות לשם שמים, יבואו ויטלו שכרם. אַיֵּה שֹׁקֵל – אלו שוקלים קלים וחמורים, יבואו ויטלו שכרם. אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים – זה לומדי הלכות והגדות, יבואו ויטלו שכרם".

כדוגמה למלמד תינוקות נאמן, הביאה הגמרא (ב"ב ח, ב) את רב שמואל בר שילת. פעם אחת ראה האמורא הגדול רב, את רב שמואל בר שילת נח בגינה בעת שרגילים ללמד את התלמידים. שאלוֹ: "שבקתיה להימנותך"?! עזבת את נאמנותך, שהיית רגיל ללמד את תלמידיך במסירות?! השיב: עדיין אני עומד על משמרתי כמורה, וזו הפעם הראשונה מזה שלוש עשרה שנה שנזקקתי לנוח מעט בגינה, ואף עתה – דעתי על תלמידיי, כיצד לקדמם. ראוי לציין, שכאשר ביקשו חכמים (כתובות סב, א) לתת דוגמה לאדם שחייו טובים ורגועים, ועל כן הוא יכול לחיות עם אשתו בשמחה יתירה (כדין 'טיילים', ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ז), נתנו כדוגמה את רב שמואל בר שילת. וביארו, שפרנסתו בטוחה, הואיל והוא מלמד בנאמנות; והיא נוחה, הואיל ואינו צריך לנסוע למרחקים כסוחר או לעבוד במלאכה שמפרכת את הגוף. וכיוון שפרנסתו צנועה, אין לו דאגות מהשלטונות שיגבו ממנו מס כבד, כפי שהיו רגילים להטיל על בעלי אדמות ועסקים.

כיוצא בזה בימינו, מורים שמתאימים לתפקידם ועושים את מלאכתם בנאמנות ובאהבה – פרנסתם בטוחה, וחייהם צנועים, נוחים וטובים, והם יכולים לגדל את משפחתם בשמחה ובאהבה. וזאת בתנאי שהם מתאימים להוראה ומצליחים להנהיג את הכיתה, ובתנאי שהם שמחים בַזכות הגדולה שנפלה בחלקם לחנך את ילדי ישראל. שאם הם עומדים בשני התנאים הללו, יזכו להיות מאושרים, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, א): "איזהו עשיר – השמח בחלקו", כי תכלית העשירות – השמחה והסיפוק שיש לאדם בחייו. מתוך כך יזכו גם לרווחה כלכלית, שכן השמח בחלקו אינו מבזבז את כספו על דברים מיותרים, וכך משכורת צנועה יכולה להניב חיים טובים כמו משכורת נדיבה.

ה – אחריות המורים

השפעת המורים על התלמידים הצעירים עצומה. פעמים רבות משפטים שהתלמידים שמעו בילדותם ממוריהם אודות האמונה והתורה, היושר והחסד, רגישות לזולת, המשפחה והזוגיות, אהבת העם והארץ, הופכים לאבני בניין שמנחות את חייהם. כיוון שכך, צריך למנות לתפקידי ההוראה מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות (שו"ע יו"ד רמה, יז).

סיפרו חכמים (ב"ב כא, א), על יואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד, שנשלח להכרית את עמלק. באותם ימים צבא ישראל היה במיטבו, וניתן היה להכרית את העמלקים ולהציל על ידי כך את ישראל ואת העולם מכל הרשעים הרוצחים שיצאו מעמלק (ראו פנה"ל זמנים יד, ז-ח). אולם יואב הרג רק את הזכרים. כשחזר, שאל אותו דוד מדוע לא קיים את מצוות התורה (דברים כה, יט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". השיב יואב שחשב שהמצווה להרוג רק את הזכרים, כי טעה לחשוב שנאמר בתורה: תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק. אולם את המחדל כבר לא יכלו לתקן, מפני ששאריות עמלק ברחו והתפזרו, וכבר לא ניתן היה להכריתם, ומהם יצאו צוררים גדולים לישראל כהמן. הלך יואב בן צרויה למורה שלימדו בילדותו, ושאלו כיצד צריך לקרוא את הפסוק, והתברר שהמורה הוא זה שהטעה אותו. שלף יואב את חרבו להורגו. הזדעק המורה: 'מדוע'?! השיב יואב: מפני ששגית בהוראתך, ונאמר (ירמיהו מח, י): "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". השיב המורה: תניח אותי בקללת 'ארור', ואל תהרגני. השיב יואב, שבהמשך הפסוק כתוב: "וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם". יש אומרים שהרגוֹ ויש אומרים שלא הרגו.^[3]

לפיכך, אף שרצוי שהמורה יֵדע ללמד במהירות, אם לא נמצא מורה שהוא גם מהיר וגם דייקן, יש להעדיף את המורה האיטי והדייקן על פני המהיר שאינו מדייק, ומלמד דברים מוטעים או מוגזמים (ב"ב כא, א; שו"ע יו"ד רמה, יט).

המורה צריך להתחיל את השיעור בזמן, ולא לצאת לענייניו באמצע השיעור, ולא לשוחח או להתכתב בטלפון הנייד, וקל וחומר שלא לבטל שיעור. וכפי שלמדנו, על מורה שמתרשל בתפקידו נאמר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (רמב"ם ת"ת ב, ג).

המורה צריך להיזהר לישון כראוי בלילה, שלא יהיה עייף בעת שהוא צריך ללמד. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי דמאי ז, ג), שאסור לפועל שנשכר לעבודת יומו, לעבוד בלילה או להישאר ער עד מאוחר או להרעיב את עצמו, שמא יהיה פחות יעיל בעבודתו. מעשה היה ברבי יוחנן, שהלך למקום אחד ומצא מלמד תינוקות שנראה מסוגף, שאלו מדוע הוא נראה כך. השיב שהוא מתענה לשם חסידות. אמר לו רבי יוחנן: אסור לך להתענות, שהרי גם אם היית צריך לעבוד אצל בשר ודם היה הדבר אסור עליך, קל וחומר אתה, שעושה "מלאכתו של הקדוש ברוך הוא". וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח תקעא, א). עוד הורו הפוסקים (רמ"א יו"ד רמה, יז), שהמורה צריך להקפיד לאכול באופן מסודר, לא הרבה מדי ולא מעט מדי, כדי שלא יהיה עייף או חלש ויוכל ללמד היטב.

מצווה לבחור לילדים את המורה הטוב ביותר. ואם מצאו מורה בינוני, ובמשך הזמן הזדמן להם מורה טוב ממנו, יש לשכור את הטוב (שו"ע יו"ד רמה, יח). בתקופות שבהן לכל מורה היתה אפשרות להתפרנס מעבודה בשדה או מאומנות שלמד מאבותיו, ורק מפני שביקשו ממנו ללמד עזב את מלאכתו, כאשר נמצא מורה טוב ממנו, לא היתה בעיה שיחזור לעבודתו. אבל כיום, שההכשרה המקצועית אורכת זמן רב, וקשה לאדם להחליף את מקצועו, נקבעו חוזי עבודה, והם מחייבים (שו"ת הרא"ש קד, ד). לכן לא ניתן לפטר פתאום מורה ולהשאירו בלא פרנסה. אך העיקרון נשאר, שהתלמידים צריכים לקבל את המורה הטוב ביותר, וצריך למצוא את הדרך להעניק למורה הקודם פיצויים וסיוע להסבה מקצועית.