ד – היינות הכשרים לקידוש

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-06-04/

דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח – נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע – פסול לקידוש (שו"ע רעב, א, מ"ב ג).

אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו. אמנם נכון לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח, שכן עיקר תקנת חכמים לקדש על יין המשמח דווקא (שו"ע רעב, ב, מ"ב ה).

יש יינות שנפסלו לניסוך מפני שעירבו בהם דברים אחרים, אבל לקידוש הם כשרים. למשל, יין שעירבו בו מים פסול למזבח, ולקידוש להיפך, טוב למזוג אותו במעט מים, כדי להטעימו ולהכהות את חריפותו. אמנם את היינות שלנו אין צורך למזוג, מפני שאינם חזקים (שו"ע ורמ"א רעב, ה).

אם עירבו ביין מים, יש אומרים שאם הרוב הוא מים, אין דינו כיין ואין מברכים עליו 'הגפן' והוא פסול לקידוש. ויש מקילים בזה כל עוד טעמו כיין. ביינות המוכשרים על ידי הרבנות, מקפידים שהיין יהיה רוב, והרי הם כשרים לכל הדעות.[3]

יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב"ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו"ע ורמ"א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש.[4]

יש אומרים שהיין צריך להיות אדום, ואם הוא לבן – פסול לקידוש (רמב"ן), ודעת רוב הפוסקים, שאפשר לקדש על יין לבן, וכן נפסק בשו"ע (רעב, ד). היו לפניו שני יינות, אדום שאינו טעים כל כך, ולבן משובח, הרוצה לצאת ידי כולם, יערב את הלבן במעט אדום וכך יהיה לו יין טעים ואדום (עדיף למזוג את היין הלבן לתוך האדום, כמבואר להלן יב, י).


[3]. על היין שבזמן התלמוד נחלקו בכמה מים ימזגוהו ועדיין יחשב יין (ב"ב צו, ב). י"א שאם היין 25% מהתערובת דינו כיין, וכ"כ בכה"ח רד, לא, בשיטת השו"ע. ולרמ"א רד, ה, אם היין יותר מאחד חלקי שבע של התערובת דינו כיין. אבל כתב השו"ע שהיינות שלנו אינם חזקים כל כך, ולכן דינם שונה. והפמ"ג ועוד אחרונים ביארו שרק כאשר הרוב יין דינו כיין, וכן מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש פוסקים, שכל זמן שהטעם הוא של יין, ויותר משביעית מהתערובת יין, דינו כיין, וכן נהג בד"ץ העדה החרדית (פס"ת רד, ח). ויצאו כנגדו כמה מגדולי הפוסקים (שו"ת חזון עובדיה ו, ב). והרבנות הראשית נהגה להכשיר כיין רק כאשר רובו יין.

[4]. דעת הרמב"ם שבת כט, יד, שיין מבושל או שעירבו בו סוכר וכדומה פסול לקידוש. וכן דעת כמה גאונים. אבל תוס', רא"ש, ר"ן, רמב"ן ורשב"א סוברים שהוא כשר, ולכך נוטה דעת השו"ע. וכתבו הרמ"א והמ"ב רעב, כג, שאם היין המבושל או זה שהוסיפו בו סוכר או דבש יותר טעים – עדיף לקדש עליו. ויש שחוששים לדעת המחמירים ומעדיפים לקדש על יין שאינו מבושל ושאין מעורב בו סוכר (קצוש"ע עז, ו; כה"ח רעב, מד).

רוב היינות כיום מפוסטרים, היינו מבושלים בחום של 80-85 מעלות, כדי לטהרם מחיידקים. ויש ספק אם הפיסטור נחשב בישול לשני דינים: א) אם כשר גם לאוסרים קידוש ביין מבושל, ב) אם נגע בו גוי עובד ע"ז, שאם הוא מבושל אינו נאסר, שאין איסור יין נסך ביין מבושל. באג"מ יו"ד ג, לא, כתב, שהוא נחשב מבושל. וכ"כ בילקוט יוסף רעב, י. ולמנחת שלמה א, כה, רק אם נשתנה טעמו או ריחו או מראהו בבישול, נשתנה דינו, והפיסטור שנועד להמית חיידקים אינו נחשב כבישול. להלכה, לכתחילה אפשר לקדש על יין מפוסטר. ולגבי מגע גוי, אפשר בדיעבד להקל, מפני שאיסור יין שנגע בו גוי מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. וק"ו שכך הדין כאשר מדובר ביהודי שמחלל שבת. ואם הוא עושה קידוש, רבים מהמחמירים יסכימו להקל אפילו ביין לא מפוסטר (עי' לעיל א, טו).

פורסם בקטגוריה פרק ו - הלכות קידוש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן