ד – דיני המכירה

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-06-04/

ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. ומכל מקום אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לו את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.

יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הגוי הקונה מי המוכר והיכן הוא גר, וכך יוכל כשירצה לקחת את חמצו. לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שיוכל להיכנס ולקחת את חמצו. אולם למעשה מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שכאשר הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו (מ"ב תמח, יב).

לכתחילה היה ראוי לציין בשטר ההרשאה שחותמים המוכרים אצל הרב את כל מיני החמץ הנמכרים, ולכתחילה ראוי לציין גם את מחירם. ויש מדקדקים בזה. אולם למעשה הדבר קשה מאוד לביצוע, ולכן המנהג הוא לכתוב שכל החמץ שברשותו כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו"ה תמח, ג, ד"ה 'בדבר מועט').

נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את כל החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה. לכתחילה משכירים לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שעל ידי כך החמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.

אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. ניתן גם למכור את החמץ בטלפון או בפקס או באינטרנט. ואף שבדרך כלל המוכר חותם ועושה קניין כדי לחזק את השליחות, מכל מקום אין קניין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם (ספ"כ יט, ד, ט-י). במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.[5]

אין למכור את החמץ הבלוע בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. וכן הדין לגבי חמץ שדבוק על הכלים, שאין גוי שמעוניין בו. לכן טוב שלא לציין זאת בשטרות המכירה.[6]


[5]. עיין בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שעל ידי כך המכירה נראית כהערמה, ורק כשחושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועיין  בפס"ת תמח, ו.

עוד כתב שם יא, כ, שמי שנאנס ולא יכל למכור, יכול חבירו למכור עבורו בלא רשותו, שבשעת הדחק מועילה מכירה כזו, מפני שזכין לאדם שלא בפניו. וכן דעת פוסקים רבים כמובא בפס"ת תמח, כא.

[6]. למכור את הכלים עצמם לגוי לא כדאי, מפני שאחר הפסח יצטרכו לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ"כ החת"ס או"ח קט וכן דעת רוה"פ. (אמנם בערוה"ש יו"ד קח, נב, כתב להקל בזה). ולכן רצו למכור את החמץ הבלוע והדבוק בכלים, וכ"כ בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יח-כא, אלא שכתב למכור רק את הכלים שיש בהם חריצים שקשה לנקותם משאריות חמץ, והוסיף שיש מחמירים למכור גם את הבלוע בכלים. והאמת שאין בזה צורך, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוה"פ אין צריך לבערו, כמבואר בשועה"ר תמו, קונ"א א'. אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב. ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק"ו שאין למכור את הבלוע בכלים.
פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן