שאלה: רופא שהוזעק לטפל בחולה במחלה מסוכנת ומדבקת, האם עליו לטפל בחולה תוך סיכון עצמי, או שמותר לו להשתמט מהטיפול בנימוק שמחובתו לדאוג לבריאותו ולחייו?
תשובה: חובתו של הרופא לטפל בחולים אפילו אם הם חולים במחלה מדבקת. והטעם לכך, שכבר למדנו, שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" מחייבת אדם להציל את חבירו מסכנה. וכאשר ההצלה דורשת מן המציל להכניס את עצמו לסכנה ממשית, על-פי ההלכה אין חובה להסתכן, אבל מידת חסידות להסתכן כדי להציל. ואם כן רופא שמתפרנס מעבודתו, וקיבל על עצמו את כל מה שמקובל בעולם הרפואה, אינו יכול לטעון: במחלה מדבקת איני רוצה לטפל. משום שבעצם קבלתו את תפקיד הרופא – התחייב לנהוג במידת חסידות הכוללת הסתכנות מסוימת למען הצלת חיי החולים.
ועוד, שגם לצורך פרנסה מותר לאדם לסכן מעט את נפשו, ולעבוד בעבודות שדורשות הפלגות מסוכנות או טיפוס על עמודים ומקומות גבוהים, או עבודה עם חומרים מסוכנים. קל וחומר שמותר לרופא להסתכן בפרנסתו כדי להציל חיי-אדם. ואם התחייב לכך בהיכנסו לתפקיד, חובתו לקיים את הבטחתו.
וכן ברור שבתי-החולים צריכים לחייב את הרופאים לטפל בחולים במחלות מדבקות, משום שלא יתכן מבחינה ציבורית, שאותם חולים ייעזבו לנפשם עד שתצא נפשם. ועל כן נשכרו הרופאים, כדי שיטפלו בחולים, ומי שאחרי נקיטת כל אמצעי הזהירות המקובלים אינו רוצה לטפל בהם, צריך להתפטר מתפקידו כרופא.
ומסופר על גדולי ישראל, וביניהם רבי ישראל מסלנט, שבעת שפרצה מגפת החולירע, ארגן חבורה שהוא עמד בראשה, והוא עם בני החבורה טיפלו בכל החולים. ופעמים רבות, בזכות המצווה דווקא אותם שטיפלו בחולים ניצלו מן המגפה. והטעם לכך הוא, שלא יתכן שחולים מסוכנים ייעזבו לנפשם.
ואמנם, נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לבקר את מי שחולה במחלה, כאשר יש סיכון סביר שהמבקר את החולה יידבק ממחלתו. לדעת בעל "כנסת-הגדולה" מצווה לבקר, ואילו לדעת בעל ה"שולחן-גבוה" אסור לבקר. אבל ברור שהציבור ככלל חייב לדאוג שמישהו יטפל בחולה. ולתפקיד זה מיועדים הרופאים והאחיות, ועל כן הם אינם רשאים לומר, שמצד מצוות שמירת הנפש אינם רוצים לטפל בחולים אלו.
גם בחולי איידס צריך הרופא לטפל, ראשית מפני שלכך התחייב, ושנית אם יזהר שלא לגעת בדמו – הסיכון להידבק אפסי. ואף מי שצריך לנתחו יכול לנקוט באמצעי זהירות ולהפחית את הסיכון לרמה נמוכה עד שאין להתחשב בו. ואין לטעון שאולי החולה הזה אשם במחלתו מפני שחטא במשכב זכור. ראשית, מפני שיתכן שחלה מסיבה אחרת, שנית, אף אם חטא אולי דינו בעניין זה כשוגג ואנוס, מאחר שלא ידע חומרת העבירה (עיין במאמרו של הרב פרופ' שטיינברג אסיא ז' עמוד 79).
אמנם רופאה שנמצאת בתחילת הריון, שנקראה לטפל בחולה אדמת, פטורה מלטפל בו. משום שאם תידבק באדמת, ישנם עשרים אחוזים שתפיל את עוברה או שייוולד בעל מום. ומאחר שישנם עוד רופאים, אין סיבה שדווקא היא תטפל בחולה האדמת. ועוד, שגם כאשר קיבלה על עצמה להיות רופאה, מן הסתם לא התחייבה להיכנס לסיכון מיוחד הנוגע לתקופת ההריון (עיין ציץ אליעזר ט, יז, ה; ובמאמר הרב זילברשטיין אסיא ז, ע' 3-7).
