רודף הוא זה שעומד להרוג את חבירו. במקרה כזה, על פי ההלכה, מצווה על המותקף לעמוד ולהתגונן כדי להציל את חייו. הגנה זו כוללת גם התקפה, כלומר, שאם כדי להציל את עצמו הוא נאלץ להקדים ולהרוג את התוקף, מותר לו לעשות כן, וכפי שאמרו חז"ל: "הבא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין עב, א).
לא רק המותקף צריך להתגונן, אלא כל אדם שרואה את הרודף עומד להרוג את חבירו, חייב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להרוג. אם יש שהות, יפנה תחילה אל הרודף ויזהיר אותו שלא יפגע בחבירו. אם בכל זאת לא שמע לדבריו, או שאין שהות לדבר עימו, מצווה על כל אחד לפגוע ברודף, ולמנוע אותו מלבצע את זממו. כמובן שאם ניתן למנוע את הרצח על ידי פציעת הרודף, יש לפוצעו ולא להורגו. אבל כאשר האירוע מתרחש במהירות, ויש חשש שעד שהמציל ינסה לדייק ולפגוע באחד מאיבריו של הרודף, יספיק הרוצח לבצע את זממו – מצווה על המציל לעשות הכל כדי להציל את הנרדף, ואפילו על ידי פעולה שעלולה להרוג את הרודף. לאחר מכן, אין לטעון כלפי המציל, מדוע לא הסתפקת בפציעתו. משום שבמצבים כאלה העיקר הוא להגיב במהירות, וקשה לשקול בדקדקנות את מידת הכוח שיש להפעיל. לכן כל זמן שהמציל פעל בתום לב, ולא התכוון לנקום ברודף, אלא מטרתו היתה להציל את הנרדף – אין להאשימו אם הרג את הרודף (רמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכות ו-ז, יג-יד).
ואף שלגבי כל העבירות שבתורה יש לנו כלל ברור, שאין להעניש אדם לפני שביצע את החטא, וגם לאחר שחטא, רק לבית הדין נתונה הסמכות להענישו. מכל מקום, בעניין רודף הדין הפוך, משום שכאן המטרה היא להציל את הנרדף, ולכן דווקא לפני שבוצע הרצח מותר לפגוע ברודף כדי למנוע את הרצח. ואילו לאחר הרצח, אסור לפגוע בו, אלא יש להעמידו לדין.
כל אדם שיכול להציל את המותקף, ונמנע ולא הרג את הרודף ביטל מצוות עשה, שנאמר (דברים כה, יב): "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ", ועבר על שתי מצוות 'לא-תעשה': "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), ו"וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב). ואף שהמתרשל ולא מציל אינו נענש על כך, מכל מקום עבירה חמורה בידו, שכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים את כל העולם כולו (רמב"ם שם א, טו-טז).
על פי ההלכה, כן הדין גם לגבי אשת איש, שאם אדם רודף אחריה לאונסה, מצווה להצילה. לכתחילה, כמובן שאין לפגוע בחייו של הרודף לאנוס. אבל כאשר הדרך היחידה להצילה, היא על ידי פגיעה בנפשו של הבא לאנוס, מותר להורגו (רמב"ם שם א, י-יב).
