יח – מחיאת כף וריקוד

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-22-18/

בכלל האיסור לנגן בכלי שיר, אסרו חכמים לרקוד ולמחוא כפיים ולהכות בכף על הירך בעת ששרים, שמא מתוך כך יגיעו לנגינה ותיקון כלי שיר (ביצה לו, ב). אבל מותר למחוא כפיים בדרך שינוי, אחורי היד אל כף היד, שעל ידי השינוי זוכרים את השבת ולא יגיעו לתיקון כלי שיר (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב). ומשמע שריקוד מתון, שאין רגע שבו שתי הרגליים ניתקות מהקרקע, אינו נחשב בכלל הריקוד שנאסר (ירושלמי שם).

האיסור הוא דווקא בעת ששרים, שאז יש חשש שמא מתוך כך ירצו לנגן, אבל בלא שירה – מותר לאדם לקפוץ מעט להנאתו, וכן מותר למחוא כפיים או להכות על השולחן כדי להעיר חבר.

למעשה, רבים נוהגים לרקוד, למחוא כפיים ולתופף על השולחן בעת ששרים בשבת, ונחלקו הפוסקים בדינם:

לדעת הרבה פוסקים, מנהגם מוטעה, ולא מחו חכמים בידם מפני שאמרו, הואיל והאיסור אינו מפורש בתורה, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (ביצה ל, א). אבל כאשר אפשר להעמיד את ההלכה על מקומה, חייבים ללמדם שלא למחוא כפיים ולא לרקוד, כפי שתקנו חכמים (רי"ף, רמב"ם, שו"ע שלט, ג). אמנם בשמחת תורה, שיש מצווה מיוחדת לשמוח לכבוד התורה, גם המחמירים נוהגים לרקוד ולמחוא כפיים (מהרי"ק בשם רב האי גאון). אבל בשאר שמחות של מצווה, כגון שמחת נישואין, לא הקילו (מ"ב שלט, ח).

ויש מקילים וסוברים, שכל טעם הגזירה הוא שמא יגיעו לתיקון כלי שיר, וכיום שהמנגנים אינם בקיאים בתיקון כלי שיר, בטלה הגזירה, ומותר לרקוד ולמחוא כף (תוספות ביצה ל, א, 'תנן'). ויש שאינם מקבלים טעם זה, כי כל המנגנים יודעים לכוון את מיתרי הגיטרה והכינור ולמתוח את עור התוף, וגם זה נחשב תיקון כלי. אלא שהקילו מפני שהגזירה היתה דווקא בימיהם, שהיו רגילים מתוך ריקוד ומחיאת כף להביא כלי זמר ולנגן, אבל כיום שרבים שרים ורוקדים ומוחאים כף בלא כלי זמר, בטלה הגזירה (ערוה"ש שלט, ט).

ויש סוברים שמאז שגדולי החסידות בדורות האחרונים הגדילו וביססו את מעלת השירה והריקוד, כדי לעורר את הלבבות לדבקות בה' מתוך שמחה, נעשו הריקודים ומחיאת הכף צרכי מצווה ממש, וכשם שהקילו בהם בשמחת תורה, כך יש להקל בהם בכל השבתות (דבר יהושע ח"ב מב, ד).

ונראה שגם למקילים ראוי שלא לתופף על השולחן, מפני שתיפוף זה דומה לתיפוף בתוף, שלכל הדעות אסור גם לצורך מצווה. וגם החשש שמא ינגנו בתוף קיים כיום, מפני שרבים רגילים להביא בעת שהם שרים תופי דרבוקות וכדומה. אבל בשעה ששרים בתפילה, מותר למי שמנצח על השירים לתופף על הבמה, וכן רשאי להקל בזה המנצח על השירים בשולחן שבת.[13]


[13]. בשמחת תורה הכל נוהגים למחוא כפיים ולרקוד על פי רב האי גאון המובא במהרי"ק וב"י שלט, ג. אבל לא התירו בשאר שמחות מצווה, וכן דעת שו"ע שלט, ג, ולכך נטה הרמ"א, שאין גוערים בהם רק מפני שמוטב יהיו שוגגים. אמנם הרמ"א הזכיר בדעת יש אומרים את סברת התוס' שהקילו בזה לגמרי, משום שאין לחשוש כיום לתיקון כלי שיר. וביש"ש (ביצה ה, ו) משמע שמצד הדין אפשר במקום מצווה לסמוך על התוס', והביאו את דבריו בא"ר שלט, א, ומ"ב י (עי' שעה"צ שלט, ו-ז). על סמך סברה זו הקילו החסידים (דבר יהושע ח"ב מב, ד, ומנחת אלעזר א, כט). וגם ספרדים יכולים לסמוך על סברה זו לצורך מצווה (ועי' באול"צ ח"ב מג, ט, ובהרחבות). אולם הקולא נאמרה לעניין ריקוד ומחיאת כף שנעשים בגוף ולא בתיפוף על דבר אחר. וכ"כ א"ר שלט, א, ומ"ב שלט, י (וכ"כ באבני ישפה ח"ב לה, א). והסברה פשוטה, שהתיפוף על השולחן דומה לתיפוף בתוף. אמנם לגבי גבאי שמנחה את שירי התפילה, יש שני צדדים להקל: א' שזה יותר צורך מצווה, וכבר למדנו מרב האי גאון ומהרי"ק, שמקילים לצורך שמחת התורה (ועי' שעה"צ שלט, ז). ב' הואיל והוא בציבור, אין לחשוש שמא יביא כלי זמר ויתקנם. ואולי זה אחד הטעמים שהקילו בשמחת תורה. וכעין ההיתר לשניים לקרוא לאור הנר (שבת יב, ב), וכן כאשר אחד קורא וחבירו משגיח עליו (שו"ע רעה, ג). וכיוצא בזה התיר בשערי דעה (יו"ד סי' רפב) לתת פעמונים על ס"ת (שלא כט"ז, ועי' יבי"א ג, כב). ואפשר ללמוד מזה היתר גם לשלחן שבת, כאשר אחד מנהיג את השירה בציבור, והכל הולכים אחריו. אבל אין ראוי ששאר המשתתפים בשירה יתופפו. בנוסף לכך, לא תמיד יש בזה צורך מצווה, שפעמים רבות מתופפים אלו מפריעים לשירה בתיפוף בקצב לא מתאים.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן