ב – נטילת ידיים

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-05-02/

המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.

מי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייב ליטול ידיים לפני התפילה. לדעת הרבה פוסקים עליו לברך על הנטילה גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש, אבל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית היא רק להסרת זוהמא ואין מברכים עליה (כדעת הרשב"א).

מכל מקום, לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. לכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי – ירחצם במים.[1]

אם אין לו מים בסמוך, כיוון שידיו טונפו, עליו לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. ואם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא – ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ).[2]

מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.


[1]. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (עי' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע שטונפו. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)

[2]. המהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. בהגדרת החייבים נטילה, כתב שו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שועה"ר ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. והזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה ובטלה דעתם. אולם במור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. ¬

הנוגע בהפרשת האוזן – כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייב לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל, כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א עמ' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בהפרשות נזלת שבאפו נחשב נוגע במקומות המכוסים.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים רשאי אם ירצה לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, וככל שהמקומות הללו פחות נקיים כך נכון יותר להחמיר ליטול ידיים (עי' שו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן