ב – נטילת ידיים

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/02-05-02/

המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.

אם ידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייב ליטול ידיים לפני התפילה. ולדעת הרבה פוסקים צריך לברך על נטילה זו גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית, גם מי שהיו ידיו מטונפות, לא יברך (כדעת הרשב"א).

ומכל מקום לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. ולכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי, יכול להסתפק ברחיצת הידיים במים[1].

ואם אין בסמוך לו מים, צריך לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא כקילומטר (960 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. אמנם אם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בחול או בבגדו, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא – ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ)[2].

מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.


[1]. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (ע' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע להם טינוף. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)

[2]. ואם הוא מהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. וכתב בשו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שו"ע הרב ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. ומזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה, ובטלה דעתם. ובמור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. ?

הנוגע בצואת האוזן, כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייבים לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א ע' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בצואת האף ודאי נחשב נוגע במקומות המכוסים.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים יכול בדיעבד לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן