פותחים בפרשת העקדה, מפני שהנכונות של אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו היא הקרבן הנעלה ביותר, והיא היסוד לכל מצוות הקרבנות. ועוד, שאמירתה מעוררת את הלבבות לאהבת ה' ועבודתו במסירות נפש. ועוד, שבאמירתה אנו מזכירים את זכות אבותינו, וזה מה שאנו מבקשים אחר פרשת העקדה, שבזכות עקדת יצחק ירחם ה' עלינו ויגאלנו.
לאחר מכן נוהגים לומר דברי התעוררות לקראת התפילה ועבודת ה', ומזכירים בהם 'שמע ישראל', ועל פי הירושלמי חותמים בברכה: "ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים", וכך הוא נוסח אשכנז. ולנוסח ספרד, הואיל ובתלמוד הבבלי לא נזכרה ברכה זו, אומרים: "ברוך המקדש שמו ברבים" בלא הזכרת השם.[3]
אח"כ מגיעים לפרשיות הקרבנות עצמן. למנהג אשכנז, אומרים תחילה את פרשת הכיור ותרומת הדשן, שבהן היו מתחילים הכהנים את עבודת המקדש בכל בוקר. ועוד שעל ידי רחיצת הידיים והרגליים בכיור היו הכהנים מיטהרים לקראת עבודתם, ויש באמירת פרשת הכיור היטהרות לקראת התפילה.
אח"כ הכל אומרים פרשת התמיד, ומבקשים שתהיה אמירתה נחשבת כהקרבת התמיד. לאחר מכן אומרים פסוקי הקטורת, ודברי חכמים על פיטום הקטורת.
מוסיפים לומר פסוקים לסגולה, ו"אביי הוה מסדר סדר המערכה", שהוא סיכום קצר של סדר העבודה במקדש. ואומרים פיוט 'אנא בכח' שאף הוא רומז על העלאת הקרבנות, ומסיימים בתפילה שיהא שיח שפתותינו נחשב כאילו הקרבנו את קרבן התמיד.
את סדר הקרבנות צריך לומר אחר שעלה עמוד השחר, שאז הוא זמן הקרבת הקרבנות (שו"ע א, ו; מז, יג). יש אומרים שטוב לאומרם בעמידה, כדוגמת הכהנים שהיו עומדים בעת הקרבת הקרבנות (עפ"י מ"א ועי' מ"ב מח, א). ולרוב הפוסקים אין צריך לעמוד, וכך הוא מנהג ספרדים (כה"ח א, לג).
לאחר מכן אומרים פרק "איזהו מקומן של זבחים" (זבחים פ"ה). שתי מגמות לאמירתו: האחת, שהוא מבאר את מקום זביחתם והזאת דמם של כל הקרבנות, ואמירתו כנגד הקרבת אותם הקרבנות. השנייה, שרצו חכמים שכל יהודי ילמד בכל יום מקרא, משנה ותלמוד (עי' קידושין ל, א), באמירת פרשת התמיד יצאו ידי מקרא, וכשיקראו פרק זה יצאו ידי משנה, ואח"כ יאמרו ברייתא של רבי ישמעאל על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ויצאו ידי תלמוד.
ואף שכתוב בשולחן ערוך (או"ח א, ה), שטוב לומר את כל פרשיות הקרבנות, היינו את פרשת עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (מפרשיות ויקרא וצו). למעשה לא נהגו לאומרם, ואף לא הדפיסום בסידורים. ויש אומרים שבאמירת פרק "איזהו מקומן של זבחים", שבו מוזכרים כל הקרבנות, יוצאים במידה מסוימת ידי לימוד עניינם (שועה"ר א, ט, אשל אברהם). וראוי בכל שנה כשמגיעים בקריאת התורה לפרשיות 'ויקרא' ו'צו' – ללומדם היטב, שהלימוד בהם נחשב כהקרבת הקרבנות (מנחות קי, א).
