ב – אין החמצה אחר אפיה, ודין מצה שרויה

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-08-02/

אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. וסימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. ולכן מותר להשרות את המצה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול את המצה רכה (שו"ע תסא, ד; עיין להלן כז, כט). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע-פיש).

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. ולגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

אבל להלכה דעת הפוסקים רובם ככולם שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים הספרדים והאשכנזים שאינם חסידים. וגם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני  שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין יותר חשש שמא נותר בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. וכתב בעל המשנה ברורה (תנח, ד): שאף שמצד הדין אין לחוש לזה ומותר לאכול מצה שרויה, מכל מקום אין לזלזל באותם אנשי מעשה שנוהגים בחומרה זו.[2]


[2]. ברייתא בפסחים לט, ב: "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי…" וכ"כ הרמב"ם הל' חמץ ומצה ה, ה, וכך מוסכם על הראשונים. והסימן לאפיה גמורה הוא קרימת פנים ושלא יהיו חוטי בצק נמשכים, וזה שיעור אחד כמבואר במ"ב תסא, טו, ושעה"צ כג. וגם בשועה"ר תסג, ג, כתב שאין חימוץ אחר אפיה ומותר לבשל קמח מצה, אלא שכתב בתשובות שבסוף שועה"ר ו', שכל זה בתנאי שהיתה אפיה שלמה, אלא שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח בשלמות, וכן שפעמים נדבק במצות קמח אחר האפיה. וסיכם שאין למחות ביד המון עם שמקילים שיש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ולגבי קמח מצה, בכנה"ג תס"א, מביא מעשה שפעם ראתה שכנה את חברתה הרבנית שמשתמשת בקמח מצה לבישול וטיגון, ובאה לטעות להשתמש בקמח. וכששמעו חכמי העיר גזרו שלא להשתמש בקמח מצה מפני מראית העין. (ועיין בטור תס"ג). והפר"ח והרבה אחרונים חלקו על זה, וכ"כ בשאלת יעבץ ב, סה, בשם אביו החכם צבי, וכ"כ בשע"ת ת"ס, והביאו המ"ב תנח, ד. וכן מובא במעשה רב קפ"ג שאפשר לעשות כופתאות. ועיין באנציקלופדיה תלמודית חמץ עמ' פג-פד. ובכה"ח תסא, לא, הזכיר שיטות האחרונים, וסיכם: "היכא דנהוג היתר נהוג, כי יש להם על מי לסמוך, והיכא דלא נהוג יש להחמיר" והוסיף "וברקיקין אין לחוש". והמצות שלנו רקיקין. גם ביחו"ד א, כא, הקל לכתחילה, וכתב שמי שנהג להחמיר כי חשב שכך הלכה, כיוון שטעה, רשאי להקל בלא התרה, ואם נהג להחמיר כמנהג חסידות ורוצה להקל, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר בלא נדר.

למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, והתנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.

פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים המצוינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ולעומתו בשו"ת קניין תורה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים. ←

ולשרות המצה במי פירות, כתב בתשובה ו' שבסוף שועה"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו"ת קניין תורה ב, פז, החמיר גם בזה. ועיין בכל זה בהרחבה בפסקי תשובות תנח, ה-ז.

בשע"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבל המצה במים ומיד להכניסה לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן