יא – נשים בצבא

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-04-11/

אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות ישוב הארץ, לא ציוותה אותן התורה להתגייס לצבא, שאין דרכן בכך. כפי שאמרו חז"ל, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב). ולכן לא מצינו שנשים יצאו למלחמה, לא בתקופת בית ראשון ולא בתקופת בית שני. ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד). כמה מפרשים בארו, שכיוון שהחתן יצא מחדרו למלחמה, ממילא יצאה הכלה מחופתה וחזרה לביתה. ורבים ביארו, שהואיל ועוסקים במלחמת מצווה, אף הנשים מצוּות לסייע למלחמה, אלא שהן מסייעות בתפקידים עורפיים, ומספקות מים ומזון (רדב"ז, תפארת ישראל, רש"ש).

וכבר למדנו (הלכה ו), שבמחנה ישראל צריכים להישמר מכל דבר שאינו צנוע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". והכוונה שצריך להיזהר אפילו מהרהורי עבירה, כפי שפירשו חז"ל (ע"ז כ, ב): "ונשמרת מכל דבר רע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר (שם טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ומזה שנקטה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר', למדו שצריך להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (ע' תנחומא כי תצא ג). נמצא אם כן, שמציאותן של בנות עם בנים בתנאי צבא מנוגדת בתכלית להדרכתה של התורה. וכן פסקה הרבנות הראשית לישראל, שאסור לבנות להתגייס לצבא.

אבל הנשים משתתפות בקיום המצווה בזה שהן מעודדות את הגברים להתגייס לצבא, ובשעת הצורך מסייעות לצבא בתפקידים עורפיים.[9]


[9]. עוד יש איסור לאשה ללבוש כלי גבר, ובכלל זה כלי נשק. ולכן יעל הרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב (נזיר נט, א). אולם נראה פשוט, שאם לא היתה לה יתד, היתה צריכה להורגו בחרב, שפיקוח נפש דוחה איסור זה. וכפי שלמדנו שלשם הצלת ישראל, יעל עשתה עבירה לשמה, כמבואר בנזיר כג, ב. וכן באג"מ או"ח ד, עה, התיר לנשים בשעת סכנה להצטייד בכלי נשק. ועיין בדברי הרצי"ה בלנתיבות ישראל ח"א ע' קסו (הוצאת בית אל) בהערה, וב"לאור ההלכה" לרב זווין, עמודים כד-כז (הוצאת קול מבשר), ובתחומין ד' עמוד 79 מאמר מהרב שביב. ונלענ"ד שאכן נשים חייבות במלחמת מצווה להצלת ישראל, וכפי שמשמע מפשט המשנה, וכדברי החינוך במצווה תכה, הנוגעת לכיבוש הארץ. אלא שבפועל הן פטורות משתי סיבות: א) אין דרכן בכך. מפני שתפקידן לקיים את המשפחה, הן מצד גידול הדורות הבאים והן מצד ערך החיים בהווה, שאם אין משפחות אין עם ואין על מה להילחם. במילים אחרות, אפילו בשעת מלחמה העם צריך איזון, ויחד עם זה שהגברים משקיעים את עצמם במלחמה, הנשים צריכות להמשיך לקיים במידת האפשר את שגרת החיים בעורף. ב) מפני שערבוב גברים ונשים במחנה פוגע בצניעות ובקדושה, וגם פוגע בריכוז הנדרש לצורך המלחמה. מצד היסוד הראשון אין ראוי שיתגייסו, ועפ"י היסוד השני אסור שיתגייסו. ושני היסודות הללו רמוזים בדברי האבן עזרא דברים כב, ה: "לא יהיה כלי גבר – נסמכה בעבור צאת למלחמה, כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות". אלא שכיוון שביסוד המצווה נשים שייכות כגברים, סתמו כך חכמים בלשונם. ולמדנו מזה, שגם עליהן יש מצווה לסייע במה שאפשר במסגרת תפקידן הנשי. ראשית, בזה שיקיימו את העורף ויעודדו את הגברים (ואולי לכן הכלה צריכה לצאת מחופתה, שאם לא תצא, גם החתן לא יצא למלחמה). וכשיש צורך גם יספקו מים ומזון, היינו ימלאו תפקידים עורפיים. ואם יגיע ח"ו מצב שבו יהיה הכרח גמור שגם נשים יתגייסו, ובלעדיהן ח"ו לא נוכל לשרוד, יהיו חייבות להתגייס למלחמה, אלא שיצטרכו לעשות הכל כדי למנוע ערבוב בנים ובנות שלא בצניעות.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן