באיסור התורה: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) קובעת התורה, שאין מקום לשום ריב ומדון בין אדם לחבירו, ואם במקרה התפתחה איזו מריבה, מוכרחים להפסיקה. וגם אם צד אחד נוהג שלא כשורה, מוטל חיוב על הצד האחר שלא לנקום ואפילו לא לנטור.
אם נצליח לנהוג כפי שמדריכה אותנו התורה, לא ננקום ולא ניטור, תיפסקנה רוב המריבות שבין אנשים הגונים, שהרי בדרך כלל רק כשיש שני צדדים לריב אפשר להמשיך בו, והתורה מדריכה כל אחד מאיתנו שהוא אישית לא ישתף פעולה ולא ישיב לחבירו כגמולו, וכך כדור השלג ייעצר בתחילת דרכו, בעודו קטן.
אלא שעדיין ישנו צורך להבין יותר את איסור התורה לשנוא, לנקום ולנטור. הרי סוף כל סוף זהו רגש שטבוע באדם, שכאשר פוגעים בו באופן עמוק הוא נפגע וכועס, ורוצה להשיב לשונאו כגמולו. וכי רוצה התורה שנאטום את ליבנו לחלוטין, עד שלא נרגיש כלל מתי פוגעים בנו, וכך גם לא נשנא? הרי התורה לא באה לבטל את הרגש אלא לכוונו ולהדריכו?
בתלמוד הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) מובאת תשובה יסודית לשאלה זו. הירושלמי אומר, וכי אדם שהלך בדרך, ורגלו נתקלה באבן, ונפל, וידו נפצעה, האם נעלה על דעתנו שהיד, ברוב כעסה, תחפוץ לנקום ברגל, תיקח פטיש כבד ותכה את הרגל בכוח רב, עונש על שגרמה לפציעת היד? וכן אומר הירושלמי, כל ישראל הם כנשמה אחת גדולה המחולקת לאברים שונים, ואם אבר אחד, אדם אחד, פגע בחבירו, לא הגיוני שחבירו ישיב לו. נכון שבאמת חבירו התנהג אליו בצורה מכוערת, אך אם הוא ישיב לו כגמולו, רק יתווסף עוד כאב וצער, גם היד וגם הרגל יפצעו, גם הוא וגם חבירו יעלבו, ומה יצא מזה? ולכן מדריכה אותנו התורה: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט, יח). ו"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).
ברור שקשה מאוד לקיים מצווה זו, אך יחד עם זאת גם התועלת שתצמח משמירת מצוות אלו ברורה. ולא רק החברה תצא נשכרת מזה, אלא אף אותו אדם שיימנע מנקמה ונטירה בסופו של דבר ירוויח, יהיו לו פחות אויבים, חייו יהיו יותר נוחים. הוא ירכוש לעצמו את מידת הענווה, ילמד להביט אל העולם בעין טובה, יהיה שמח ויאריך ימים, וכוחותיו יהיו פנויים לפיתוח כשרונותיו המיוחדים ולהשלמת ייעודו בחיים.
