האיסור שאולי מבטא יותר מכל את היחסים התקינים שצריכים לשרור בין אדם לחבירו על פי התורה הוא איסור לשון הרע. מרכזיותו של האיסור הזה גדולה כל כך, עד שפעמים רבות המושג שנאת חינם מקביל לאיסור לשון הרע. שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאיסור לשון הרע שקול כנגד שלוש העברות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו, ב). ויתר על כן, בית ראשון נחרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני, שעד היום עומד בחורבנו, חרב בעוון שנאת חינם ולשון הרע (יומא ט, ב).
איסור לשון הרע מתחלק לשלושה חלקים: רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע (רמב"ם הלכות דעות פרק ז). רכיל הוא ההולך כרוכל מאדם לאדם, ואומר: כך אמר עליך פלוני, וכך דיבר עליך אלמוני, אע"פ שדבריו אמת, ואין בכוונתו להזיק לחבירו ולגנותו, מכל מקום דיבורים כאלה עלולים לגרום לסכסוכים ולהחריב את העולם. עוון חמור יותר הוא לשון הרע. וזה המספר דברי אמת בגנותו של חבירו, כלומר אין האיסור בזה שהוא משקר, אלא האיסור בכך שהוא מפרסם את קלונו של חבירו. הוצאת שם רע, זה האומר שקרים בגנותו של חבירו.
וישנו מושג נוסף בהלכה, והוא "בעל לשון הרע". כמעט כל אדם נכשל לפעמים בדיבורים של גנאי על חבירו, אך יש אנשים שזה העסק הקבוע שלהם בעולם הזה, את שמחת החיים שלהם הם יונקים מלשון הרע ורכילות, על כל מי שרק אפשר. להם קראו חכמים "בעלי לשון הרע". ואין זה רק ביטוי בעלמא, אלא פסק הרמב"ם (הלכות דעות ז, ו) שאין לדור בשכנות עם אדם שהוא בעל לשון הרע, וכל שכן שאין לשבת עמו ולשמוע את דבריו.
