שאלה: חברי שבר חלון יקר באחד המבנים הציבוריים בישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה כאילו הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. האם עלינו לדווח לאחראים בישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?
תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי נזקו. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חבירו וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון.
וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים), שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חבירו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז), וכך כתב בספר החינוך (מצווה רלז). ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה. וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (חפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג).
ככלל צריך לדעת, שאיסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. להפך צריך להיאבק כנגד מי שמזיק ואינו משלם, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה. ועל כן אם יש לך כוח לעמוד בגבורה, עליך להודיע שאם זה ששבר את החלון לא יודה בעצמו, אתה תלך לספר כי הוא שבר את החלון. ואם אין לך כוח לעמוד כנגדם ולומר להם מה צריך לעשות, מכל מקום אל תעמוד מנגד ותראה את נכסי הציבור ניזוקים ותשתוק, אלא תפנה אל האחראים ותספר להם מי שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לעשות צדק.
בכלל צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה, יש נערים שנהנים לספר לשון הרע, על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, הם מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, ורק כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים פתאום בכל חומרות איסור לשון הרע.[2]
