מצווה לעשות שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, ובין מדינה למדינה (תו"כ קדושים פ' י"א). ושלא כמו הרבה מצוות, שרק אם נזדמנו ביד האדם, עליו לקיימן, אחר מצוות השלום צריך לרדוף באופן אקטיבי, שנאמר: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו; דרך ארץ זוטא פרק השלום).
ומפני גדולתה של המצווה לעשות שלום, נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום.
וכן מסופר באבות דרבי נתן (יב, ג) על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכששמע על שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרון וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. והיה אהרון הולך ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. לאחר מכן כשנפגשו זה בזה, גפפו, חיבקו ונשקו זה לזה. וכך היה עושה שלום בין אדם לחבריו ובין איש לאשתו, ולפיכך כשנסתלק נאמר (במדבר כ, כט): "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".
אבל חשוב לדעת, שכל מה שאמרנו שמותר לשנות מפני השלום, הוא דווקא כשלא גורמים נזק לאף אדם. אבל אם למען השלום מקפחים זכויותיו של מישהו, אסור לשקר. למשל, אם אדם הזיק לחבירו, חייבים לספר לניזק על כך כדי שיוכל לתובעו במשפט. וכן אם ידוע על אחד שעומד לרמות את חבירו, חייבים להזהיר את התמים מפני הרמאי. במקרים כאלו אין לומר לשם השלום עדיף לשתוק, אלא להפך מצווה לומר את האמת, כדי להציל את העשוק מידי עושקו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".[3]
וכן אהרן הכהן, אם היה יודע שדבריו ישפיעו רק על אחד מבעלי המחלוקת, לא היה משנה למען השלום, שהרי רק נזק יצא מזה ולא שלום. שכן האדם הטוב יאמין בתמימותו שחבירו כבר לא חורש רעתו, ויתן בו אמון, ולבסוף האיש הרע שמחכה להזדמנות הראשונה כדי לנקום בחבירו, ינצל את האמון שנתנו בו כדי לגמול לו רעה תחת טובה. לכן רק כאשר ברור שעל ידי השקר באמת יהיה שלום, אז מותר לשנות למען השלום. אולם כשלא ברור שכך יהיה, כמובן שאסור לשקר.
