הגוסס, למרות שתוך זמן קצר ימות, כל זמן שנמשכת גסיסתו הרי הוא כחי לכל דבר. וכל ההורג אותו כהורג אדם בריא. ואסור לנגוע בו, משום שכל נגיעה קלה עלולה להחיש את מותו ולקרב את קיצו. שכן אמרו חז"ל, שחיי הגוסס דומים לנר שעומד להיכבות, שכל נגיעה קלה בנר, עלולה לגרום לכיבויו. ולכן אין להזיז את ידיו או רגליו (שבת קנא, ב; שו"ע יו"ד שלט, א).
וכל זה במצב שכבר ברור ששום טיפול רפואי לא יועיל ותוך זמן קצר הגוסס יפטר מן העולם. אז אין לנגוע בו, שמא הנגיעה עצמה תחיש את מותו. ולכן באותה שעה אין למדוד את לחץ דמו, או את הדופק שלו, או את חומו, שמא הנגיעה הזו תדחוף אותו אל מותו. אבל אם עדיין ישנו סיכוי להציל את חייו על ידי טיפול כלשהו, כגון על ידי הנשמה או הזרקת תרופה וכדומה, ברור שמצווה לעשות זאת (נשמת אברהם ח"ב שלט, ג).
אולם יחד עם זאת שאסור לגרום בשום אופן לקירוב קיצו, ישנו גם איסור להמשיך את חייו באמצעים חיצוניים ומלאכותיים, שכן על ידי כך מגדילים את ייסוריו. לדוגמה, אמרו חכמים, שבזמן שאדם עומד להיפטר מן העולם, אם מחוץ לבית נשמע קול של חטיבת עצים, יתכן שהדבר יטריד את דעתו של הגוסס ויגרום לעיכוב ביציאת נשמתו, וממילא להמשך ייסוריו. ומאחר שחייו נמשכים כעת על ידי אמצעי חיצוני, מותר לבקש מן החוטב להפסיק את קול החטיבה, כדי לאפשר לחולה להיפטר מן העולם בנחת. וכן כתב הרמ"א, שאם הניחו על לשונו של הגוסס גרגיר מלח, עלול טעמו המיוחד של המלח לטרוד את מחשבתו ולעכב את יציאת נשמתו, ולכן מותר להסיר את הגרגיר מן הלשון (יו"ד שלט, א). אמנם היו שאסרו זאת, שהואיל ואסור להזיז גוסס, אסור גם להסיר את הגרגיר מן הלשון, שמא על ידי כך יזיז את הלשון, ותנועה זו אולי תחיש את מותו (ט"ז שלט, ב).
