ה – דרכי בקשת הסליחה וההתפייסות

פורסם בקטגוריה ה - עשרת ימי תשובה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-05-05/

המבקש סליחה מחברו צריך לפרט בפניו את החטא, ואם לא נודע לחבר שסיפרו עליו לשון הרע, צריך מבקש הסליחה להתוודות בפניו על כך ולבקש את מחילתו (ב"ח). אמנם אם הוא יודע שפירוט החטא יגרום לחבר צער ובושה, עדיף שלא יפרט את החטא (מ"א, מ"ב תרו, ג). אבל יתאמץ בכל כוחו לבטל את השפעת דבריו הרעים על ידי שירבה לספר בשבחו ויכחיש את דברי הגנות הקודמים שאמר.[3]

לכתחילה הפוגע בחברו יבקש ממנו סליחה בעצמו. ואם הוא מתבייש או שהוא סבור שדווקא על ידי שליח חברו יתרצה יותר, יבקש סליחה על ידי שליח (מטה אפרים תרו, א; מ"ב ב).

אם חברו לא התפייס ממנו בראשונה, יקח עימו שלושה אנשים ויבקש ממנו סליחה בפניהם. ואם לא התפייס, ילך אצלו עוד פעם עם שלושה אנשים וינסה לפייסו. ואם גם בכך לא התפייס, ילך אצלו בשלישית עם שלושה אנשים כדי לנסות לפייסו. ואם לאחר כל זאת לא התפייס, שוב אינו צריך להתאמץ לפייסו, וזה שלא מחל הוא החוטא. אמנם אם פגע ברבו, אפילו אינו רבו המובהק, ילך אצלו אפילו אלף פעמים עד שימחל לו (יומא פז, א; רמב"ם תשובה ב, ט; מ"ב תרו, ז, באו"ה שם).

ראוי לנפגע שלא יהיה אכזרי מלמחול, שאמרו חכמים: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו. אבל אם הוא אינו מתרצה, גם אין מתרצים לו בשמיים על עוונותיו (ר"ה יז, א). אמנם כאשר כוונתו להיטיב לחוטא, כדי שילמד להיזהר בזה לעתיד, אפשר שלא למחול עד שיבקש סליחה שוב ושוב כהדרכת חכמים. אלא שהואיל וכבר ביקש סליחה, צריך הנפגע להסיר מליבו שנאה וכעס (רמ"א תרו, א; מ"ב ט).

החושש שאם ימחל לחברו, ישוב זה לפגוע בו, אינו חייב למחול לו. וכן מי שחברו הוציא עליו שם רע באופן שגרם לפגיעה משמעותית בשמו הטוב, אינו חייב למחול לו, מפני שיש ששמעו את דיבתו ואינם יודעים שמוציא הדיבה התחרט על כך. ואע"פ כן, אם מוציא הדיבה התחרט באמת ואף סיפר זאת לרבים והשתדל לבטל את השפעת דבריו הרעים, מידת חסידות וענווה לסלוח לו (עי' רמ"א תרו, א, ומ"ב יא).

אם זה שנפגע ממנו מת, על הפוגע להביא עשרה אנשים ולהעמידם על קברו, ויפרט בפניהם את חטאו, ויאמר שחטא בזה לאלוקי ישראל ולפלוני זה. והם ישיבו לו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך" (יומא פז, ב; שו"ע תרו, ב; מ"ב טו).

יש נוהגים לפני יום הכיפורים לבקש סליחה ומחילה מכל חבריהם ומכריהם. אולם אין במנהג זה כמעט תועלת. ויש שעל ידי מנהג זה מרמים את עצמם לחשוב כאילו הם צדיקים שמרוב זהירות מבקשים מחילה מכל חבריהם, כאשר בפועל הם נוהגים ברשעות, מפני שמהאנשים שבאמת נפגעו מהם, הם אינם מבקשים סליחה. אלא העיקר הוא שיערוך אדם חשבון נפש לקראת יום הכיפורים, וייזכר במי שאולי נפגע ממנו, וממנו יבקש סליחה ומחילה (של"ה מסכת ר"ה דרך חיים קנא).


[3]. לחפץ חיים ד, יב, מי שסיפר לשון הרע על חברו, גם אם חברו אינו יודע על כך, חייב לספר לו על חטאו ולפרט מה אמר בגנותו ולבקש ממנו סליחה על כך, ולמד זאת משערי תשובה ג, רז. מנגד, ר' ישראל סלנטר לא הסכים בעקבות זאת להעניק הסכמה לספרו, כי סבר שאם החבר יפגע מכך, הרי שהוא מוסיף בכך חטא על פשע, ולכן יבקש סליחה בלא שיספר לו שדיבר בגנותו, כדי שלא להוסיף לצערו. ולכך הסכים ר' אהרן סולובייצ'יק (פרח מטה אהרן עמ' 187). וכ"כ רשז"א (הליכות שלמה ג, ו). ונראה שהכל יסכימו שאם יכול לצמוח לו נזק מכך שלא ידע מה אמרו בגנותו, חובה לפרט את דברי הגנאי. ואולי דברי החפץ חיים הם במצב שנגרם נזק מהלשון הרע, ורק הניזק לא יודע מכך (אז נדברו ז, ס). בכל אופן למעשה, השיקול הקובע הוא, טובתו של האדם שמבקשים ממנו סליחה.

פורסם בקטגוריה ה - עשרת ימי תשובה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן