חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – התלבשות בצניעות

בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו, מתחת לשמיכה, כדי שמקום ערוותו ישאר מכוסה גם בעת התלבשותו. וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו, או בחדר הרחצה או בשירותים, שהם מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגימה בצניעות.

מנהג חסידות להיזהר, שכל מה שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יכסה גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה, כאשר אין בכך קושי, מנהג חסידות שיעשה זאת בחדר הרחצה.

בשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, גם לפי מנהג החסידות, הוא רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, וגם אינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה.

וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה.[1]

כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשאדם הראשון נברא הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך ללבוש בגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.

הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את המקומות המכוסים שבגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הנצחי שלו (עי' במד"ר א, ג).


[1]. בתלמוד שבת קיח, ב, השתבח ר' יוסי שמעולם לא ראו קורות ביתו את אמרי חלוקו, ולמדו מזה שמנהג חסידות שגם כאשר אדם נמצא לבדו בחדרו ראוי שלא יחשוף את המקומות המכוסים שבגופו. והובא להלכה בשו"ע או"ח ב, א-ב. ויש להסתפק על מה עיקר הזהירות, האם שלא תתגלה ערוותו, שהיו רגילים לישון ערומים; או שלא יתגלה הרבה מבשרו; או שהקפיד יותר, שכל המקומות שהיה רגיל לכסות במשך היום ישארו מכוסים גם בעת התלבשותו (עיין בב"י). ונפקא מינה אם ראוי להחליף גופיה או מכנסיים מתחת לשמיכה או בחדר הרחצה.

מערוה"ש ב, א, משמע שעיקר הקפידא שלא יתגלה חצי גופו, והתיר במפורש ברגליים. הרי שאת המכנסיים אפשר להחליף בלא להתכסות, ואילו בגופיה ראוי להיזהר. וכן העיר הרב אליהו בקיצוש"ע ג, א, שהלבוש בבגדים תחתונים אינו צריך להתלבש מתחת לשמיכה. ובמ"ב ב, א, החמיר עפ"י כמה אחרונים שלא יתגלו המקומות שרגילים להיות מכוסים, ולכן כתב שגם את הגרביים יגרוב מתחת לשמיכה. אלא שבאג"מ יו"ד ח"ג מז, ג; סח, ד, באר שהכוונה שכל דבר שנחשב כגנאי לגלות כשהוא יושב בביתו עם בני משפחתו או חבריו, ראוי שלא יגלה גם כשהוא לבדו. כל מקום לפי מנהגו. ולכן ודאי שגם לדעת המ"ב אין צורך כיום להקפיד בגרביים. עוד כתב, שכל מנהג החסידות הוא בזמן רגיל, אבל המצטער מהחום, רשאי להקל (להסיר את חולצתו ואף את הגופיה). וכן הדין לגבי זקן שקשה לו להחליף גופיה מתחת לשמיכה, או אשה שחוששת שחולצתה תתקמט. (וכ"כ בהלכה ברורה ב, א, בשם אביו הגרע"י). אבל הוסיף באג"מ שאת מקום הערווה עצמו אין לגלות כלל אלא כשיש צורך ממשי כרחצה ורפואה. עפ"י זה חילקתי בנוסח מנהג החסידות בין מקום הערווה לשאר המקומות המכוסים. וכתבתי לגבי גופיה "מנהג חסידות". ואע"פ שהשו"ע הביאו כהלכה, מ"מ מוסכם על רוה"פ שהוא מנהג חסידות שאינו חובה (עיין מ"ב ג, יח, ששם מדובר על דין). (עוד אפשר לומר, שבזמן חז"ל היה פתרון נוח להכניס את הראש והידיים לחלוק בעודו שוכב, וכך כשקם ממילא התכסה, ואילו ללבוש גופיה צמודה מתחת לשמיכה הוא דבר קשה יותר, ולכן הוא מנהג חסידות ולא מנהג מחייב. ועוד שיש כיום מקומות שאין מתביישים שם לשבת עם חבריהם בלא גופייה). ותלמידי חכמים נוהגים לדקדק יותר במנהג החסידות, וגם כשחם מאוד ודאי שאינם הולכים בביתם בלא גופיה, ורבים מדקדקים שלא להסתובב בביתם בגופיה שאין לה שרוול קצר. ועיין בשו"ת אז נדברו ו, מ.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן