חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – איסור קציר

אסור לקצור מחמשת מיני דגן הגדלים בארץ ישראל לפני קצירת העומר לקרבן, שנאמר (ויקרא כג, י): "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן", שיהיה קרבן העומר ראשית לכל הנקצרים. העובר וקוצר ביטל מצוות עשה, אולם התבואה שנקצרה – מותרת לאחר הקרבת העומר (רמב"ם תמידין ומוספין ז, כא). גם לאחר שבית המקדש חרב האיסור נשאר בתוקפו. האיסור הוא לקצור בכלי, אבל ביד מותר לקטוף (פסחים יא, א).

האיסור חל על תבואה שגדלה במקום שמותר להביא ממנו את קרבן העומר. לפיכך, מותר לקצור תבואה הגדלה בבית השלחין (שדות שמשקים ביד) שבעמקים, שהתבואה הגדלה שם אינה משובחת ואינה ראויה לקרבן העומר. אבל תקנו חכמים שלא יגדוש את התבואה לערימה עד יום העומר, כדי שלא יבואו לאכול ממנה בעודה באיסור חדש. ולכאורה היה ראוי שיגזרו גם שלא לקוצרה, אלא שהואיל ועיכוב הקציר היה עלול לגרום נזק לתבואה, הסתפקו בכך שאסרו לגדוש את התבואה (מנחות עא, א; שיטה מקובצת שם; רמב"ם ז, יג). כיום, כאשר יש היתר לקצור את השדה, מותר לבצע את הקציר על ידי קומביין, שתוך כדי הקציר מוציא את גרגירי הדגן מהשיבולים לכונסם בממגורה.[2]

וכן מותר לקצור תבואה חדשה שגדלה בין הנטיעות, שהואיל והיא כחושה אין מביאים ממנה עומר. וגם חכמים לא גזרו שלא לקוצרה, מפני שהיא גורמת נזק לנטיעות הצעירות. וכן מותר לקצור תבואה חדשה לצורך מצווה, כגון שרוצה לפנות את השדה מהתבואה כדי להכין מקום לשבת בסעודת אבלים או בשיעור תורה, מפני שהאיסור הוא לקצור תבואה שראויה לקרבן העומר לצורך האדם ולא לצורך מצווה. אמנם כדי שלא יטעו ויכשלו באכילת התבואה שקצרו, גזרו חכמים שלא יאגדו את השיבולים בכריכות כמקובל אלא יניחו אותן צבתים, היינו אגודות קטנות שאינן קשורות, שעל ידי שימעטו במלאכתן יזכרו שהן אסורות משום 'חדש' (מנחות עא, א; עב, א, ורש"י שם; רמב"ם שם טו-טז).[3]

מותר לקצור תבואה שלא הביאה שליש לצורך מאכל בהמה לפני יום העומר, כי עיקר קציר זה הוא לצורך השיבולים ולא לצורך גרגירי הדגן. הבאת שליש הוא השלב שבו התבואה ראויה לאכילת אדם בשעת הדחק, ואם יזרעו אותה תצמח.[4]

בחוץ לארץ מותר לקצור את התבואה לפני יום העומר, הואיל ואין מביאים מחוץ לארץ את קרבן העומר. אולם נחלקו הפוסקים אם איסור חכמים לגדוש את התבואה חל גם שם.


[2]. יש שנטו לומר שלאחר חורבן המקדש איסור הקציר בטל (קרן אורה, רש"ש). אולם מדברי רמב"ם (תמידין ומוספין ז, יג), ושיטה מקובצת (מנחות פד, א) בשם ר"י, משמע שהאיסור נותר בתוקפו. וכ"כ בשאגת אריה החדשות חדש ח; מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע יא. טעם ההיתר לקצור תבואה של בית השלחין והעמקים, מפני שהגדל שם אינו ראוי לעומר, כי אינו משובח. למהר"ם חלאווה, ההיתר הוא בבית השלחין שבעמקים, שהגדל שם נחשב כל כך גרוע עד שאפילו בדיעבד פסול לעומר. ולתוס', ר"ן ורבנו פרץ, ההיתר הוא גם למה שבדיעבד כשר לעומר, כמבואר במשנה, שהוא בית השלחין או עמקים (מנחות פה, א). אמנם חכמים אסרו לקצור גם מה שהותר מהתורה, שמא יבואו לאכול מהתבואה באיסור חדש, אלא שכאשר יש הפסד בעיכוב הקציר, התירו חכמים לקצור ובלבד שלא יגדוש, שעל ידי כך יזכרו שלא לאוכלו. ואף שכמה ראשונים כתבו שיסוד ההיתר לקצור מפני הפסד (רבנו גרשום, תוס', ר"ן, שטמ"ק), נראה שטענת ההפסד אינה יכולה להתיר איסור דאורייתא, אלא כוונתם היא שיסוד ההיתר מפני שהתבואה הגדלה שם אינה ראויה לעומר, וחכמים אסרו לקצור שמא יבוא לאוכלה, ובמקום הפסד לא גזרו. וכן מבואר במאירי פסחים יא, א. וכן עולה ממעשיהם של אנשי יריחו שקצרו לפני העומר ברצון חכמים (מנחות עא, א), וביארו הראשונים שהוא מפני שאין מביאים משם עומר (רש"י, ריב"ן, רי"ד, שטמ"ק).

נראה שהכוונה ב'תבואת העמקים' לתבואה שגדלה ביריחו ובקעת הירדן, שהואיל והגשמים שם מעטים היו צריכים להשקות את התבואה כבית שלחין, ולא היתה ראויה לעומר, הואיל והמקום חם והתבואה הבשילה בו מוקדם, ועד זמן העומר נעשתה ישנה ולא משובחת. עוד אפשר לומר, שתבואה הגדלה בהשקייה ידנית בדרך כלל פחות משובחת מהגדלה באופן טבעי. בכל אופן נראה שכך הדין גם בעמק בית שאן, כי האקלים החם ששם גורם לשעורה להבשיל זמן ניכר לפני פסח עד שאינה ראויה לקרבן העומר, כי עד הפסח כבר לא תהיה טרייה ומשובחת. וכן לסברה שתבואה שמשקים ביד פחות משובחת, כי אף שיורדים שם יותר גשמים, עדיין צריך להוסיף לתבואה השקייה ידנית.

קצירה בקומביין: כיום שרגילים לקצור בקומביין, שיחד עם הקציר בורר את גרגירי הדגן מהשיבולים – במקום שהותר לקצור, מותר לקצור על ידי קומביין. ואין לאסור מפני הגזירה שלא יגדוש, שכן אפשר לומר, שגזירת חכמים חלה על הגדיש בלבד ולא על פעולת הקומביין שהיא שונה לגמרי. ואמנם אפשר לומר שאדרבה, פעולת הקומביין חמורה יותר ומקרבת יותר את הדגן למצב שהוא ראוי לאכילה. אולם מנגד, כיום אין רגילים לאכול דגן חי, והחשש שמא יאכל אינו קיים. בנוסף לכך, אם לא נתיר לקצור בקומביין כמקובל, ייגרם הפסד עצום, ומסתבר שכשם שחכמים התירו את איסור הקציר מדבריהם משום הפסד, כך גם יתירו את איסור הגדיש במקום הפסד. ועי' במאמרו של הרב שלמה רוזנפלד בתחומין ז'.

[3]. התעוררה שאלה האם מותר לקצור שולי שדות תבואה כדי ליצור פסי בידוד למניעת התפשטות שריפה. בפשטות, ההיתר בגמרא הוא רק לצורך מצווה, וכפי שכתב רמב"ם (תמידין ומוספין ז, טו). אולם יש שלמדו מהגמרא, שכל קציר שאינו מיועד לצורך אכילה, מותר (שפת אמת שם, ערוה"ש קודשים קטז, ח). וממילא לדבריהם מותר. מנגד, 'באהלה של תורה' ד, לד, אסר קציר לצורך מניעת שריפה, הואיל והוא ספק דאורייתא. וכן אין להתחשב בדעת היחידים שסוברים שאיסור קציר בטל אחר החורבן. אבל התיר לפני שהתבואה הביאה שליש. ע"כ. אולם צריך להקפיד שקציר זה יהיה דווקא לצורך מאכל בהמה, שכן כתבו הפוסקים שההיתר לפני הבאת שליש הוא רק לצורך בהמה (מהר"י קורקוס, כס"מ לרמב"ם תמידין ומוספין ז, טו). ואפשר לבאר, שבאופן זה הקציר אינו עבור הדגן אלא עבור השיבולים שהן עיקר מאכל הבהמה. ונלענ"ד שאפשר לקבל את דברי השפת אמת וערוה"ש, שכן מה שהתירו לצורך מצווה דווקא, הוא כאשר הקציר נאכל, אבל כאשר הקציר אינו לצורך אכילה וגם אינו נאכל, אין בו איסור. והרי זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה עיקר המלאכה. ולכתחילה עדיף לקצור על ידי גוי, וכפי שלמדנו שהסתפקו חכמים בב"מ צ, א, אם יש איסור אמירה לגוי באיסור תורה שאין בו מיתה, ודעת רוב הפוסקים להחמיר ולאסור (עי' פנה"ל שביעית ה, ט). אולם נראה לפי זה, שבעשה שאין בו מלקות, כקצירה לפני העומר, מותר. וכן מצאנו בתוס' חכמי אנגליה קידושין לח, ב, שהתירו לומר לגוי לקצור חדש.

[4]. דעות שונות נאמרו בהגדרת הבאת שליש, והעיקר שהוא הזמן שהפרי או הדגן נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכעין מאכל בן דרוסאי. והוא הזמן שהפרי יכול להזריע, כמבואר בתוספתא תרומות סופ"ב, ובירושלמי חלה א, ג; שביעית ב, ז. וכ"כ רמב"ם הל' מעשר ב, ה; תרומות ב, י; שו"ע שלא, טו. בתבואה הוא מעת שנגמר שלב 'הבשלת חלב' (שבו תכולת הגרגר עוברת ממצב נוזלי למצב דונג). עי' פנה"ל שביעית ג, 6.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן