ה – דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/01-09-05/

כאשר אדם מתכוון לעשות דבר מותר, ובשעת עשייתו יתכן שתיעשה גם מלאכה אסורה, והוא אינו מתכוון לעשות את המלאכה האסורה וגם אין ודאות שתיעשה, מותר לו לעשות את הדבר המותר, בלא לחשוש שמא יֵעשה עמו גם הדבר האסור. לפיכך מותר לאדם לגרור בשבת מטה וספסל על הארץ, למרות שרוב הסיכויים שרגליהם יעשו חריץ בקרקע שזו פעולת חרישה, שהואיל ולא התכוון לכך וגם אין ודאות שהגרירה תעשה חריץ – מותר. וכן מותר ללכת על גבי עשבים במקום שרוב הסיכויים שהליכתו תגרום לעקירת עשבים, וזאת משום שהוא אינו מתכוון לעוקרם, וגם אין ודאות שבהליכתו יעקור עשבים. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון'.

אבל אם ברור שתוך גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל (להלן יט, ב). וכן אם ברור שתוך ההליכה יֵעקרו עשבים, אסור ללכת שם (להלן יט, ח). שכל אימת שברור שתוך כדי עשיית המעשה המותר יֵעשה בוודאות גם מעשה אסור, אין העושה זאת יכול לטעון שאינו מתכוון לכך, אלא דינו כמי שעשה את המעשה האסור בכוונה. אלא שאם האדם מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מהתורה, וכאשר הוא לא מעוניין בתוצאה האסורה – האיסור מדברי חכמים.

כיוצא בזה אמרו חכמים (שבת קו, ב) שאסור לאדם לסגור את דלת ביתו כאשר יש שם צבי. ואין הוא יכול לטעון שכל כוונתו היא רק לסגור את הדלת ואין בכוונתו לצוד את הצבי, שהואיל וברור שתוך סגירת הדלת יצוד את הצבי, דינו כמי שמתכוון לצוד אותו. והרי זה דומה למי שחותך ראשו של עוף לצורך הקטן שישחק בו, וטוען שהוא אינו מתכוון להרוג את העוף אלא רק לחתוך את ראשו, שאין בדבריו ממש, שכן ברור שהחותך את ראשו של העוף – מעוניין להורגו, ולכן איסורו מהתורה. ועל שם דוגמא זו נקרא כלל זה בתלמוד – 'פסיק רישא ולא ימות' (שבת עה, א; רמב"ם א, ה-ו, כס"מ שם).

כללים אלו אינם מיוחדים לשבת, אלא בכל איסורי התורה, הכלל הוא, ש'דבר שאינו מתכוון' מותר, ו'פסיק רישא' אסור.[2]


[2]. לדעת ר' יהודה 'דבר שאינו מתכוון' אסור מדרבנן, היינו גם כאשר אין ודאות שהמלאכה תיעשה ומטרת פעולתו היא רק לעשות את הדבר המותר, אם טוב לו שהמלאכה האסורה תיעשה – הדבר אסור. ולדעת ר' שמעון, כיוון שכוונתו היא רק לצורך הדבר המותר וגם אין ודאות שהמלאכה תיעשה – מותר (ביצה כג, א). ודעת רב כר' יהודה, ושמואל כר' שמעון. ואמר אביי בשם רבה, שבזה הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר (שבת כב, א). וגם באיסור תורה דבר שאינו מתכוון מותר (שבת מו, ב). וכלל זה נוגע לכל האיסורים שבתורה, שבכולם הלכה כר"ש, כפי שכתב תוס' (עה, א, 'מתעסק'), וכן דעת רשב"א, רא"ש (יד, ט) ור"ן. ושלא כדברי השאילתות שסובר שהלכה כר"ש רק בשבת, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה (כמובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד').

כאשר קרוב לודאי שהמעשה האסור יעשה, יש מתירים כי עדיין הוא 'דבר שאינו מתכוון' (מאירי, ריטב"א, ריב"ש). ויש אוסרים מדרבנן (תה"ד סד, מהרש"א כמובא בבאו"ה רעז, א, 'שמא'). וכאשר ברור שהמקרה האסור יעשה, ורק במקרה לא צפוי לא יעשה, לכל הדעות אסור מהתורה.

פסיק רישא באיסור חכמים, לדעת רוב הפוסקים אסור, ולכן אסור לגרור ספסל כשוודאי יעשה חריץ, למרות שעשיית החריץ נעשית בשינוי וממילא האיסור מדרבנן. וכ"כ מ"א (שיד, ה), וכן משמע מתוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש, ושו"ע שלז, א. וכן דעת א"ר, תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א, ג; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו); מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא. אמנם יש מתירים (תה"ד, מאירי, מהרש"ם), ומצרפים את דעתם כסניף להקל (עי' יבי"א ח"ד לד, מנו"א ח"ב א, ו).

פסיק רישא דלא ניחא ליה, לדעת הערוך וכמה ראשונים מותר, ולדעתם ההיתר של 'דבר שאינו מתכוון' הוא גם כאשר בוודאי המלאכה תיעשה אלא שלא נוח לו בה (ובכלל זה גם לא אכפת לו ממנה). אלא שאין אומרים זאת בפסיק רישא, כי אם יטען שאינו רוצה להרוג את העוף, לא נקבל את טענתו, או מפני שלא נאמין לו, או מפני שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם. אבל כאשר באמת לא ניחא ליה, לדעת הערוך הוא 'דבר שאינו מתכוון' ומותר. ולדעת רובם המכריע של הפוסקים אסור מדרבנן, אבל מצרפים את דעת הערוך כסניף להקל.

פסיק רישא דלא ניחא באיסור דרבנן, יש מתירים ויש אוסרים, ובשעת הצורך מקילים (מ"ב שטז, ה, שכא, נז. ועיין ביבי"א ח"ה כז, א, שלרוה"פ מותר). ובכל אופן הוא 'שבות דשבות' שלצורך מצווה וצורך גדל מקילים בו (להלן יא-יב). ופסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, לדעת רבים מותר לכתחילה (פמ"ג א"א שטז א"א ז; דג"מ שמ, ולהלן יח, ג, 2. ובמ"ב שמ, יז, משמע לכאורה שהחמיר). ←

ספק פסיק רישא, כגון שהוא סוגר דלת וספק אם יש שם צבי, או פותח מקרר וספק אם כיבה את הנורה קודם שבת. יש מתירים מדין 'דבר שאינו מתכוון' (ט"ז שטז, ג). ויש אוסרים, שהואיל והמציאות כבר קיימת, הרי זה ספק דאורייתא שיש להחמיר בו (רע"א). ובשעת הצורך מקילים, ובאיסור דרבנן בוודאי מקילים כדין ספיקא דרבנן. כמבואר בבאו"ה שטז, ג, 'ולכן'.

ויש מעשים שתלויים לגמרי בכוונה, שאם יתכוון לאיסור אסורים, ואם יתכוון להיתר מותרים, עיין להלן טו, י, לעניין ענפים ריחנים; ובהרחבות ט, ה, ט, לעניין מילוי מים קרים בקדירה חמה.

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן