ב – התפשטות מנהג מכירת החמץ

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-06-02/

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למכור לפני הפסח את היי"ש לגוי, ואחר הפסח לשוב מיד לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין, הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו.[1]

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה. והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיין מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).

לגבי התשלום, כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.

כדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). בארץ ישראל שאסור למכור לנוכרי קרקע, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר את המקום ולא למוכרו.[2]


[1]. בעל תבואות שור בפירושו למס' פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב"ח וא"ר ומחה"ש לסימן תמ"ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר"א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע"א. ועיין בספ"כ יא, הערה 38, ובספר הלח"ב י, 14; יא, 31. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו"ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ"כ בחק יעקב. וכיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ"ב תמח, יט, ובבאו"ה, וממילא אין פקפוק.

[2]. אי אפשר לפרט את כל המסכימים למכירה כי רבים הם, ורק נזכיר כמה מהם: נודע ביהודה קמא ח; חתם סופר או"ח סב וקיג; עונג יו"ט כח; ובשדי חמד ח"ח סימן ט', האריך בתשובה על העירעורים כנגד המכירה. עוד עיין בס' המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה. ובאג"מ או"ח ב, צא, כתב שהמכירה מועילה גם כשהמוכר אינו שומר מצוות. על הצורך למכור לכתחילה את המקום שעליו החמץ, כתב במ"ב תמח, יב. ויש מעדיפים להשכיר, מפני שיש ששוכרים את בתיהם, וממילא אינם יכולים למוכרו. עוד, כתב באבנ"ז שמה, שנוהגים להשכיר, שכך זה נראה פחות הערמה, שהרי ודאי אינו רוצה למכור את ביתו. ועיין בהלח"ב יא, י, בהערות.
פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן