ב – יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-05-02/

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מוטלת עלינו מצווה לפעול לגרושם מהארץ.

לדעת רבים מגדולי הפוסקים ההלכה היא שכל גוי שאינו 'גר-תושב', אסור שישב בארצנו, וכך לדעתם סובר הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו). ולכאורה יוצא מזה, שצריך לגרש את הערבים מהארץ, שכן הם אינם יכולים להיות גרים תושבים, מפני שכיום, בזמן שהיובל אינו נוהג, אין אפשרות לקבל 'גר-תושב'. אלא שכמה רבנים ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, ביארו, שהאיסור כיום הוא להכניס לארץ גוי שבא מחוץ לארץ, שהואיל ואין אפשרות לקבל 'גר-תושב', מצווה שלא להכניסו. אבל הערבים שכבר גרים בארץ, כיוון שבפועל הם מקיימים שבע מצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם.

אולם במשך עשרות השנים שעברו התברר כי בפועל רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלק בזה שהם משתפים פעולה עם המחבלים, ועוברים על "לא תרצח", וחלק בזה שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים ותושבים, ומצווה עלינו לגרשם מהארץ.

אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית יכולים להיות זכאים לתואר 'גר-תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלת ישראל הפקירה את האוכלוסייה הערבית לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה. לפיכך רק אחר שנגרש את כל אותם המזדהים בגלוי עם המלחמה נגדנו, בין אם הם בתוך הקו הירוק ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל על פי הגדרת גר תושב או להגר למדינה אחרת.

אמנם מצווה זו, לגרש את הגויים שאינם מקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל' ע"ז י, ו). ויתכן שכיום, בעקבות הלחצים הבינלאומיים, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו. ומכל מקום, אין אנו פטורים מלנסות לחתור למציאת דרכים לקיום הצו האלוקי. וגם כאשר אין בידינו כוח לגרש את אויבינו, מצווה עלינו לעודד את הגירתם בדרכים המקובלות בעולם.[2]


[2]. בשולי הדברים, אציין כי נלענ"ד, שהאוכלוסייה הנוצרית בארץ קרובה יותר להיות כגרים ותושבים מאשר המוסלמים. ואף כי מצד אמונת המוסלמים הם עדיפים על הנוצרים, שאין בהם ע"ז, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז ט, ד, ומאכלות אסורות יא, ז). וכ"כ בתשובה (תמ"ח) לר' עובדיה הגר, "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי". ולפי הרמב"ם אסור לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון שהוא יום אידיהם. אולם למעשה מקובל להחשיב גם את רוב הנוצרים כמי שאינם אדוקים בע"ז אלא "מנהג אבותיהם בידיהם" (וכתבו התוס' חולין יג, ב, שכך הדין גם לגויים שבא"י), ולכן מקילים לשאת ולתת עמהם ביום ראשון. ויותר מזה כתב המאירי (ב"ק קיג, א, כמובא בשיטה מקובצת, ויומא פד, ב), שדינם כגרים תושבים. וכ"כ מהרי"ץ חיות במאמר "תפארת לישראל": "הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים… בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב… ואף שמשתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבנו ירוחם בשם התוספות (בכורות ב, ב, ד"ה 'שמא'), מובא ברמ"א או"ח סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על השיתוף…" והביאו במלומדי מלחמה ע' 145, ועוד עיין ביד פשוטה לרב רבינוביץ הל' ע"ז י, ז. והרמב"ם בפירושו לתחילת מסכת חולין כתב שיש לדון לכף זכות את הטועים בזמן שמעמד ישראל אינו כראוי. ועיין בתחומין ב' מאמר הרב גרשוני. ושם ח' מאמר הרב אלישע אבינר. ושם כב בעמוד 68 והלאה על מעמד הנוצרים. ושם בהערה 7 הובאה תשובתו של הרמב"ם שמותר ללמד נוצרים תורה כדי לקרבם ואילו את המוסלמים אסור, מפני שהנוצרים קרובים יותר לקבל אמונתנו כי הם מאמינים בתנ"ך, ואילו המוסלמים כופרים בתנ"ך. ויהי רצון שמהרה יתקיימו דברי הנביא (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן