חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – טהרה וטומאה

אמנם עדיין יש לברר שתי הלכות, אחת מהתורה ואחת מדברי חכמים, שלכאורה עולה מהן, שעל אף קדושתה של מצוות עונה, יש בה גם צד של טומאה.

על פי התורה שכבת זרע שיצאה מישראל היא אחת מאבות הטומאה, ואף איש ואשה מישראל ששימשו מיטתם כמצוות התורה, כיוון שיצא זרעו בתוכה, נטמאו שניהם כדין ראשון לטומאה. לשם טהרתם עליהם לטבול במקווה ולהמתין עד צאת הכוכבים, ואז הם חוזרים לטהרתם, ומותר להם להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקודשים, ואם הם כהנים – מותר להם לאכול חלה ותרומות. וכן דין כלים ובגדים שנגעו בשכבת זרע של יהודי, שנטמאו ואסור להשתמש בהם וללובשם בעת שרוצים לנגוע בטהרות ובקודשים, וכדי לטהרם צריך לטובלם במקווה. שנאמר (ויקרא טו, טז-יח): "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב". [5]

הטומאה היא ביטוי של אובדן חיים. אבי אבות הטומאה הוא מת. גם טומאת נדה מבטאת מוות, שכן היתה כאן אפשרות להיווצרות של היריון, והיא אבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך, זרע זה היה יכול להוליד חיים, והוא אבד ומת (כוזרי ב, ס-סב). והתורה מלמדת אותנו, שגם כאשר הזרע יצא לצורך קיום מצוות עונה, יש בו טומאה. כמו כן למדנו שגם הלידה מטמאת את היולדת. והעניין הוא, שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, זה הדיכאון שמלווה את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.

גם לאיש יש דכדוך מסוים לאחר שזרעו יוצא, למרות שהדבר נעשה במסגרת קדושה של מצוות עונה. לפני כן האמין שהנה עוד מעט יזכה להתקרב אל אשתו האהובה, והכל יהיה כל כך טוב, לתמיד. ליבו התמלא התלהבות והתרגשות שהלכה וגאתה עד שיצא זרעו, והנה הוא שוב חוזר ונופל אל שגרת העולם הזה, ונותר ריקן מהתלהבות. לנשים אין כמעט תחושת נפילה. לאחר שיא התענוג, הנחיתה אל העולם הזה רכה וקלה. וכאשר הייחוד נעשה באהבה ובשמחה, נותרת ממנו תחושה של נחת ושביעות רצון למשך זמן רב. אכן הטומאה היא בזרע של האיש ולא בנוזלים שנובעים מתשוקת האשה.

אפשר לומר שהדכדוך שאחר השיא מבטא את חסרונו של האדם, שאינו שלם לגמרי. גם כשהוא אוהב באמת, הוא מצליח להתאחד לגמרי רק לשעה קלה. גם כשהוא באמת רוצה לשמח את אשתו, עדיין הוא נשאר במידה מסוימת בתוך עצמו. הוא לא מצליח לחבר את כל התאווה שבו לאהבה. אילו היה מצליח, לא היה נותר עוד מוות בעולם, לא היה שום דכדוך אחר הלידה והתשמיש.

חכמים רמזו לכך בביאורם לטומאת לידה (ויק"ר יד, ה): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז). רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו. תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם (שגמרו לשמש), זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן (ונרדמים), ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו (ודואג לעוּבר שיחיה). והוא שדוד אמר (שם כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי".


[5] תשמיש המיטה מטמא את האשה לא מפני המגע בשכבת הזרע של האיש, מפני שמגע זה נעשה במקום נסתר, שהנגיעה בו אינה מטמאה, אלא מפני שלמדנו בתורה שתשמיש המיטה מטמא אותה (נדה מא, ב; מב, א; רמב"ם הל' שאר אבות הטומאה ה, ט). לאחר מכן במשך שלוש יממות, אם תפלוט האשה שכבת זרע, תיטמא. לאחר מכן נפסדה צורתה של שכבת הזרע ואינה מטמאה (פנה"ל טהרת המשפחה ד, ה). שכבת זרע שהתייבשה אינה מטמאה. זרע של גוי אינו מטמא.

תפריט

דילוג לתוכן