אסור לזרוע תבואה או ירקות בצד הגפנים, או לנטוע גפן בצד התבואה או הירקות, ואם עשה כן – נאסרו שניהם באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". תִּקְדַּשׁ פירושו תטמא ותיאסר בהנאה, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע – התבואה או הירק, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם אלו הענבים. ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים נאסרים בהנאה, ומצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת כדי שלא יכשלו בהם (לעיל ב, 3). ואסור להסיק בהם תנור לחימום או כיריים לבישול בעת שריפתם, מפני שאסור ליהנות מהם (רמב"ם כלאים ה, ז). איסור כלאי הכרם חל מהתורה בארץ ישראל, ומדברי חכמים גם בחוץ לארץ (להלן ד).
איסור כלאיים מהתורה חל על גפן עם חמשת מיני דגן או קטניות או ירקות. אבל לא על מיני עצים, אפילו הם קטנים, שכל אימת שברכתם 'העץ', אין בהם איסור כלאי הכרם. ומאידך, כל צמח שברכתו 'האדמה' אסור בכלאי הכרם (לעיל ב, ח).
גם תבלינים שאין מברכים עליהם 'האדמה', כי אינם נאכלים בפני עצמם (פנה"ל ברכות ח, יד), כל זמן שהם מיני צומח שאם היו נאכלים לבדם ברכתם היתה 'האדמה', הרי הם בכלל איסור כלאי הכרם.
הוסיפו חכמים ואסרו גם מיני עשבים וירקות שרגילים להאכיל לבהמות. אבל מיני צומח שאין רגילים להאכיל אפילו לבהמות – אינם בכלל האיסור (לבוש רצו, ב).
לגבי צמחים שנועדו לריח – יש אוסרים מדברי חכמים ויש מתירים. ולמעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והרוצה להקל – רשאי. אולם בצמחים שנועדו לנוי אין איסור. לפיכך, מותר לשתול מתחת לגפן דשא ופרחים שאין רגילים להאכיל לבעלי חיים, ואפילו אם יש בהם שימוש רפואי.[1]
כל מיני תבואה וקטניות וירקות שמיועדים למאכל אדם אסורים בכרם מהתורה, ומאכל בהמות אסור מדברי חכמים. וכפי שמבואר במשנה (כלאים ה, ח), שהמקיים בכרם קוצים שרגילים להאכיל לבהמות אסר את הכרם, אבל האירוס והקיסוס ושושנת המלך שאין רגילים להאכיל לבהמות – אינם כלאיים בכרם. כן סיכם בלבוש (יו"ד רצו, ב, וכך ניתן להבין ברמב"ם כלאים ה, ג; ו; יט, וכ"כ כס"מ ה, ג). ויש אומרים שרק תבואה וקנבוס ולוף אסורים מהתורה בכרם, כי רק מינים אלו נזכרו בתלמוד. תבואה מפני חשיבותה, וקנבוס ולוף מפני דמיונם לגפן או כי הם צומחים במשך שלוש שנים עם הגפן. אבל שאר מיני קטניות וירקות שנאכלים לאדם או לבהמה אסורים מדברי חכמים (ר"ת, תוס' יבמות פג, א, 'ר' יוסי', סמ"ג, רשב"א). ושיטה זו מסתעפת לשיטות רבות, כמו למשל הסוברים שהואיל וקטניות דומות לתבואה, דינן כתבואה שאיסורן מהתורה (מהריט"ץ בדעת הרמב"ם, וכעין זה במיוחס לרשב"א מנחות טו, ב). כיוון שהאיסור חל על ירק שנועד למאכל, בכלל זה גם ירק שנועד לתבלין.
לגבי צמחים שברכתם 'עשבי בשמים' נחלקו: יש מתירים (חזו"א כלאים א, יד; משפטי ארץ ב, א). ואפשר לצרף את דעת ר"ת ור"י שאין איסור כלל בלא שיהיו שם שני מינים עם חרצן במפולת יד. ואם שותלים ליד הגפן רק מין אחד, גם לדעת רמב"ן ור"ן אין איסור. מנגד, מפוסקים רבים משמע שאסור מדרבנן, וכ"כ שו"ע יו"ד קח, ז (עי' קדושת הארץ ה, ז). לגבי צמחי נוי, כפרחים ודשא, יש מחמירים מדרבנן הואיל וראויים לבהמות (הרב אליהו), ולדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר.
