אין מפרישים תרומות ומעשרות וחלה בשבת, שהמפריש דומה כמקדיש את הפירות לגבוה, ועוד שהוא נראה כמתקן את הפירות. וכן אין פודים מעשר שני ונטע רבעי בשבת. טעה והפריש או פדה בשוגג – מותר לאכול מהפירות בשבת. ואם במזיד, מה שעשה עשוי והפירות מותרים, אלא שאסור לכל ישראל לאכול מהם עד מוצאי שבת. וכן הדין ביום טוב (שו"ע או"ח שלט, ד; תקכד, א; מ"ב שלט, כה-כו; חת"ס או"ח עט; לקמן יא, יג).
מי שחושש שלא יספיק להפריש תרומות ומעשרות מפירות שמיועדים לשבת, יאמר בערב שבת בלא ברכה את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות בלשון עתיד על מה שיפריש ביום השבת, ובכך יתחיל את תהליך ההפרשה בערב שבת, ויהיה מותר לו בשבת להפריש תרומות ומעשרות בנוסח הרגיל עם הברכה. וכן מי שחושש שלא יספיק להפריש חלה, יוכל להפריש באופן זה.[1]
רק בעל הפירות יכול להתחיל את ההפרשה בערב שבת ולסיימה בשבת. אורח שחושש שמא המארח שלו ישכח להפריש תרומות ומעשרות, יכול לבקש בערב שבת מהמארח שיעשה אותו שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, וכך יוכל בשליחות המארח להתחיל את תהליך הפרשת התרומות והמעשרות בערב שבת ולסיימו בשבת (משנה דמאי ז, א; ה; ירושלמי שם; רמב"ם מעשר ט, ז-ט).[2]
[1]. החזו"א (דמאי ט, י; יג) סבר שההפרשה נעשית בשבת בלבד, ולכן מברך בשבת לפני אמירת הנוסח וההפרשה. ומה שתקנו לומר בערב שבת נועד רק כדי שלא יראה כמפריש תרו"מ בשבת אלא כמי שהתחיל בהכנות לכך בערב שבת. אולם נראה שחכמים התכוונו שיתחיל להפריש בערב שבת בקריאת שם תרו"מ על הפירות, כאשר ההפרשה בפועל תיעשה בשבת. וכן נראה מלשון רמב"ם (מעשר ט, ט): "וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו, ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו". הרי שאף שעיקר קריאת שם תרו"מ נעשה בערב שבת, צריך לרחוש בשפתיו גם בשבת, יחד עם ההפרשה בפועל. וכן משמע מירושלמי (דמאי ז, א). ולכך נטה רשז"א, ונטה ללמוד מזה שאינו מברך לפני ההפרשה בשבת (שש"כ יא, הערות עז, עט). למעשה נראה שיברך לפני ההפרשה בשבת, שכן כל זמן שלא סיים את קיום המצווה, יכול לברך (שש"כ יא, יט. וכעין זה הורה מהרי"ל דיסקין, עי' משפטי ארץ יט, 11). לאחר שיפריש יהיו התרומות מוקצה, ולכן בעודן בידו יזדרז לעוטפן ולהניחן בפח (עי' פנה"ל שבת כג, טו).
[2]. בלא רשות, אין אדם יכול להפריש תרו"מ מפירות של חבירו, וממילא אינו יכול להתחיל בכך בערב שבת. אמנם בפירות דמאי התירו חכמים לאורח להתחיל בהפרשת תרו"מ בערב שבת ולסיים בשבת (ירושלמי דמאי ז, א; רמב"ם מעשר ט, ז).
'יש ברירה': ישנה עוד דרך להפריש תרו"מ בערב שבת מפירות שעדיין אינם בידו של האדם – על ידי הכלל 'יש ברירה', והיא נצרכת למצב שבו יתחילו לאכול מהפירות לפני שיוכל להפריש בפועל תרו"מ. לפי כלל 'יש ברירה' אפשר להחיל דין מסוים על דבר שזהותו אינה מבוררת עדיין, וכשתתברר בעתיד, יחול עליו הדין מעכשיו. לפי זה יכול אדם לומר בערב שבת שמה שיפריש בשבת לתרו"מ מפירות אלו ואלו, יחול כבר מעכשיו, ונמצא שאף שאוכלים מהפירות לפני ההפרשה בפועל, אין בזה איסור, שכן כאשר יפריש תרו"מ יתברר למפרע שהם הופרשו כבר מערב שבת, ונמצא שאכלו פירות מתוקנים. אלא שכידוע מחלוקת תנאים ואמוראים האם כלל זה מקובל להלכה (עירובין לו, ב – לח, א), ונפסק שסומכים על כלל 'יש ברירה' בדינים שמדברי חכמים, אבל בדינים מהתורה 'אין ברירה' (שו"ע יו"ד שלא, יא). לפי זה בפירות שגודלו לשם מכירה, שהם רוב מוחלט של הפירות בימינו, מותר להפריש תרו"מ מערב שבת על פי הכלל 'יש ברירה' (לעיל ח, א). בנוסף לכך, לרוה"פ רק דגן תירוש ויצהר, חייבים מהתורה (לעיל ח, א). ואף בפירות שבעל השדה לקח לביתו, שמעיקר הדין חיובם מהתורה, לדעת רמב"ם ורוה"פ בזמן הזה חיובם מדרבנן, וממילא אפשר להפריש מהם תרו"מ על פי הכלל 'יש ברירה'. (וי"א שגם כיום חיוב תרו"מ מהתורה כמבואר להלן יב, יא; יז). אמנם יש אומרים שהואיל ויסוד תרו"מ מדאורייתא אין אומרים בו 'יש ברירה' (מהרש"ל, חזו"א דמאי ט, כא). ובדגן תירוש ויצהר שאדם מגדל לצרכי ביתו, ראוי לכתחילה לחוש לדבריהם, ובשאר הפירות אין צריך לחוש לדבריהם (עי' שש"כ יא, הערה צג; משפטי ארץ יט, י-יא; קדושת הארץ כב, יט).
