ב – טעמי המצווה

פורסם בקטגוריה טז - שילוח הקן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-16-02/

אחד התחומים החביבים והעמוקים בלימוד התורה הוא 'טעמי המצוות'. חשיבותו כפולה: מצד ערכו הלימודי, ומצד שהבנתו יוצרת הזדהות עם המצווה ורצון לקיימה. אמנם חובה להדגיש, שאין בכוחנו להבין את הסיבה המוחלטת לקביעת המצווה, מפני שהשכל האנושי מוגבל ואינו מסוגל להבין את מחשבות הבורא ואת עומק כוונת התורה. ולכן הטעמים הם הבנות שאנו מבינים במצווה, אבל איננו טוענים שהם הסיבה היחידה למצווה, ולכן גם איננו מסיקים על פיהם מסקנות הלכתיות.

יתר על כן, מצד מסוים עדיף לקיים את המצוות מפני שהקב"ה ציווה אותנו לקיימן, ולא מפני שאנו מבינים את טעמיהן. כי כך היא מעלתו של המאמין השלם שהוא מקיים את מצוות בוראו למרות שאינו מבין את טעמו. וזה שבחם הגדול של ישראל, שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), כלומר, מרוב דבקותם בה', הסכימו מראש לקיים את כל מה שיצווה בלא שום טעם זולת שכך רצונו. לאחר הבנה זאת אנו רשאים להעמיק בתורה ובטעמי המצוות, ולהוסיף משמעות ושמחה בעת קיומן.

שלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:

האחד, לנטוע בלבנו כבוד לערך שימור החי. שכן היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי הוא יכולתם לגדל את הדור הבא, ולשם כך נבראה הציפור עם תכונה של טיפול מסור בביציה ובגוזליה. האיסור ליטול את האם ולפגוע ביכולתה להמשיך להעמיד צאצאים, דומה לאיסור לעקור עץ פרי, הואיל וממנו צומחים פירות רבים (לעיל יג, א-ג). את פירות העץ מותר לקטוף, כי אין בכך פגיעה בעץ שהוא מקור החיים. וכן את האפרוחים והביצים מותר ליטול בתנאי שמשלחים תחילה את האם שהיא מקור החיים לצאצאים נוספים. האיסור חל על ציפורים טהורות שגדלות בר, כי לגבי ציפורים שגדלות ברשותנו אין חשש, שכן ממילא נדאג שימשיכו להתרבות. וכן לגבי ציפורים טמאות אין חשש, שכן ממילא לא נתאמץ לצוד ציפורים רבות מהן, הואיל והן אסורות עלינו באכילה (עפ"י רבנו בחיי וספורנו דברים כב, ו).

השני, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה. בתכונה שטבע ה' בציפור ששומרת ומטפחת את ביציה וגוזליה ישנו ביטוי של דאגה ומסירות לגידול הדורות הבאים עד שהיא מוכנה לסכן את חייה לטובת צאצאיה, ואין ראוי שננצל תכונה נאצלה זו של האם, כדי לצוד אותה ולאכול מבשרה (רמב"ן דברים כב, ו; חינוך תקמ"ה).

על פי טעמים אלו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את האם, שנאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", שכל הדבק במידותיו של הקב"ה ומרחם על מיני החי, יזכה שה' ירחם עליו, יאריך את ימיו וייטיב לו. עוד אמרו חכמים, שבזכות מצווה זו עקרים זוכים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דברים רבה ו, ו).

עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאדם מישראל משלח את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים. כלומר, מצוות שילוח הקן נוגעת למציאות מורכבת ומסובכת, שמצד אחד האדם צריך לאכול ורוצה את בשר הציפור, הגוזלים והביצים, ומצד שני ראוי לחוס על האם המטפלת בבניה. וכיוון שאין אפשרות לספק את כל הרצונות, היה האדם יכול להתייאש מלנסות לקיים את חייו על פי האידיאלים. אולם התורה מדריכה אותנו לנהוג במידה הטובה האפשרית למצבנו המסובך, ולשלח את האם וליטול את הבנים. וכיוון שאפילו בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה והגלות, בני ישראל משתדלים לנתב את דרכם על פי ערכי התורה והמוסר, מתעוררים עליהם רחמים לגאול אותם מייסורי הגלות וסיבוכיה אל ארץ ישראל ובניין המקדש, כדי שיוכלו להגשים את כל האידיאלים, וכל בריה ובריה תוכל לחיות באופן המושלם עבורה, והעולם כולו יתמלא נחמה ושמחה.[3]


[3]. הטעם הראשון נזכר בספורנו לדברים שם. הטעם השני במו"נ ג, מח; ברשב"ם, רמב"ן ונצי"ב לדברים שם. ושני הטעמים יחד ברבנו בחיי דברים שם, ובחינוך תקמה.

ברכות לג, ב: "משנה: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו. גמרא: … מאי טעמא? – פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות". ובטורי אבן (מגילה כה, א), ביאר ששני הטעמים מוסכמים, אלא השאלה מה הסיבה להשתקתו, לדעה הראשונה מפני שעשה את גזירותיו של ה' רחמים. ולדעה השנייה, מפני טעם זה בלבד לא היו משתקים אותו, אבל מפני שגם הטיל קנאה – משתקים אותו.

בזוהר (זוה"ח רות צד, ב), משמע שהמשלח מעורר רחמים בזה שהוא מצער את הציפור בכך שאיבדה את בניה ואיבדה את מקומה הוא קינה, ומתוך כך מתעורר בשמיים צער על ישראל, בניו של ה', שנמצאים בגלות נוראה. וכ"כ רדב"ז במצודת דוד רו. ובתקוני הזוהר תיקון ו' (כג, א), מבואר שהצער שמתעורר משילוח האם מעורר את הממונים ללמד זכות על ישראל. ונלענ"ד שאין הכוונה לצער את הציפור בחינם, אלא שאדם צריך ורוצה לאכול, וצרכיו מתנגשים עם רצון הציפור, והדריכה התורה שגם בתוך המצב המסובך שלנו בעולם הזה ננהג במידת הרחמים. ודבר זה הוא משל לגלות, שאם בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה הדומה לגלות – ישראל מתאמצים לנהוג בדרך הטובה האפשרית, מתעוררים עליהם רחמים שיזכו לגאולה ויוכלו לגלות את כל הערכים הטובים בלא סיבוכים והגבלות.

פורסם בקטגוריה טז - שילוח הקן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן