ד – פרטי הדינים

[5]. הרוצה לקיים את המצווה בקן שבחצרו, לדעת אג"מ (יו"ד ד, מה), אם הוא טוען שאין זו זכות עבורו לקנות את הקן, הביצים והגוזלים הפקר והוא יכול לקיים את המצווה. ולריש"א ואור לציון, רק אם יתנה בעת שהציפורים יתחילו בבניית הקן שלהן שאין הוא רוצה שחצרו תקנה את הביצים או האפרוחים, הן יהיו מופקרות ויוכל אח"כ לקיים בהן שילוח הקן ('שלח תשלח' סעיף כא). ולרשז"א (מנחת שלמה ח"ב צז, כו), אין תנאי זה מועיל, כי בכל אופן הן מזומנות לפניו, ואינו יכול לקיים בהן את המצווה.

[6]. חולין קמא, ב: "במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודה אמר: באגפיה (בכנפיה)". לרמב"ם (הל' שחיטה יג, ה), הכוונה כפשוטו, והלכה כרב יהודה, שצריך לשלחה על ידי שיתפוס את האם בכנפיה וישלחה. ולרש"י כוונת הגמרא שאם הבריח את האם בקולו או במקלו עד שפרחה בכנפיה, נחשבת כמי שכבר פרחה מהקן ומותר לקחתה. וכן דעת רא"ש, ר"ן, רי"ו, אשכול, רי"ד, יש"ש, חת"ס, ועוד רבים.

יש שלמדו ממה שאמרו במשנה (מכות יז, א), שמצוות שילוח הקן היא "לאו הניתק לעשה", שהלוקח את האם עובר עבירה, שהוא מתקן אותה מיד בשילוח האם (שו"ת הרשב"א א, יח; אורחות חיים, אוהל מועד, מאורות). אמנם הרשב"א עצמו כתב במקום אחר (א, תצג), שהתופס באם על מנת לשלחה אינו עושה בכך עבירה, אולם משאר הראשונים שהזכירו זאת, אפשר אולי ללמוד שגם התופס באם על מנת לשלחה מיד, עושה עבירה, למרות שהוא מתכוון מיד לשלחה ולתקן בכך את העבירה. והעיקר כדעת רוב הפוסקים שאין עבירה בתפיסת האם על מנת לשלחה, והמקרה של "לאו הניתק לעשה" הוא כאשר התכוון לחטוא בלקיחת האם, והוא ניתק לעשה, שכן הוא יכול לחזור בתשובה ולתקן את חטאו בשילוח האם.

האם מברכים: יש סוברים שמברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על שילוח הקן" (ראב"ד, רוקח, פאת השולחן, ערוה"ש רצב, י). ולדעת רבים אין מברכים, או מפני טעם הרשב"א ודעימיה, שאין מברכים על "לאו הניתק לעשה". או מפני שאין מברכים על מצווה שבאה באקראי (מאירי ורבנו בחיי). למעשה, אין לברך, כפי הכלל הידוע: ספק ברכות להקל (החיד"א בשיורי ברכה רצב, א).