ט – איסור מחיקת השם

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-05-09/

אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹוהֵיכֶם". וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א).

ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'.[7] וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב. ועיין בפת"ש רעה, ד, שלדעת החת"ס מותר לקודרו, וי"א שמותר לקולפו).

אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהם, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב"ם שם ו, ה).

ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.

בתלמוד (ר"ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזירת שמד: שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". אך תקנה זו גרמה לבעייה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו היו זורקים את השטר, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ועשו אותו היום שביטלו בו את המנהג ליום טוב.

לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג).

רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש – כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שאשה סוטה, היינו אשה שנתייחדה עם גבר זר, לאחר שבעלה הזהירה שלא תתייחד עמו, ועלה חשש בלב בעלה שמא זנתה ונאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח"כ מוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם, ולאחר שתייתם היא חוזרת להיות מותרת לבעלה. והיה אם חטאה – עונשה שתמות בייסורים. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה – תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם היתה מתקשה לילד – תלד במהרה, ואם היתה חולה – תתחזק (רמב"ם הל' סוטה פ"ג, ח, כא, כב).


[7]. שבעת השמות על פי גירסת הגר"א יו"ד רעו, יט. ואמנם בשו"ע מנה שם 'אלו-ה' כאחד משבעת השמות. אבל הגר"א כתב שהוא חלק משם 'אלהי-ם', ש'אלהי-ם' לשון רבים ואלו-ה לשון יחיד. כמו כן מוסכם שגם שם 'י-ה' הוא שם קדוש, ויש מוציאים שם 'אהי-ה אשר אהי-ה' וכוללים 'י-ה' במניין שבעת השמות, אבל הגר"א מבאר ששם 'י-ה' כלול בשם הויה, וממילא שם 'אהי-ה' נמנה בשבעת השמות, וכן הגירסה ברמב"ם יסודי התורה ו, ב. ונזכר 'אהי-ה אשר אהי-ה' אף שגם 'אהי-ה' לבד שם קדוש, כדי ללמד שבאופן זה גם מילת החיבור 'אשר' נחשבת בכלל השם הקדוש שאסור למוחקו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן